Category Archives: על ביקורת הספרות

מאמרי ב"ארץ אחרת" על "מזכר פנימי" של אמנון נבות ועל ביקורת הספרות

הנה כאן

רשימת ספרי המקור המומלצים מ – 2009 והערה עקרונית מקדימה

להלן תובא רשימת ספרי המקור המומלצים של 2009 שתמה עלינו לטובה.

הערה אחת על רשימות. אנחנו חיים בחברה ובתרבות שמחלקת את בניה ל"מצליחנים" ול"לוזרים". "הצלחה" משמעותה בעידן שלנו היא חברתית בעיקרה, כלומר היכולת לשכנע ציבור גדול של אנשים שאתה ראוי לתשומת לב (כזמר, כשף, כשחקן, כמנחה תוכנית טלוויזיה, כטייקון, כפוליטיקאי וכו'). זאת בניגוד לחברות אחרות, כמו, למשל, החברה היהודית המסורתית, בה "הצלחה" יכלה להתממש גם בהיותך אינקוגניטו, בהיותך, למשל, "צדיק נסתר".

ה"הצלחה" הפכה למדד העיקרי לפיו שופטת התרבות את ערכה של פעילות כלשהי. איננו תוהים יותר מדי מה בדיוק פלוני מציע, אלא האם הוא "מצליח" במה שיש לו להציע. אם הוא "מצליח", מרכולתו מעניינת מיניה וביה, אם אינו "מצליח", ברור מאליו שהיא פגומה. התרבות העכשווית גם צבועה: מחד גיסא היא מחלקת את בני האדם ל"מצליחנים" ו"לוזרים", ומאידך גיסא היא רודפת עד חורמה את רגש הקנאה הטבעי שעולה בקרב אלה שחשים לא "מצליחנים" מספיק, ומאשימה אותם ב"חוסר פרגון", בהיותם "אנשים קטנים".

בתוך הסגידה הזו להצלחה תופס הז'אנר של "רשימת הטובים ב – " מקום מרכזי, ולא לחינם הוא פופולרי כל כך בשנים האחרונות. אנחנו מוצפים ברשימות כאלה בשלל תחומים, ממסעדנות ועד מטפלים אלטרנטיביים. הרשימות הללו נועדו לא רק לסייע לנו להתמצא, אלא הן מאוששות את האידיאולוגיה המצליחנית של העידן הזה ומדרבנות את התחרות הכללית בחברה התחרותית ממילא שלנו. הרי פרסום כל רשימה של "עשרת הטובים ב – " משמח עשרה אנשים, ומייסר ומדרבן מאה אחרים.

למי שתופס את הספרות כהומניסטית בבסיסה – גם אם היא לעיתים נוטלת על עצמה, וחייבת ליטול על עצמה, לתאר את הלא-אנושי שבקיום האנושי – רעיון רשימת "עשרת הסופרים/הספרים  הטובים" הוא סוג של סתירה פנימית. למי שסבור, כמוני, שהספרות היא המדיום היעיל ביותר לביקורת התרבות העכשווית, מפני שהיא המדיום היעיל ביותר לתיאור עולמם הפנימי של בני האדם על שלל הניואנסים שלו, הרעיון שהספרות תשתתף בפולחן ה"הצלחה" של התרבות הכללית, לפיו הקיום האנושי מצטמצמם לשני מצבים מוחצנים וגלויים לעין לא מזוינת (בוהן מעלה – "מצליחן"; בוהן מטה – "לוזר") הוא מרתיע ביותר.

ועם זאת, אני סבור שיש חשיבות ברשימות הללו ואנסה בקצרה להסביר מדוע. ויסלבה שימבורסקה כתבה פעם שהבינה שהחוכמה היא לא להיות צודק, אלא להיות צודק ולהשיג גם את הכוח הדרוש על מנת שהצדק שבוער בעצמותיך יתממש בעולם. שדה ספרותי שמאבד את ההבחנה בין ספרים טובים לספרים רעים מאבד מיכולתו ליצור כוח רוחני הנדרש על מנת לעמוד מנגד (כשנדרש) לחברה בה הוא פועל. כשאין הבחנה בין טוב לרע בספרות, הופכת הספרות כולה למין מרק תפל ומימי בסיר ענק של חדר אוכל קיבוצי במקום להיות כפית סחוג מטלטלת. שדה ספרותי שלא מצביעים בו על יצירות הראויות לתשומות לב, הוא שדה לא מניב, שיש לשער שיופשר בקרוב לנדל"ן.

ויחד עם זאת, אני מעוניין להשתמש בהבחנה תלמודית-הומניסטית על מנת להסביר את מהות הרשימה שלהלן. ברוריה, אשתו של רבי מאיר, דרשה את הפסוק הידוע מתהילים "יתמו חטאים מן הארץ" באופן הבא: החטאים הם אלה שייתמו, ולא החוטאים. כלומר, יש להבחין בין המעשים, אותם יש לגנות או לשבח, לבין העושים. גם ברשימה שלהלן אני מבקש להדגיש שאלה היצירות שאליהן צריך בעיקר להתייחס, ולא הקריירה או הפרסונה של יוצריהם.              

ולרשימת הספרים הטובים של 2009:

1.      "פצע", עדי אבלס, "עם עובד" – רומן אקזיסטנציאליסטי חריף על אינדיבידואל, שמתעקש על האינדיבידואליות שלו ומגיע בגין התעקשותו זו עד שערי טירוף הדעת.

2.      "המחוננים", אסף ציפור, "זמורה ביתן" – קובץ סיפורים מההווה הישראלי, שדן מזוויות שונות ביתרונות ובחסרונות שיש בלהיות ממוצע ובלהיות מיוחד, ומסמן התבגרות של אחד היוצרים הישראליים הבולטים של שנות התשעים.

3.      "אלנבי", גדי טאוב, "ידיעות ספרים" – יוצר ישראלי בולט נוסף משנות התשעים, שפנה, בניגוד מסוים לרוח התקופה ההיא, לכתיבת רומן נטורליסטי רחב יריעה על שוליה הסקסיים והאומללים של תל אביב.

4.      "אמן הסיפור הקצר", מאיה ערד, "חרגול" – נציגה בולטת של דור שנות האלפיים בספרות הישראלית, כותבת על נושא רווח בקרב בני דורה: תפקידם של האמן הרציני והאמנות הגבוהה בתרבות העכשווית.

5.      "כלכלת בית", עודד כרמלי, "כתר" – ספר ביכורים רענן, שעוסק באופן סאטירי בהשתעבדות מלאת החדווה של החברה הישראלית לתחרות הכלכלית ובסגידתה להצלחה החומרית.

6.      "הביתה", אסף ענברי, "ידיעות ספרים" – עם הפנים לעבר, כתב ענברי ביוגרפיה של מקום, ביוגרפיה של קיבוץ אפיקים מינקות לזקנה ולמוות.

7.      "הדבר היה ככה", מאיר שלו, "עם עובד" – לכאורה גם הוא עם הפנים לעבר, אבל בממזריות גם בביקורתיות כלפי ההווה, עיצב שלו סמל מרשים למעבר של ישראל מחברה אידיאולוגית ופוריטנית לחברת שפע פוסט-אידיאולוגית, והוכיח שהעובדה שאתה סופר מצליח אינה כשלעצמה הוכחה לכך שאתה סופר גרוע.      

 

.

כמה הערות הבהרה על פולמוס אחד עמום שאני נוטל בו חלק

ביקורת שפרסמתי במוסף הספרותי של "מעריב", לפני שבוע ויומיים, על הספר "פיגומים", מאת יחזקאל רחמים, עוררה כעס ואף תגובה חריפה שפורסמה בעיתון ביום שישי האחרון.

הופתעתי מעט מחריפות הכעס והתגובה במקרה הזה (בניגוד למקרים אחרים), כיוון שהביקורת בפירוש לא הייתה שלילית. נדמה לי, שהמשפטים הפותחים את הביקורת עוררו כעס מיוחד, כיוון שהובנו לא בדיוק כפי כוונתי: כביכול רמזה הפתיחה שאני עושה "הנחה" לספר ולסופר בגלל הרקע הלא פשוט ממנו צמח. כוונתי היתה אחרת, כפי שברי לכל קורא של הביקורת עד תומה, ביקורת שאינה עושה הנחה לטקסט המבוקר. כוונתי הייתה כי הספר ראוי לתשומת לב, בין השאר, בגלל המקרה הנדיר של סופר שמביא לנו, לספירה הציבורית, עדות מכלי ראשון על חיי מצוקה. ייתכן והיה מקום לשייף יותר את הניסוח הפותח.

בכל מקרה, להבנתי, נפקדתי בתגובות החריפות הללו – והלגיטימיות עם זאת – על עוונות אחרים וקודמים: על ביקורות שליליות במובהק, שאכן כתבתי על כמה ספרים בשנים האחרונות שנושאם קרוב, במידה כזו או אחרת, לנושא הזהות המזרחית. אי לכך, אניח את הספר "פיגומים", שכאמור הביקורת עליו בפירוש לא הייתה שלילית, בצד, ואתייחס בכמה הערות לטענות המועלות נגד העמדה הביקורתית שלי.

 

1. ראשית, אני רוצה "לנקות את השולחן" ולמחות נגד ההנחה שהעמדה הביקורתית שלי היא "אנטי-מזרחית" וגזענית באיזשהו אופן. הורדת הדיון לרמה הזו עושה עוול לא רק לי אלא גם אינה מכבדת את הטוענים טיעון זה. ההנחה הזו עושה עוול גם לדיון המעניין שיכול להתפתח כאן.

אני מתבייש שאני צריך לרדת לרמה הזו, אולם בגין אופי חלק מהתגובות לביקורותיי, ייתכן ואין מנוס מלציין את הביקורות החיוביות שפרסמתי בעבר על יעל הדיה, שרה שילה, חביבה פדיה, רונית מטלון, סמי מיכאל וא.ב. יהושע (שאם הבחירה בנתינת הנובל הייתה בין נתינתו ליהושע לנתינתו לעוז, הייתי נותנו ליהושע) ועוד.

2. סדרת הביקורות השליליות שאכן פרסמתי על ספרים שנושאם סובב סביב תמת "הזהות המזרחית" אינה עשויה מקשה אחת. היו בביקורות השונות טענות לגופו של עניין ולגופם של ספרים.

במקרה אחד חשבתי שהשידוך בין תמת הזהות המזרחית לתפיסה אופנתית של שפה "שבורה", מוליד וולד שכלתני מדי, יצירה המושפעת באופן לא פורה ממחשבה פילוסופית שאיני מחשיב ביותר (מחשבה "אשכנזית", אגב, כלומר צרפתית).

במקרה אחר חשבתי שהדמויות המכריזות ללא הרף על עמדתן המזרחית המיליטנטית הן צמוקות, ולמעשה הנן מניפסטים פוליטיים מהלכים, בדיוק באותה מידה שרומנים מסוימים יכולים להיות ציוניים באופן פלקטי או פמיניסטיים באופן פלקטי. ואכן רומנים כאלה גם ביקרתי לשלילה.

במקרה שלישי נימה של בכיינות לא נשלטת פגמה לדידי בהנאה מהספר, בגין תפיסה סטואית שיש לי לגבי אמנות הפרוזה. הספר לא צריך להתחנן לתשומת לבנו, אלא לתבוע אותה בזכות.

3. עם זאת, יש בהחלט מחלוקת ביני לבין המצדדים ב"פוליטיקת הזהות" המזרחית. מחלוקת – לא ביטולם של המצדדים על בסיס גזעני!

 אינני מאמין בפרוייקט של שיקום הזהות המזרחית, באיזשהו רנסנס מזרחי נשאף. אינני מאמין שהפרוייקט הזה ישים, ויותר מכך, אינני מאמין שהתשוקה לשיקום כזה ולרנסנס כזה היא עזה באמת ומדידה שינה מעיניהם של המצדדים בהם.

מהיכן אני יודע זאת? מניין עזות המצח? פשוט, אני שופט מעצמי. סבתי היא ילידת נוישטאט שבליטא. הרעיון שאני צריך באיזשהו אופן לשקם בחיי, בראשית המאה ה – 21, את חייה וחיי אבות אבותיה בנוישטאט, ליטא, נראה לי מגוחך. הרעיון שאני בעצם "יהודי-סלאבי", שעלי ללמוד יידיש על מנת להשתמש בה בחיי היומיום שלי, שעלי לאהוב רגל קרושה, להיות רוכל, להצביע ל"בונד" וכו', נראה לי אבסורד גמור. ליתר דיוק: חלקו של הרעיון (למשל, ללמוד יידיש) נראה לי כתחביב נחמד או תשוקה פרטית מפרה – אולם הרעיון בכללותו אינו נראה לי מצע פוליטי בר קיימא ולא פרוייקט חיים קולקטיבי.

אני בהחלט מאמין בקדימות הפוליטיקה המעמדית ל"פוליטיקת הזהות". השאיפה לחברה צודקת יותר, לחברה סוציאל-דמוקרטית, היא שאיפה שאני מזדהה איתה ותומך בה. כיוון, שכפי שמחקרים מראים, ישנה חפיפה בין זהות עדתית למעמד סוציו-אקונומי, ברור שטיוב המציאות החברתית ישפיע לטובה על יוצאי עדות המזרח.

אגב, נתינת הבכירות ל"פוליטיקת הזהות" על פני הפוליטיקה המעמדית, מובילה לכל מיני פרדוקסים: אנשים שגדלו בבתים אמידים והגמוניים לכל דבר ועניין, מנפנפים במוצאם המזרחי (לפעמים מספיק סבתא אחת) כאליבי ל"חתרנותם", ונתפסים כאנדר-דוגים, גם ביחס לאנשים מרקע צנוע ביותר, שאיתרע מזלם להיות אשכנזים.

בביקורתי המוזכרת מניתי סיבות נוספות להסתייגותי מ"פוליטיקת הזהות" (ומדוע הספר הנדון אינו נופל, לטעמי, למלכודת הזו). אביא כאן ציטוט מביקורתי שלא הופיע בגרסה האינטרנטית אלא בדפוס בלבד.

אלו הן הבעיות שיש לי עם "פוליטיקת הזהות" המזרחית: א. הדגשת זהות מזרחית מתבדלת  מנכרת בעלי ברית פוטנציאליים, אשכנזים עניים או בני המעמד הבינוני הנשחק או סתם אשכנזים הגונים, שמאבקם החברתי חופף בחלקו למאבק המזרחי. ב. "פוליטיקת הזהות" נגועה לעיתים בצדקנות ובחוסר מורכבות, מין הלך רוח שסבור שהיותך מיעוט מודר פירושו גם היותך אדם טוב. ג. "פוליטיקת הזהות" זרה לרגישויות אקזיסטנציאליסטיות, שלפיהן אנחנו לא שייכים לקבוצה או עדה כזו או אחרת, אנחנו יחידאים. הספר של רחמים מעניין מכיוון שהוא מציג התחבטות בנוגע ל"פוליטיקת הזהות". היסוד המעמדי-כלכלי החזק שקיים בספר מונע ממנו להתרפק על עירק של מעלה ולהתרכז ביפו הקונקרטית של מטה.

עם זאת, למרות עמדותיי הפוליטיות הסוציאל-דמוקרטיות, אני מבחין בין האמונה שלי בסוציאל-דמוקרטיה לתפקידי כמבקר ספרות. התפיסה האידיאולוגית שלי אינה נעדרת מהשיפוט הספרותי שלי (אם כי, אני מקווה, נוכחת בדרך דיאלקטית; למשל, במודל הדיאלקטי לפיו הכירו מרקס ואנגלס בחשיבותו של בלזאק, בגאוניותו, למרות אופייה הריאקציונרי של האידיאולוגיה שלו), אולם אני עומד על כך שיש להבחין בין הפוליטיקה והספרות.  וכאן אני מגיע לנושא היחס בין פוליטיקה לספרות.

 

4. אחת הטענות שהועלו נגדי היא שאני שופט יצירה בקריטריונים אסתטיים, בלי להיות ער לכך שהאסתטיקה היא מנגנון הגמוני, שנועד להדיר קבוצות מרג'ינליות למיניהן. המליצו לי לקרוא את פוקו ובורדייה ולהבין זאת.

ובכן, קראתי את פוקו ובורדייה, ועדיין אני עומד בדעתי. הן מכיוון שאני סבור שהקונטקסט בו נכתבו דבריהם שונה מהקונטקסט בו אני פועל (בורדייה כותב במציאות בה "התרבות הגבוהה" היא ממוסדת, שבעה ואף עבשה, ואכן משמשת ככלי לאבחנות מעמדיות ולהדרה. להגיד ש"התרבות הגבוהה" בישראל חסונה כל כך, או אף משהו שבכלל מזכיר את הסיטואציה הצרפתית, זו בדיחה עצובה; בישראל, להכיר שיר של ביאליק אינו כרטיס כניסה לשום "חברה גבוהה"), והן, במחילה, כי אינני מסכים עמם. למזלי אינני היחיד (בכלל, התפיסה שעם הפילוסופים הפוסט-סטרוקטורליסטיים תמות חוכמה, כפי שנכתב באיוב – ובעצם מתה, כי רובם אינם עמנו ואף מתו בטרם עת; כפי שהעיר פעם בעניין זה, בהומור אירי יבש, טרי איגלטון: God apparently isn't post-structuralist – ושכל מה שנכתב לפניהם הוא הערות שוליים שבדיעבד להם, היא אחת מהרעות החולות של חיי הרוח בישראל).

אני סבור שאובדן הקריטריונים האסתטיים בשיפוט הספרותי לא יסייע במיוחד למצדדים בספרים העוסקים בזהות מזרחית. הוא יסייע בעיקר לשלטון מוחלט ואקסקלוסיבי של רבי המכר ושל הכוחות השיווקיים החזקים העומדים היום, בשוק הספרים הישראלי, מאחוריהם.  

אבל הטענה המוזכרת אינה נכונה גם מכיוון אחר. זאת כיוון שאינני אסתטיקן ספרותי.

אני מחפש בספרות את הייחוד שלה, בעיניי, שאינו היפה, אלא כריית הגומחה, יצירת המקום החמקמק האופטימלי בו מתלכדים ויטאליות ומרחק ביקורתי.

לטעמי, הספרות היום –  ואני מדבר על עצם נוכוחותו הביזארית מבחינות רבות של המדיום הזה, במה שמכונה התרבות העכשווית – היא (גם) בעלת תפקיד מוראליסטי, בהציעה ריחוק מהרעש והתשוקה-המהונדסת של חברת המדיה וההמונים, אך מצד שני שומה עליה, לטעמי, להיות במגע עם "החיים", במרחק הנכון, כי אחרת תקפא בצינה של היעדר יצריות. בקיצור, התפיסה שלי, או זו שאני משתדל לפתח, היא של שילוב בין הדיוניסי לאפוליני, במושגים של ניטשה הצעיר. שילוב כזה הוא בעל ערך אתי, לא פחות משאסתטי.

אי לכך, התפיסה הספרותית שלי, או זו שאני מנסה לפתח, משתמשת באסתטיקה במובנה המקובל בספרות, למשל זו שצידדה בה "הביקורת החדשה" האמריקאית, באופן אינסטרומנטלי. אני סבור שהיכולת לדבר על המציאות באופן תבוני ונושא משמעות אפשרית אך ורק אם היצירה הספרותית מהווה קאפסולה קשיחה שמצליחה להבחין את עצמה מהשטף של החיים. ההבחנה הזו תתאפשר רק אם ישנה לכידות ומובחנות אסתטיות ביצירה.

 

בהערת אגב: ועם זאת, למרות תפיסתי, אני משתדל לשמר בי את היכולת להיות מופתע לטובה מיצירה שמציגה תפיסה אחרת.  

 

 

 

ודאי, ניתן לחלוק על העמדות הספרותיות והפוליטיות הללו.

המחלוקת מבורכת – האשמה בגזענות לא.

שלוש הערות קצרות ועוד אחת על סופרים בישראל

1. ספר ראשון היום הוא כמו תואר ראשון – לכולם יש (וחלק מההוצאות הפכו מזמן למכללות או למוסדות אקדמיים ידועים ממזרח אירופה).

2. סופר יכול להיקרא היום רק מי שיש לו דוקטורט, כלומר מהספר השלישי ואילך (למעט מאה, מאתיים – שלוש מאות? – ארבע מאות?! – ?!?!?! – איש, שהדוקטורט שלהם מזויף).

3. מי שחפץ היום להיות סופר חייב לשאול את עצמו את השאלה הבאה: לו ניתנה בידי הבחירה, מה אאעדיף, שלא תהיה ספרות חיה בעולם אבל אני אהיה סופר, או שתהיה ספרות חיה בעולם ואני לא אהיה סופר? אם התשובה היא הראשונה: אינך סופר, אלא וואנבי-סלבריטאי ומתאים – אף פורה – יותר לפנות לאחת מתוכניות הריאליטי הסמוכות לביתך.   

 

ואולי, אולי, הכי-הכי קוּלי היום לא לפרסם כלל וכלל.

על הקאנון

הקאנון הספרותי הוא סטרוקטורה לא פחות משהוא מהות, "צורה" לא פחות משהוא "תוכן".

יש צורך עמוק בחברה להתייחס לקבוצה מצומצמת של טקסטים בתשומת לב וביראת כבוד. כביכול, מופקדים הלב והמוח החברתיים בין כמה זוגות כריכות (כביכול, סוג של מכונת דיאליזה חוץ-גופית בה אנחנו מפקידים את רוחנו ושבים מעת לעת לשאוב ממנה רוח). לא רק בגלל שיצירות מסוימות הן טובות מאד ו"נצחיות" נוצר הקאנון. אלא גם בגלל שיש צורך לבדל גוף מסוים של יצירות מהמון-היצירות, הוא נוצר וכך מנציח את אותן יצירות מסוימות. הקאנון עונה כך על צורך דתי קמאי. הצורך בהבדלה. הצורך בקדושה. הצורך בהבדלה בין חול לקודש (ולכן השימוש במושג, שבמקורו הוא נוצרי-דתי). הקאנון עונה על הצורך בהילה, צורך דוחק במיוחד בעידן השיעתוק הטכני; קובץ, קומץ, של יצירות שהאאורה שלהן אינה נובעת ממהותן בלבד אלא מהיכללן בקאנון.

הקאנון עונה גם על צורך "נמוך" יותר, צורך קוגניטיבי במיון בעידן השפע.

 כך, כשהקורא בעידן שלנו פותח את סטנדאל הוא יכול להרגיש התרוממות רוח א-פריורית, בניגוד לספר של סופר חדש, התרוממות רוח שאינה נלעגת.

 כל מאבקי הכוח הנוגעים להיכללות בקאנון אינם בהכרח מאבקי כוח פוליטיים, מגדריים, אידיאולוגיים וכו'. הם המאבק בג'ונגל של הצמחים המטפסים להגיע לאור השמש. הצמחים יודעים מה טוב להם.

הקאנון הוא מושג הכרחי. רק ההילה של הקאנון תוכל להתחרות במוקדי ההילה המרכזיים הקיימים בעידן שלנו: הכסף ("רב-המכר") והסלבריטאות (ספרי סלבריטאים; למרות שהשיעתוק הטכני פוגע לאחרונה גם במוסד הסלבריטאות…). הויתור על הקאנון הוא ויתור על פרמטר שיְרווח קצת את מגנוני ההערכה והמוביליזציה המצומצמים של העידן העכשווי המחניק שלנו; יאפשר את קיומה של הנפש.  

זו דעתי. 

כמה דברים על ביקורת הספרות

בעקבות הפוסט המעניין של אסתי http://www.notes.co.il/esty/41067.asp שהתייחסה לפוסט שלי (אבל הוא מעניין גם בלי קשר… (~:  ), ריכזתי כאן כמה דברים שכתבתי בהזדמנויות שונות ובבימות שונות על הנושא המורכב של ביקורת הספרות:

http://www.notes.co.il/arik/39656.asp

http://www.notes.co.il/arik/39893.asp

http://www.notes.co.il/arik/39651.asp

http://www.notes.co.il/arik/39652.asp

http://www.notes.co.il/arik/40352.asp

http://www.notes.co.il/arik/39949.asp

http://www.notes.co.il/arik/39649.asp

 

מבקר הוא מקצוע שקל להשליך עליו השלכות מסוגים שונים. קל וחומר שקל לעשות זאת על מי שמבקר ספרות מקור במקום קטן וצפוף כמו ישראל.

האמת היא, שכשאני נתקל בספר ישראלי טוב מאד אין שמח ממני כי אני מרגיש שהספר מאשש את הבחירה שלי לקשור את עולמי המקצועי במדיום ראוי (מלבד השמחה שנובעת פשוט מזה שאני יכול לשלב הנאה ועבודה).

אבל הספרות הישראלית היום, לצערי, אינה מרשימה. ואם לא תהיה ביקורת שתאמר את זה – היא גם לא תהיה.

עבודת הביקורת בעולם העכשווי אינה עבודה של אדם אחד, מבקר אחד. על מנת להתמודד עם שפע הספרים הרואים אור צריך לדבר על "מערך ביקורת". רק עבודת צוות של מבקרים – שכמובן חולקים זה על זה וכו' – תוכל להפוך את הספרות הישראלית ל"סצינה". כלומר, מקום חי ובועט (כפי שכיום הנן סצינות הקולנוע והמוזיקה הישראליות). כיום אין "סצינה" בספרות הישראלית. יש כשרונות ספורדיים, שלא זוכים מספיק למיקוד מבט, ויש ים ים גדול של ספרות לא מרווה.  

סיכון מקצועי

"תגיד, יש איזה ספר עברי שקראת, מאז שנעשית מבקר זחוח, ואהבת חוץ מאשר את הגראפומניה שאתה כתבת? קודם הספר הנפלא, הנבצר מבינתך המוגבלת, 'אדום עתיק' והיום בצורה מתנשאת וכביכול בת-סמכא, הספר של גייל הראבן.
ועוד לא דיברנו על זה, שמי שמתימר להיות סופר, עדיף שלא יבקר ספרות פרוזה. לפחות לא פרוזה של הקולוגות הישראליים
 
אתה נפיחה ריקה".

 

מייל שקיבלתי היום בבוקר.

הכותב – מפאת כבודו לא אזכיר את שמו – אינו סופר או סופרת שביקרתי.

תוספת: כדי למנוע הבהרות (לאור התגובות שהתווספו להלן): אני אינני יודע מי הוא הכותב. אינני מכירו, יש לי רק את שמו (שייתכן, כמובן, שהוא בדוי). לא ידוע לי אם הוא בעל של, מכר של, או מישהו עצבני בשגרה.  

 

 

 

 

אגב,

אני אולי מתנשא, אבל הלוואי והייתי זחוח. אני מנסה שנים ולא מצליח.

לגבי נפיחה – לא לי לשפוט. היא אחת מהדברים שאדם אינו חש בהם באותו האופן שחשים בהם הסובבים אותו.

מבקר ספרות כגלאי חום

יש מערכות גלאי חום שְבְּליבן קרח. גלאי חום שעובדים על קור. הם נבנו כך על מנת שיוכלו לזהות את תנודות החום הזעירות ביותר ולהתריע מפניהן. 

כך צריך להיות מבקר הספרות: צונן – על מנת שיוכל לזהות אם יש ביצירה חום כלל ועיקר; קפוא – על מנת שיוכל לאתר את סלסולי החום העדינים ביותר המתאבכים ממנה.

 

ולעולם, לעולם אל לְמבקר יצירה לחממהּ בנשיפת-ההבל שלו גופו.  

יאיר לפיד מבקר הספרות

רצה הגורל ותוך עשרים וארבע שעות אני מפרסם שני פוסטים על יאיר לפיד. לרדת על לפיד זו קלישאה ואני משתדל להימנע מקלישאות (וגם זו קלישאה). אבל הפוסט הזה נובע מדברים שפורסמו היום בויינט ובעיניי חשוב להגיב עליהם.

ובהערת אגב: אם לפיד היה סינקדוכה של הבורגנות הישראלית (כלומר פרט המייצג את הכלל) היה מצבנו טוב. מדובר באדם שיש לו כבוד כן לתרבות, וגם – אני מנחש – אדם טוב לב במישור האישי ומצפוני. הבעייה שלפיד הוא לא סינקדוכה, אלא מיטונימיה (הצגת דבר אחד באמצעות דבר אחר) של הבורגנות הישראלית. עלה התאנה הייצוגי שלה, שמביא להתעלמות מגסותה, חומרניותה והאינדיבידואליות הקיצונית של הבורגנות הזו (והמשפחתיות הישראלית המפורסמת בדביקותה, יותר משהיא עוינת את האינדיבידואליות היא עוינת את מושג "החברה") . מלבד זאת הבעיות עם לפיד הן החנפ – טוב, אבל די, זו הרי קלישאה, סיכמנו.

 

ובכן, מה הקפיץ אותי?

אתר ynet יצא היום בפרוייקט חדש. "ספר החודש" שמו. במתכונת אופרה וינפרי (כך במוצהר) ייבחר מדי חודש ספר מומלץ על ידי "מיטב אנשי התרבות של ישראל". הממליץ הראשון הוא, ובכן, יאיר לפיד http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3501992,00.html.

ברשימה כתובה נאה, כיד כשרונו כבעל טור, מציג לפיד, אחרי הקדמה ארוכה, את הספר שבחר: "אם החיטה" של מיקי בן כנען. עד כאן הכל טוב, לא?

 

אז זהו, שלא. כי דבר אחד ויחיד אין ברשימה הזו – ולכן ההקדמה הלא-קשורה לספר, של לפיד, ארוכה כל כך – והדבר שאין בה הוא התייחסות עניינית לספר. הרשימה של לפיד כתובה, כאמור, באופן נאה (למעט טענתו שטולסטוי ישב במלון בתאילנד, שהיא, בתשעים אחוזים, טענה מופרכת). אבל דבר אחד ויחיד אין בה: ביקורת ספרות.

כי כשלפיד בא סוף סוף לדבר על הספר מה הוא אומר עליו? ובכן מיקי בן כנען, אני מצטט, "יודעת לכתוב". מה זה אומר שבן-כנען "יודעת לכתוב"? היא כותבת "כתיבה של ממש. האמנות הננטשת לאיטה של הסיפור, שבה יש דמויות, ויש עלילה, ויש דמיון, ויש (המון) הומור, ויש תנועה פנימה והחוצה בין הריאלי לפנטסטי, ויש נקודת מוצא לא הגיונית (ושוב, מצחיקה), שהופכת עם הדיפדוף להיגיון משל עצמה וכובשת אותך". מכיוון שלפיד מרגיש שהקטלוג הקלישאי הזה (דמויות – יש, עלילה – יש, הומור – יש וכו') אינו מספיק, הוא מחזק את קביעתו בדקלרטיביות חלולה: "נכבשתי. יש הבדל. קרה לי מה שקורה רק במחיצתה של ספרות טובה באמת: המציאות סביבי נמוגה לאיטה, עד שהוחלפה בזו של המילים". למה הספר של מיקי בן כנען טוב? כי הוא טוב! כי נכבשתי! מה כל כך מסובך להבין?

אחרי חוות הדעת ממשיך לפיד בתיאור תקציר העלילה ומוציא מעז (חוסר הסבלנות להסביר על מה הספר) מתוק: "אני מניח שלא הבנתם כלום מהתיאור הזה, וככה עדיף. מפני שהספר הזה הכריח אותי לנטוש גם את החלק מעולמי הטלוויזיוני שבו אתה מוכרח לסכם כל דבר בשני משפטי סאונד-בייט בהירים וברורים". הבנתם? זה שלא הבנתם זה טוב! הבנתם? כי ככה זה ספרות, סמטוכה אחת גדולה ורוחנית לעילא. מקסים, לא?

ומה עוד? אז זהו – שזהו. כלומר מטקסט של כמה מאות מלים, שמתחיל בהקדמה ארוכה על כמה זה יפה שמפרגנים סוף סוף (שיש בה שארם לא מבוטל, כי לפיד מתייחס לביקורות הרגילות על כתיבתו ואישיותו) ומסתיים בהערה על העטיפה ובפנייה נרגשת של אחוות סופרים למיקי בן כנען, מעשה הביקורת גופא, כלומר ההסבר למה הספר ראוי לקריאה, מסתכם בכמה משפטים קלישאתיים וחלולים בודדים.

 

 

אני, שמקצועי הוא מבקר ספרות, כמובן, נוגע בדבר, אבל אשתדל לשכנע אתכם שאין כאן עניין אישי.

כי "הביקורת" הזו של לפיד היא חלק מתופעה: סלבריטיזציה של ביקורת הספרות (שדוגמאות שלה פולשות גם למוספי הספרות בעיתונים עצמם), סלבריטיזציה שיכולה לפגוע קשות ביצירה הישראלית החיה. כי אם ספרים ייפלו ויקומו בשבט פיהם של סלבריטאים, שאינם מכירים את היצע הספרים הנוכחי, שמקצועם אינו מאפשר להם לערוך השוואות בין הספרים (וחלק ממקצוע הביקורת נשען על השוואות ויחסיות), שלא הקדישו את עצמם לבחינת ספרים ולהערכתם, שטעמיהם הספרותיים אינם מנומקים ואינם מאפשרים לקוראי המלצותיהם דיון מושכל והחלטה אם לקרוא בספר המומלץ בגלל טיב איכויותיו (אלא, כמו בעולם הפרסומות, מעודדים רכישת ספר בגלל הזיהוי בינו לבין הסלבריטאי הממליץ. סטייל דיסקונט= ישראלי ממזר אבל חיובי, עם טאץ' בוהימייני,השיער!, לא איש של כסף, כסף, כסף, אבל עממי, לא מתנשא, אחד מהחבר'ה, אחד שמבין בספורט= מודי בראון), השיחה הישראלית על ספרים תהפוך לדלה עוד יותר ממה שהיא כיום . במקרה הזה, סלבריטאי-על שממליץ פרי גחמה (ולדעתי פרי קריאה בביקורת הנלהבת על הספר שפרסמה עמיתתי אריאנה מלמד) על ספר מינורי ולא מזיק, שיש בו חן מסוים, אינו נזק גדול במיוחד. אבל זו, כאמור, רק ההתחלה, מבטיחים בווינט.

ובעצם "אינו נזק גדול", מה פי שח?! כי על סמך איזו קריאה מקיפה, יורשה לי לשאול, בספרות הישראלית העכשווית נבחר "אם החיטה"? כמה ספרים ישראלים קראת, מר לפיד, בשנים האחרונות שעל סמך הקריאה בהם הפנית זרקור רב עוצמה ל"אם החיטה" (ובוא נשים בצד את שאלת איכות הניתוח; נתמקד בכמות)?. הרי הבחירה השרירותית הזו – מישהו המליץ ללפיד, או ש"משהו" בו אמר לו לשלוף את הספר ממדף הספרים, או שהוא שמע משהו על הספר האקסצנטרי הזה ונראה לו מגניב והולם לדימויו להמליץ דווקא על ספר לא צפוי כל כך, לאמור: ראו איזה טעם ייחודי ונונ-קונפורמיסטי יש לי – שנעשית מתוך כוונה טובה כביכול, דוחקת ממקומם עשרות סופרים וספרים שראו אור בשנים האחרונות ושראויים לתשומת לב הרבה יותר מאשר "אם החיטה". השרירותיות בה מורעפת – וניטלת – תשומת הלב לספרים במערכת כזו גורמת לרקבון בכל המערכת. עשרות כותבים מוכשרים תרפינה ידיהם מתוך הידיעה שהסיכוי שלהם להגיע אל המודעות הציבורית הוא פרי קפריזה של יאיר לפיד או מיקי חיימוביץ', יד המקרה שהסיטה את היד של עלמה ז"ק או שלמה ארצי (סתם דוגמאות) לעבר ספרם בחנות הספרים. אם נמשיל את מה שעשה לפיד לדוגמה שאולי תובן ללפיד נאמר זאת כך: נניח שמתנהל מכרז על טלפונים סלולריים לצה"ל בין שלוש החברות הגדולות והממונה על המכרז מטעם המדינה, ששמו משה פלח, נראה לו מגניב לבחור בחברה המתחילה באות דומה לאות בה מתחיל שם משפחתו. ללא בדיקת המתחרים, ללא השוואת המבצעים וכד'. זו משמעות הבחירה ב"אם החיטה".

אני מצרף את הביקורת שפרסמתי לפני כשנה על "אם החיטה" במוסף הספרותי של "מעריב". בצירוף הזה של ביקורתי אני לא רוצה להראות שאני חכם יותר מלפיד, שאני כותב טוב יותר וכד'. אני רוצה להראות דבר אחד בלבד שאני כן ולפיד לא. אני מבקר ולפיד לא. ולכן אני יודע ששומה עלי להציג לקוראים שלי את טיב הספר, את האיכויות שיש או שאין בו, ולנמק את השיפוט שלי. זו החובה המקצועית שלי כמבקר. החובה של יאיר לפיד, בהקשר הזה, היא רק להיות. שלי היא לשכנע.

 

"'אם החיטה' הוא טקסט מפתיע, 'אחר', כזה שמעמיד במבוכה את המבקר, אבל הפתעה, 'אחרות', העמדה במבוכה, אינן בהכרח ערובה לאיכות. אני כותב את הדברים בעקבות ביקורת מתפעלת מאד שהתפרסמה כבר על הרומן ושאינני שותף לה.

לפני ההערכה ואפילו לפני הצגת התוכן מילה על ההגשה. הייחוד של הרומן של מיקי בן-כנען מתבטא כבר בעטיפה. הכריכה המבריקה והחומה, שבמרכזה שמו האנכרוניסטי-כלשהו של הרומן, מזכירה כריכה של ספר קודש. מאידך מלווה הטקסט באיורים (רובם בנספח בסופו) שמעידים על תפיסה מודרניסטית-אקספרימנטלית. השילוב הזה בין אנכרוניזם לחדשנות מאפיין גם את התוכן עצמו.

 

ארבעה חלקים וזמנים נשזרים לסירוגין בחייה של גיבורה אחת חסרת שם; שניים מרכזיים ושניים פחות.

 

בחלק המרכזי הראשון סוקרת הגיבורה בגוף ראשון את חייה עד לגילה בהווה, חמישים ושמונה. העובדה המרכזית בחייה היא קוטן קומתה: 'קטנטונת, פטיט, ילדתי הזעירה, בובונת, פיצקעל'ה', אלה מקצת מכינוייה (עמ' 34). הגובה, או היעדרו, הם הגורם וגם המטאפורה לתחושת השוֹנוּת של הגיבורה בילדותה ובהמשך בחייה הבוגרים. בהיותה כבר אישה מבוגרת התחברה הגיבורה עם ההפך הגמור ממנה, אולג, נגן פיקולו ממוצא רוסי, הגבוה כמוט: 'מצאנו את עצמנו ניצבים קפואים זה לעומת זאת. קפאנו כשם שאדם קופא כשהוא רואה את בבואתו מעוותת במראה. נראינו כשני הפכים מושלמים. אולג אוסטרובסקי היה האדם הגבוה ביותר שפגשתי מימי' (עמ' 43). השניים מתחברים ואז מצטרפת אליהם צלע שלישית, רק במעט פחות חריגה, ושמה ג'וליה, אגרונומית גדולת מידות, איטלקייה וקתולית. לאחר תקופה קצרצרה של חיים בשלושה מתחברים שני הענקים בברכת הגיבורה הקטנטנה ועוקרים לקנדה.

 

חטיבת הזמן המרכזית השנייה מספרת את הרפתקאותיה המופלאות של הגיבורה בהווה. 'מאז שאני זוכרת את עצמי, חשקתי בהליקופטר אדום', מכריזה הגיבורה בפתיחת הרומן. בהגיעה לגיל חמישים ושמונה היא רוכשת לה אחד כזה מחברת יפנית, המייצרת מסוקים זעירים. היא מרכיבה בעצמה את המסוק ויוצאת לסיבובים בשמי ארצנו. במהלך שיטוטיה ובדרך מקרה מגלה הגיבורה עובדה מופלאה: הנצחת צמחים בתצלומים והעלאתם על המחשב מאוששת את הצמחים המצולמים באורח פלא. מכאן פתוחה הדרך למפעל כלכלי חובק-עולם בו מצלמת הגיבורה חלקות חקלאיות ומדבירה את הטפילים בהן באמצעות העלאתם למחשב. לצורך זה היא נעזרת באולג וג'וליה ובצמד נערים בדואים שהיא פוגשת באחת הטיסות, וליד וחמיד, ונאבקת במדבירים קונבנציונליים יותר שמנסים להתנכל למפעל שלה.

 

שני חלקים נוספים, מצומצמים כמותית, מתוארים בספר בגוף שלישי. האחד: קורותיה של הגיבורה לאחר שמסוקה הופל על ידי כוחות הביטחון הישראליים והיא נחשדה בריגול. השני: קורותיה לאחר שחרורה, כשהיא מבקרת בכפר אפריקאי בו השביחה את גידולי החיטה וזכתה מתושביו לתואר 'אם החיטה'.

 

את הנושא המרכזי של הרומן הזה, וכפי שניתן להסיק כבר מהתקציר, אפשר להגדיר במילה אחת: אקסצנטריות. בפתח הרומן מקדישה אותו המחברת 'באהבה לכל יוצאי הדופן באשר הם'; הגיבורה גם מבארת את יסוד חיבורה לנערים הבדואים בכך שכמוה 'הם לא אהבו המולה והצטופפות' (עמ' 173). האקסצנטריות הזו נוכחת בכל הרמות: הדמויות, העלילה, הלשון. הגיבורה העובדת כלבורנטית במעבדה לבדיקות שתן דווקא; אולג האוהב לנגן בעירום מלא וכולי. והשפה של הרומן גם היא: מפתיעה, מקורית, אך גם שעטנזית, אנכרוניסטית ואקסצנטרית: 'אמתחת זכרונותי'; 'רגע לפני שהמזרח ניפק אורו'; 'באבחת הרף חלה תפנית'.

 

האקסצנטריות הדומיננטית מעניקה לטקסט לכידות. לכידות מעניק לו גם התמהיל המפתיע והעקשני בין היי-טק ללואו-טק: ההבנה המופלגת של הגיבורה בתפעול מחשבים ובהרכבת מסוקים בד בבד עם חתירתה האקולוגית להבראתן של חלקות חקלאיות באמצעים אורגניים (ורצוי טלפתיים) ובכלל בעיסוק בחקלאות. התמהיל הזה משמעותי כי הוא דימוי קולע לנפש ההיפית, המשוחררת והנדיבה של הגיבורה שתעתה לישראל העכשווית וההיי-טקיסטית של שנות האלפיים.

 

אולם מה שמעניק לטקסט חדווה ואטרקטיביות אינה דווקא לכידותו אלא האופי הממזרי שמעוצבת בו האקסצנטריות. הגיבורה שייכת לזן מיוחד של אקסצנטרים: אקסצנטרים שמחים בחלקם וקוּלים. למשל, על מנת לעודד משתמשי מחשבים להביט בתמונות החֶלְקות החולות, וכך לתרום בכוח טלפתי להבראתו, יודעת הגיבורה בדיוק מה לעשות: 'סרקתי לתוך המחשב רבע נוסף משדה החמניות (…) פרסמתי את שם האתר בכמה מנועי חיפוש מרכזיים ומעל לתצלומים כתבתי (…) 'אם תואיל להתבונן במשך שלושים שניות בתצלומים שלעיל – תגלה שכושרך המיני מכפיל עצמו מיד' (עמ' 97). דוגמה אופיינית נוספת להומור הקוּלי של הגיבורה האקסצנטרית: 'לא הייתי נותנת לך חמישים ושמונה' גהרתי לעבר בבואתי בחיוך קטן (…) בשנים בהן אני שוהה בגפי למדתי לדבר לעצמי בחיבה. זה הכרחי אם את חיה לבדך ושואפת להישאר שפויה' (עמ' 26). כשחושבים על זה הטקסט הזה אינו "לא דומה לשום דבר אחר". הוא בהחלט מזכיר את הגיבורות האקסצנטריות והעלילות הפנטסטיות של קסטל-בלום מהמחצית הראשונה של שנות התשעים בהבדל אחד מרכזי: הגיבורה של בן-כנען לא סובלת משונותה אלא חוגגת אותה.

 

ניתן, לפיכך, לקרוא את הרומן כשיר הלל לאקסצנטריות, כשהעלילה הפנטסטית המוזרה, על הבראתם של שדות החיטה, היא הקרנה השלכתית של המוזרות הפסיכולוגית והפיזיולוגית של הדמויות. אם כך מדוע אני לא מתפעל? הקריטריון האמין ביותר להערכת איכותו של ספר הוא אם אתה מתגעגע אליו. העובדה הפשוטה החותכת היא שלמרות שבמהלך הקריאה התרשמתי מסגולותיו ואיכויותיו של הטקסט לא התגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה. אולי להתחבר לרומן מיוחד, מיוחד מדי, צריך הלך רוח נדיר? אולי דווקא הקוּליות של הגיבורה מקשה על ההזדהות עם האין-פצע שלה? אולי התיאור שנתתי לעיל משדרג את הרומן והלכידות, שישנה, וההומור וחגיגת האקסצנטריות, שישנם, אינם משמעותיים בו כל כך? ואולי, פשוט, מוזרותו הקיצונית של הסיפור בעוכריו? או במילים הזועמות של סולן הסמיתס, מוריסי: 'כי המוזיקה שהם מנגנים, לא אומרת שום דבר על החיים שלי'."

  

מיומנו של מבקר ספרות (מהארכיון)

 

היום בבוקר שוב התעוררתי בחמש. משאית של הוצאת "גוֹדש" חנתה מול ביתי ונהגהּ, בתרגולת הידועה, משך במכשיר הזה (איך קוראים לו? מאז שהתחלתי לקרוא ספרים למחייתי ומלים באלפיהן מזדמזמות במוחי אני מתקשה לאתר את המלים הפשוטות ביותר), שְמטֶה את האחורה של המשאית (ואיך קוראים לו?), ועשרות ספרים החליקו במורד השיפוע המתכתי מול חזית ביתי. התעוררתי מהרעש, מתקשה מעט לנשום בגלל ערמת הספרים שעל חזי והרומן הפתוח שעל פני ונחיריי, וגיששתי אחר המשקפיים שלי שהוטמנו אמש, אני משוכנע, אי שם בינות ערמת הספרים שעל שידת הלילה. בדרכי למקלחת, נתקלה בוהני בערמה של ספרים שהבטחתי לבת זוגי לסלקם כבר לפני חודש (או שהיה זה לפני שנה? סדרי הזמנים שלי משובשים לחלוטין. האם היה זה על רקע תקופת המנדט? האם נשמעה זעקתה של בת זוגי מתוך הדמדומים של אירופה הגוססת שבין המלחמות? או שבת זוגי זעמה עלי בכלל בעתיד, במציאות מנוכרת בה אהבה ורגש אינם קיימים?). בכל אופן, הערמה הזו צריכה להסתלק כיוון שהיא חוסמת כעת את השביל הצר היחיד שנותר למעבר בין חדרי הדירה. כמו במשחק "סנייק" שבטלפונים הסלולרים, "אכילת" הספרים שלי מצמצמת מאד את יכולת התמרון בדירה. את הדירה הזו בחרנו אי אז משום שקירות הסלון שלה היו ספונים בספריית עץ גבוהה; ספרייה שקשה מעט לראות אותה היום מבעד לערמות הספרים המתעצמות לגבוה.

את מברשת השיניים שלפתי ביד ימין מתוך אחד הספרים שעל השיש, בעוד ידי השמאלית אוחזת במקום בו הפסקתי לקרוא בספר, ובתום הצחצוח השבתי את המברשת למקומה. שפתי מים לקפה פילטר. את המים אני מרתיח באש הניזונה מספרים גרועים ("ספרי בישול", אני קורא להם בהומור מבקרים עצי), ואת הפילטר אני מסנן בעזרת דפים מספרים שאינם הדוקים מספיק לטעמי. לאחר השתייה אזרתי כוח להדוף בכתפי את דלת ביתי ולספור בלב עד שתיים, עת אשמע את קול הצניחה וההתרסקות של ערמת הספרים שבפתח, שהונחה שם בידי שליח מאחר בנשף. בעיניים שמתקשות להיפתח דידיתי במדרגות, פותח את ארונות החשמל בדרך למטה מעשה שיגרה, שמא הוטמנו בהן ספרים, וכשהגעתי למטה עמסתי על עצמי, בידיים נסוכות תנומה, את הערימה החדשה של הוצאת "גודש". ברחוב, החשוך עדיין, נצנצה הסיגריה של הנהג שנשען למנוחה על דלת המשאית הפתוחה וענה בקשר: "כן, כן/ אני כבר בדרך למנחם בן". הנהנתי לו לשלום בסנטרי, כיון שידי היו תפוסות בספרים והבטתי בדרכי חזרה בנוגות בתיבת הדואר, שהתמלאה בהודעות של אותן הוצאות סוררות שחוסכות על חשבוני בשליחים ומריצות אותי לדואר פעמיים ביום.

לקחתי אתי ספר או שניים ויצאתי למכון הכושר. לאחרונה פיתחתי דרך לאמוד את ערכו של ספר על פי כמות הזמן שהוא מצליח להסיח את דעתי כאשר אני על ההליכון. ספרות גרועה תסב את תשומת לבי לשעון שעל ההליכון כעבור דקות ספורות ואילו ספר טוב ישכיח ממני את הזמן למשך רבע שעה ואולי יותר. אני אף חושב להתחיל לבקר ספרים באופן הבא: "החדש של עמוס עוז הוא רומן סביר. תשע דקות על ההליכון מבלי להסתכל בשעון".

כששבתי הביתה היום כבר עלה ואחרי המקלחת ירדתי עם שניים שלושה ספרים לבית הקפה השכונתי. אני משתדל לא להביט לצדדים כשאני מתיישב בבית הקפה הזה, הפופולרי בקרב כותבים למיניהם, כיון שאינני בטוח שהאיש שלידי, המלצרית או החתול המפונק שמסתובב בין רגלי הלקוחות אינם במקרה סופרים שכתבתי עליהם אי אז ואי שם ביקורת לא אוהדת. כתוצאה מכך יצא לי בקפה שם של בחור רציני המרוכז בקריאה; מוניטין שזוכים לחיזוק בעקבות המבט המזוגג והמנותק שאני שולח בזהירות אל החלל כאשר אני נח לרגע. אולם האמת היא שהמבט הזה הוא מבט של אימה וחוסר אוריינטציה שהחזרה מהקריאה למציאות הכאוטית והלא-כרוכה מעוררת בי בחודשים האחרונים. אני מנחם את עצמי בכך שההתרגלות לעולם המובנה של הספרות רק מעצימה את התחושה המשותפת לכל אדם חושב ורגיש בימינו; התחושה שהמציאות מורכבת מדי, נזילה מדי, סואנת מדי ולא מפוענחת.

בדרך חזרה מהקפה עוצרים מולי בחריקת אופנועיהם השליחים. בזה אחר זה הם מעמיסים על ידי את ספרי ההוצאות השונות – "ספריית נרטיב", "עם כותב", "מֶלֶל", הוצאת "להפך" החתרנית – ושועטים אל המבקר הבא. בפתח הבית, אני מבחין בקורת רוח, ממתינים לי צמד המובילים הרוסיים החסונים. אני מסייע להם בהעמסת הספרים ושלושתנו יוצאים אל אחת מחנויות היד השניה הקרובות לביתי. בחודשים האחרונים אני מדלל באופן שיטתי את ספרות האיכות בחנויות היד השנייה בתל אביב כאשר אני מחליף את הספרים הבינוניים והגרועים שביקרתי במיטב הספרות העולמית שמכונסת במדפיהן.   

אחר הצהרים יש לי פגישה עם הפסיכולוג. חיי הנפש שלי נהיו סבוכים במיוחד מאז נוספו להם מאות ואלפי דמויות בדויות, אך משמעותיות, ומאז שאירועים בדויים, חלקם טראומטיים, נשזרו בביוגרפיה שלי לבלי התר. אנחנו עובדים על "חילוצו של אריק הלטנטי, אריק הילד הבור, האידיוט החביב שלא קרא ספר מימיו", מתוך "אריק המבוגר, אריק הקורא הכפייתי המתוסבך והמעצבן שלא משלם בזמן", כניסוחו. בעקבות הקריאה בעמוד ארבע מאות ושבע של אחד הרומנים עלתה בי תובנה חשובה הנוגעת לחיי שרציתי לדון בה עמו, אולם קודם לכן היה עלי לספר לו את עלילת הרומן. בחלוף חמישים דקות חלפה הפגישה כשאני רק בעמוד שלוש מאות.

בדרך חזרה לביתי צעדתי בשדרת רוטשילד והרהרתי בקנאה באנשים שעבודתם אינה עושה שמות בראשם כמו עבודת מבקר הספרות. אולם פתאום סוג הקנאה הזה זכור היה לי במעומעם מאיזשהו רומן שקראתי וניסיתי להיזכר איזה הוא.

את שעות הלילה הקדשתי שוב לקריאה. כרגע אני קורא שבעה רומנים. עלילתם היא כדלקמן: בספרו, "1967", מתאר תום שגב עולם עתידני של רובוטים בעלי אינטליגנציה מלאכותית. איש, מלבד פיליפ מרלו, הבלש, לא מצליח לפצח את הפסיכולוגיה שלהם, שנגזרת, כפי שרק ג'ורג' סימנון יודע לתאר, ממעמדם הכלכלי. אולם יחסי הבת ואביה עולים על שרטון בעקבות נישואיו של האב לאישה אוקראינית צעירה, בעוד הילד, לימים: המשורר דילן תומס, לומד לראשונה אהבה מהי. בהמשך מצליחים הסופרים לדחוס דיון על ההבדלים בין תל אביב ליפו, בין קובה למיאמי ובין גברים לנשים והכל בשבעה ספרים בלבד!