ארכיון קטגוריה: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

על "המטופלת השקטה", של אלכס מיכאלידס, בהוצאות "פן" ו"משכל" (מאנגלית: רחל פן, 336 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הדבר הכי צפוי במותחנים הוא שתופתע; הדבר הגלוי ביותר הוא שיש דברים נסתרים. בחיים מחוץ למותחנים יש לעתים מונוטוניות אינסופית; האימה הגדולה שבהם היא, לעתים, שהכל בדיוק כפי שהוא נראה. זו הסיבה שאנשים נמשכים למותחנים (הם לא כמו החיים). זו הסיבה שאנשים לא מסופקים ממותחנים (הם לא כמו החיים). העמדה הכללית שלי ביחס למותחנים עשויים היטב היא כזו: כשאני כבר קורא בהם – אני נהנה מאד, לא יכול להניחם מהיד, כמאמר הקלישאה; אבל אני כמעט אף פעם לא טורח להגיע אליהם בכוחות עצמי, כי הם גם מצמיאים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי) ולא רק מרווים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי).

עד לרגעי פתרון התעלומה, "המטופלת השקטה" (שראה אור במקור השנה ומחברו הוא סופר צעיר הכותב באנגלית) הוא רומן עשוי היטב מהסוג הזה. המספר של הרומן הוא תיאו פייבר, פסיכולוג בריטי. הוא מתעניין מאד בסיפורה של אלישה ברנסון. אלישה הייתה ציירת צעירה שרצחה את בעלה, צלם אופנה, או כך לפחות ברור לכולם. אחרי הרצח היא ניסתה להתאבד ושקעה בשתיקה. היא נכלאה במוסד פסיכיאטרי. בזמן ההווה של הרומן, שש שנים אחר הרצח, מנסה תיאו ומצליח להתקבל למוסד הפסיכיאטרי. הוא מבקש לנסות לפצח את חידת אלישה. האם אכן רצחה את בעלה? ומה פשר השתיקה? מיכאלידס עורך כאן טוויסט מעניין על המותחן הרגיל. הוא מתיך, למעשה, שני ז'אנרים שאכן יש קירבה ביניהם: הז'אנר הבלשי והז'אנר של ה"קייס סטדי" הפסיכולוגי (ואולי בייחוד הפסיכואנליטי). שני הז'אנרים מנסים להתחקות אחר האמת: מה קרה שם? אם אנחנו מצפים מכל מותחן בלשי מעל רף מסוים להכיל פסיכולוגיה מעניינת ומורכבת ( או, לפחות, "מעניינת" ו"מורכבת"), הרי שמיכאלידס עשה כאן צעד נוסף והפך את "הבלש" לפסיכולוג חד וחלק. זה מעניין ואמין למדי.

מלבד זאת, ישנם כאן כל אביזריו הידועים של ז'אנר המותחן: שורה של אנשים שנראים כבעלי מניע לביצוע פשע, אם היה כאן פשע; טפטוף של אלימות או רמזים לאלימות שמעלה את המתח; חייו האישיים של "הבלש" המצויים במשבר משל עצמם (אשתו בוגדת בו). קראתי בהנאה גדולה.

אבל יש בעיה בהתרה של הרומן. המבקר האמריקאי אדמונד וילסון, בשתי מסות ידועות וידועות לשמצה משנות הארבעים נגד המותחנים וספרי הבלש (כותרתה המפורסמת של אחת מהן, כפי שנראה, רלוונטית במיוחד לרומן הזה: "Who cares who killed Roger Ackroyd"), טען כי האתיקה העיתונאית שאוסרת על מבקרים לגלות את פתרונות התעלומות בספרים עוזרת לרומנים הללו להתחמק מביקורת, כי הפתרונות מופרכים. מבלי להסכים עם כל טיעוניו של וילסון, הנקודה הזו חשובה בעיניי. ולכן אזהיר את הקוראים שמכאן ואילך אני מספיילר את הרומן.

הסוף של הרומן סנסציוני ומופרך בעיניי. מתגלה לנו שהפסיכולוג, המספר של הרומן, הוא זה שגרם לרצח בעלה של אלישה. אי האמינות נוגעת לכמה רכיבים: ראשית, מדוע שתקה אלישה כל השנים האלה? נכון, היא הרגישה אשמה ברצח בעלה, רומז הסופר, ולכן לא חשבה שזה משנה שהובלה אל הרצח הזה בידי תיאו. אבל, עדיין, קשה מעט להאמין ששש שנים היא לא גילתה את הסיפור הזה לאיש. אי אמינות נוספת נובעת מהעובדה שפסיכולוג, ופסיכולוג אכפתי ומסור, יהיה גם פסיכופת. זה לא שזה בלתי אפשרי, אבל על סופר לעמול יותר על מנת שנוכל להכיל שתי דמויות כאלה באדם אחד. כאן עלינו פשוט לקבל את זה. אי אמינות שלישית נוגעת לכך שתיאו, המעורב ברצח עד צוואר, טרח לקבל משרה בבית החולים הפסיכיאטרי ולפגוש את מי שהוא הוביל אותה לרצח בעלה. מדוע שיעשה זאת? הסופר נותן לנו שני מניעים שונים. תיאו עצמו טוען שמכיוון שהוא היה בכל זאת פסיכולוג, ומכיוון שחש אחראי למה שקרה לאלישה, פשוט אכפת היה לו ממנה ולכן ניסה לטפל בה. אבל הסיכון העצום שהוא חושף את עצמו אליו (כלומר, שאלישה תזהה אותו ותסגיר אותו למשטרה) הופך את הנימוק הזה ללא סביר. מניע שני, הפוך, מייחס תיאו לקוראים של סיפורו: הוא פגש באלישה על מנת לנסות לרצוח אותה וכך למנוע מעצמו סיכון. אבל עובדה היא שהוא לא עושה זאת, לפחות עד שלב מתקדם ברומן.

בנוסף לכל זה, יש כאן את הטריק שהמספר הוא הרוצח. בטריק המעניין הזה עשתה שימוש מפורסם לראשונה אגתה כריסטי באותו רומן שהוזכר "רצח רוג'ר אק'רויד" (1926). אבל כריסטי אלגנטית בהרבה ממיכאלידס. אציין רק שני פרטים בעניין זה: הרוצח אצל כריסטי אינו מטעה את קוראיו, אלא רק משמיט פרטים. ואילו הרוצח כאן מטעה את קוראיו לפחות בעובדה אחת: בכך שהוא מספר על חייו האישיים כאילו הם מתרחשים בזמן ההווה של הסיפור, בעוד בסוף מתגלה לנו שמה שהוא מספר (בגידתה של אשתו וכו') התרחש בכלל לפני רצח בעלה של אלישה (ויש לכך חשיבות). שנית, כריסטי מסבירה את הרציונל מאחורי עצם מעשה הסיפור של הרוצח, כלומר, מדוע הוא בכלל פונה אל הקוראים ומספר להם את הסיפור, בעוד כל עמלו לכאורה הוא להסתיר את פשעו. מיכאלידס לא מסביר היטב את הנקודה הזו.

כך שהסוף של הרומן הבלשי הדוהר הזה צולע.

 

 

על "תעלול", של דומֶניקו סטַרנונֶה, בהוצאת "כתר" (מאיטלקית: שירלי פינצי לב, 264 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

השאלה אם דומֶניקוֹ סטַרנוֹנֶה קשור לאלנה פרנטה – כלומר שאשתו, אניטה ראייה, היא פרנטה, או שאולי הוא עצמו פרנטה (אם כי האפשרות הזו, שגבר כתב את הרומנים הללו, נראית לי קלושה) – עלתה בעקבות תחקיר עיתונאי שאיתר העברות ונוכחות סכומי כסף גדולים שעומדים באופן לא מוסבר לרשות בני הזוג. אבל מבלי להיות עיתונאי חוקר, אלא רק מבקר ספרות, אני יכול לומר די בבטחה שלסטרנונה יש קשר הדוק לפרנטה. בעקבות קריאת "שרוכים", נובלה קודמת ויפה שלו שתורגמה לפני כשנה, וכעת "תעלול": יש דמיון עמוק בנושאי הכתיבה ובראיית העולם בין סטרנונה לפרנטה, ובמובן מסוים אף ניתן לקרוא לשתי הנובלות האלה "הסיפור מהצד של נינו", כלומר של הדמות הגברית המושמצת ב"הרומנים הנפוליטניים". הקירבה שאני מזהה בין סטרנונה לפרנטה אינה נשענת רק על העיסוק בנפולי, ולא פחות חשוב: על העיסוק בהיחלצות מנפולי ("רק בעיר הזאת, חשבתי, אנשים שמחים באותה מידה ובכנות גמורה לעזור לך ובה בעת לחתוך את גרונך") בזכות כישרון. היא גם לא נשענת רק על תיאור של גברים מבריקים בעלי צד אנוכי חזק. היא נשענת על ראיית עולם מסוימת שפרנטה הציגה כמה פעמים ברומנים שלה ולה היא קראה "השוליים המתפוגגים", ראיית העולם של לִילָה (למי שלא מכיר: אחת מגיבורותיה של פרנטה) שחושפת ברגעי הבלחה, מבעד לקווי התיחום של האנשים ואף הנוף הדומם, כוחות בלע, כאב והרס שמאיימים למוטט הכל תחתם. ראיית העולם הזו בדיוק מרכזית גם ב"תעלול": "למשך שניות אחדות ראיתי אותה – דבר שמעולם לא קרה – כמו חומר טהור וכואב שאִימה ואני זרקנו לעולם ארבעה עשורים קודם לכן" (עמ' 12). ראיית העולם הזו מקנה לרומנים של פרנטה – וגם ל"תעלול" – אופי אמפיבי: האירועים נחווים במישור אחד, שגרתי, אבל כשצוללים לכמה שניות, האירועים (האנשים, החפצים) נחווים כתנועת כאוס אדיר, רומסני, תאוותני, נעדר תבונה ואיפוק. כמו לבה הנשפכת מהוֶזוב.

"תעלול" מספר על סבא אלמן, שחי במילנו, ונקרא יום אחד לשמור על נכדו בן הארבע שמתגורר עם הוריו בנפולי. הסבא עצמו נולד וגדל בנפולי ונמלט ממנה. ואילו בתו וחתנו גרים בדירת נעוריו. הם רוצים לנסוע לכנס אקדמי מתמטי וחייבים שהסב יתייצב וישגיח על נכדו. הסבא, בשנות השבעים לחייו, אמנם סובל מבעיות בריאות אבל הוא עובד במלוא המרץ. הוא מאייר מבוקש וממש לא דחוף לו להפוך לבייביסיטר. סטרנונה רוקח סיפור מהנה ביותר מהשילוב הזה. הוא יודע לא להפריז בנרגנות הסבא וכן לא להפריז בצרות שמעולל לו הנכד, הפרזות שיביאו אותו לחיקה של הקלישאה ואי האמינות (כמו בסיפור של או. הנרי על חוטפי ילד שהחזירו אותו ואף שילמו כסף להוריו על מנת שיקבלו אותו בחזרה). אבל הסבא הוא אכן אגואיסט, אגואיסט לא נוראי, ויש דבר מה מרענן בייצוג של דמויות כאלה, שאינן סבים מסורים ואלטרואיסטים, ככלות הכל הן נפוצות למדי. להנאת הקריאה הגדולה ולעניין שיש בה תורמים עוד כמה גורמים. בתו של הגיבור וחתנו שרויים במשבר עמוק בנישואיהם. החתן חושד שאשתו בוגדת בו עם ראש המחלקה החדש למתמטיקה. המתיחות הזו יוצרת עניין. גם זיכרונותיו של הסבא מנפולי ולבטי הקריירה שלו בהווה מעניינים מאד. הכל מעולה ממש עד מחציתה השנייה של הנובלה.

המחצית השנייה אינה גרועה חלילה. היא טובה (כלומר, לא מעולה). ויש שיאמרו שהיא מעניינת במיוחד, שהיא שיאה של הנובלה. שאחרי הצבת הנתונים הבסיסיים, הצגת הדמויות הראשיות, מתפנה סטרנונה ל"דרמה", לאירוע העלילתי ההכרחי ליצירת עניין. אבל זו הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה. בפרוזה ריאליסטית משובחת יש מתח מובנה בין שני צרכים סותרים. מצד אחד הפרוזה הזו מהנה בהציבה אותנו בעמדת מתבוננים בחיים עצמם. כלומר, אנחנו כקוראים, מוגנים כפי שאנחנו כי "איננו שם", איננו בתוך העלילה, זוכים לראות, מבעד לעיני הסופר, את טיבם של החיים עצמם, בעיקר כמובן את טיבם העקרוני (ולכן ייצוג ריאליסטי של זוטות הוא בעיקרון בעייתי, למעט מקרים חריגים). תפיסה כזו של הריאליזם ניתן למצוא אצל שופנהאואר וברנר (שכינה אותו "ריאליזם סימבולי") ועוד רבים.  אך מצד שני הרומן צריך לעניין, הוא צריך להיות "דרמטי", והחיים עצמם, כידוע, לא תמיד מעניינים. כותב הרומנים צריך, לעתים, להגיש את האירועים לא ב"טמפרטורת החדר" כי אם טיפה לחמם אותם.

מה שקורה במחצית השנייה של "תעלול" הוא שהחימום של האירועים היה מעט מופרז לטעמי. שני אירועים, כשלעצמם אולי לא כאלה סנסציוניים, קורים לפתע. אזכיר רק את הראשון שבהם, על מנת לא לעשות ספוילר. הראשון הוא שהסבא נוכח בכישרון הציור העצום של נכדו. ודוק: העצום. לא המבטיח, או כזה שניתן לומר שיש בו משהו וכו'. האירוע השני הוא כבר לב העלילה בחלק השני. הוא אירוע מפחיד ומשעשע בו זמנית, הוא הופך את הקריאה למרתקת. אבל הוא גם יוצר תחושה של מלאכותיות, של חריגה מ"החיים עצמם", של חימום-יתר. לא שאירוע כזה לא יכול להתרחש, אבל בכל זאת יש כאן תחושה של יד הסופר הנשלחת לארגז החול של העלילה ומזיזה, מעט בגסות, את הדמויות על מנת שיתחולל דבר מה מעניין יותר.

אבל, ככלל, "תעלול" הוא ספר מומלץ.

 

על "היו זמנים בארגנטינה", של אנדרס נאומן, בהוצאת "תשע נשמות" (מספרדית: מיכל שלו, 312 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

היצירה הנאה הזו מורכבת מפרקים קצרים. כל פרק מספר אנקדוטה מחיי משפחתו של המחבר, שנולד בארגנטינה ב-1977 והיגר ממנה לספרד ב-1991, בה הוא חי עד היום. הסיפורים, הנמתחים לאחור עד חיי סבֵי סביו של המחבר, ומתכנסים לפרקים לתיאור אירועים מחייו שלו, ארוגים בסיפורה של ארגנטינה במאה העשרים, סיפורה הסוער של הארץ שידעה הפיכות, דיקטטורות, שלטון סמכותני ודמוקרטיה וחוזר חלילה וגם חס וחלילה. טוב עשתה ההוצאה, אם כך, שצירפה בראש הספר מבוא היסטורי קצר על ארגנטינה.

מצד אביו, נאומן הוא נצר למשפחות מהגרים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה לארגנטינה בתחילת המאה העשרים. את שם משפחתו נחל נאומן בתחבולה של אבי סבו, ששינה את שמו לנאומן (לפי סיפור משפחתי: ידיד עבריין עזר לו לגנוב דרכון של חייל גרמני בשם זה) על מנת לחמוק מגיוס לצבא הצאר הרוסי ואז להגר בחסות השם החדש לארגנטינה. "סבא-רבא שלי הציל את חייו כששינה את זהותו ונולד מחדש כזר. במילים אחרות, כשנעשה סִפרות". אני מצטט את המשפטים האלה, שכדוגמתם יש, למרבה המזל, מעטים בטקסט (הנה עוד דוגמה: "כשאני חושב על הנטייה המוקדמת שלי לספר שקרים במלוא הכנות, אפשר לומר שכבר אז רציתי להיות סופר"), גם כי הוא סימפטומטי בעיניי. הוא סימפטומטי, מחד גיסא, למסורת הכתיבה בספרדית שתמיד הוקסמה מהניתוק שבין הספרות לעולם, מעצמאותה של הספרות ומבכירותה ביחס למציאות (מ"דון קיחוטה" ועד בורחס והלאה). המסורת הזו – בפטישיזם המילולי-אמנותי שלה ובריחוקה מהקיום העירום, הלא מילולי – אינה אהודה עלי. והמשפט סימפטומטי גם מכיוון אחר, מכיוון שבו סופרים זקוקים לעתים להאדרה ומיסטיפיקציה של הספרות, להכנסת מה שהינן למעשה מילות יח"ץ מתמוגגות על הספרות לתוך יצירותיהם. ההתמוגגות הזו מעידה דווקא על חוסר ביטחון ולעתים גולשת לקיטש, בעיניי.

אבל זה, למרבה המזל, שולי כאן, כאמור. לנכדתו של אותו סבא-רבא, דודתו של אנדרס, סילביה, הייתה חנות ספרים קטנה בבואנוס איירס. אחרי ההפיכה הצבאית של 1976 נעצרה סילביה באשמת חתרנות שמאלית ונחלצה בנס ממעצרה ואז היגרה עם משפחתה לספרד, מקדימה את משפחתו של אחיינה בעשור וחצי. אמי, ארגנטינאית גם היא אך מאגף של מהגרים יהודיים מזרח אירופאיים שנשארו דתיים בארץ החדשה, סיפרה לי לא פעם על קנאותם האידיאולוגית השמאלית של היהודים-הארגנטינאיים החילוניים. גם במשפחתו של נאומן היו אידיאולוגים כאלה. למשל, אבי-סבו, חונאס, שהגיע לארגנטינה במסגרת הפרוייקט של הברון הירש, שייסד חברה יהודית להתיישבות כפרית בארגנטינה. אותו חונאס הצטרף ל"פועלי ציון" והיה חבר בוועד המרכזי שלה. ונאומן תוהה: "מה היה סבא-רבא חונאס חושב על המבצעים הצבאיים של המדינה שכה הרבה לחלום על בניינה? מה היה חש כלפי הפוליטיקה של 'הליכוד'? האם הייתה נראית לו כבגידה באידיאלים שלו, ואולי היה מצדיק אותה בנימוקים של ביטחון לאומי? ומה היה חושב על כל זה בורוכוב הנערץ שלו, אבי הסוציאליזם הציוני, שהאמין באינטרסים המשותפים של מעמד הפועלים הערבי והיהודי?". אגב, דומה שהלהט הפוליטי הזה נחלש במורד הדורות ודעיכתו קשורה בדעיכת האידיאולוגיה הסוציאליסטית כולה במרוצת המאה העשרים, בעיקר בגלל המוביליזציה החברתית של מעמד הפועלים לחיי רווחה יחסיים או אף לחיק המעמד הבינוני, שם גם התמקמה משפחתו של נאומן, לבסוף. היותו חצי יהודי גרמה לאנדרס הילד לקנא בחבריו היהודיים לכיתה, ש"היו אמפיביים", הכירו חגים נוספים, "הלכו לאינספור בר-מצוות ומשטר האכילה שלהם נראה מסתורי".

אך האנקדוטות של נאומן אינן רק אנקדוטות על ניסיונות חמיקה ממשטרי עריצות או על פוליטיקה לוהבת. בגמישות ובחיות רבות הוא מספר גם אנקדוטות קומיות, או סיפורים "סתם" על טיפוסים מעניינים במשפחה. הנה, למשל, דמות מצד משפחת אמו של הסופר, משפחה שמוצאה מצרפת. המתוארת היא סבת סבתו, לואיז: "עורה העדין לא סבל את תפרי הבגדים, ולכן עד יום מותה לבשה את בגדיה הפוכים. הרגל נוסף שסחט הערות מהשכנים היה הימנעותה מלגעת בכסף: כאילו הייתה יורשת עשירה מוורסאי שירדה מנכסיה, היתה לואיז בלאנש עוטפת את השטרות בנייר מכתבים שקוף, וכך מסרה אותם למוכר בחנות הירקות, לבושה בבגדים הפוכים ונוהגת כ'דאם'". הנה דוגמה לשרטוט דמות שלמה באמצעות שני פרטים קטנים. והנה עוד הבחנה מצוינת (על דחיפוֹת), הפעם בפרקון שמוקדש לתפיסת הגבריות של הסופר כילד: "ופחדתי גם, את זה אני זוכר היטב, להחטיף אגרוף. לא היתה לי שום בעיה להחטיף ולחטוף סטירות, והיתה לי חיבה לדחיפות, אותה הקדמה קלאסית לעימות בין גברים, כשהגבר והקוף כמעט חוזרים להתקיים בצוותא".

נאומן כתב כאן רומן משפחתי אנקדוטלי, יצירה רהוטה, אינטליגנטית, חיה ומלמדת, המשלבת אירועים פוליטיים בסיפורים אישיים, במסורת של "אמרות משפחה" של נטליה גינצבורג.

על "מסעותי עם דודתי", של גרהם גרין, בהוצאות "הכורסא" ו"תשע נשמות" (מאנגלית: יותם בנשלום, 332 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הנאה גדולה מסבה הקריאה ברומן הזה מ-1969. הוא מושתת על תבנית כמעט ארכיטיפית, שבדומה לה ניתן למצוא ברומן מפורסם אחר, שנכתב עשרים שנה לפניו, "זורבה היווני". התבנית היא זו של מפגש בין אדם עצור, מופנם, הצועד על פי הכללים, לבין חבר או חברה הפוך לו. כאן זהו המפגש בין הנרי פּוּלינג, מנהל בנק בפרישה בשנות החמישים לחייו ודודתו אוגוסטה, בשנות השבעים לחייה. הוא פוגש בה בטקס הלוויה של אמו (אביו, שאוגוסטה הכירה היטב, נפטר כשהנרי היה קטן) וחייו השאננים נהפכים על פיהם. כבר בפגישתם הראשונה הופך הנרי, בלי ידיעתו, לבלדר של קנביס, שאף הוטמן, שוב, ללא ידיעתו, בתוך כד האפר של אמו המנוחה (!). אוגוסטה ניהלה חיים בוהימיינים פרועים ונרמז אף שעסקה בזנות ובפעילויות עברייניות בצעירותה. היא ידעה מאהבים והרפתקאות, אך כוחה, מסתבר, עודו במותניה. כיום, כשהיא בשנות השבעים שלה כאמור, היא מחזיקה מאהב שחור ולהוט אחריה בשם וורדסוורת' ולא ויתרה על חלומה למצוא ולהתאחד עם מאהב עבר, כיום בן יותר משמונים, בשם מר ויסקונטי. היא גם לא מהססת לעבור על החוק אף כיום. היא חולקת עם אחיינה הנדהם כמה מסיפורי העבר הסוערים שלה ואף גוררת אותו בהווה למסעות באירופה ובדרום אמריקה שהם ההיפך הגמור מהתחביב המועדף על הנרי עד כה, גידול דליות (בגינתו – כלומר הפרחים – לא בוורידי רגליו). אוגוסטה היא למעשה סוג של מטיפה, מטיפה לאי בזבוז החיים, מטיפה נגד חיים של שגרה, של נאמנות ושל יישוב הדעת. "אני לא רגיל לנסיעות בחו"ל", אומר הנרי לדודתו. והיא עונה ש"בחברתי תתרגל ליהנות מזה מהר מאד. כל בני פולינג היו נוסעים דגולים. אני חושבת שאביך הוא שהדביק אותי בחיידק המסעות". "לא ייתכן", מוחה הנרי, "הוא לא הרחיק לנדוד מעבר למרכז לונדון". ועל כך עונה הדודה תשובה ניצחת: "הוא נדד מאישה לאישה, הנרי, ועשה זאת כל חייו. אחרי ככלות הכול, אין זה שונה כל כך. נופים חדשים, מנהגים חדשים. צבירה של זכרונות. חיים ארוכים אינם נמדדים בשנים. אדם שאין לו זכרונות עשוי להגיע לגיל מאה, ובכל זאת לחוש שחייו היו קצרים מאד". לאמירה הזו מצרפת אוגוסטה סיפור יפיפה על קרוב אחר של הנרי, שידע שזמנו קצוב עקב מחלה קשה וחילק את ביתו לחדרים קטנים כך שיוכל לעבור כל שבוע לחדר חדש וכך לחיות הרבה בזמן הקצר שנותר לו.

הסיטואציה הבסיסית המבדחת והמעניינת – כלומר, דמותה של אוגוסטה והשפעתה על אחיינה – מלווה בעלילה קצבית ובשנינויות מקומיות והנאת הקריאה, לפיכך וכאמור, עזה.

אבל זה רומן שאחת מהשתיים: או שאין לקחת אותו ברצינות יתירה או שיש לעשות זאת ואז יש בו אספקט דוחה. והאספקט דוחה מפרספקטיבה מוסרית. כי נגיד שנסלח לאוגוסטה על כך שהיא מסכנת אחרים בפעילותה העבריינית בלי לשאול לדעתם. אני הייתי מנתק את הקשרים עם מי שהיה גורם לי בלי ידיעתי להיות בלדר סמים או מבריח זהב. אבל, ניחא. אולם השקפת עולמה הכללית של הדודה דוחה. היא מעריצה אנשים חסרי עכבות, אנשים בוגדניים וחסרי אמינות. בזעם היא מנחה את הנרי בתפיסת עולמה "הניטשיאנית": "על מעשיך שלך אתה רשאי להתחרט, אם אתה נהנה להתפלש ברחמים עצמיים, אבל לעולם, לעולם אל תתעב שום אדם. לעולם אל תניח שהמוסר שלך הוא הנעלה יותר. […] אתה, אני מניחה, לא מעלת באמונו של שום איש בכל חיי הבנקאי הקרתניים שלך, מפני שלא היה שום דבר שרצית די הצורך, אפילו לא כסף, אפילו לא אישה". השקפת עולמה של הדודה, המתבטאת בהטפתה להתנהגות א-מוסרית, מגיעה לשיא בהערצתה לאותו מר ויסקונטי. מר ויסקונטי זה פרח תחת הפאשיזם האיטלקי. "הוא היה מה שנוהגים לכנות סייען. בזמן הכיבוש הגרמני הוא ייעץ לרשויות הגרמניות בנושא אמנות, ואחרי מות מוסוליני הוא נאלץ לצאת מאיטליה מהר מאד". ההערצה של הדודה גדלה משום ש'"מר ויסקונטי לא היה גבר שיילחם בסכינים או באגרופים. גברים שנלחמים אינם שורדים לאורך זמן, ומר ויסקונטי שרד נהדר. מנוול זקן', אמרה בעונג רך". בסיפוק ובהערצה מכריזה הדודה אוגוסטה כי "למר ויסקונטי אין מצפון כלל".

דמות המופת הזו מצאה לבסוף את משכנה בפרגוואי והדודה מנסה להתאחד עמה וגוררת לשם גם את הנרי. כעת, גרין ואנחנו יודעים, שפרגוואי אירחה (כנראה) גם דמויות מופת אחרות כגון ד"ר מנגלה. לגרין קצת לא נוח עם זה והוא שם בפיה של אוגוסטה את ההדגשה ש"מר ויסקונטי תמיד התנהג יפה מאד ליהודים". אבל גם בלי קשר ליהודים הרי שדמות המופת של אוגוסטה, ויסקונטי, ודמות המופת של הרומן עצמו, אוגוסטה, אינן מופתיות כלל וכלל. באחרית הדבר הקצרה מביאים העורכים ציטוט של גרין המתמצת את יצירתו כך: "אם היה עלי לבחור באפיטף עבור מכלול ספרי, הייתי בוחר בשיר של רוברט בראונינג: 'העניין שלנו הוא בצדם המסוכן של הדברים. הגנב הישר, הרוצח הלבבי'". זו תפיסה קיטשית למדי. אבל מלבד זאת, וזה העיקר, הרוצח הלבבי מאוס בדיוק כמו הרוצח הזעוף.

על "סיפורים אוקראיניים", של ניקולאי גוגול, בהוצאת "עם עובד" (מרוסית: נילי מירסקי, 224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות של "7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

 

חמישה סיפורים ליקטה נילי מירסקי ז"ל מיצירותיו המוקדמות של ניקולאי גוגול, יצירות שפרסם עד שנתו ה-26 ב-1835. הסיפורים האלה, בתרגום הצח ודגול מרבבה של מירסקי שהוצא לאחרונה לאור מחדש, עוסקים באוקראינה, מולדתו של הסופר הגדול, ומבטאים כמה צדדים של התנועה הרומנטית בת הזמן: עניין באורח החיים הלאומי האופייני, בפולקלור ובאמנות העממית וכן בכוחות אופל על טבעיים (כל זה בהשפעות, בין היתר, של הפילוסוף הגרמני מבשר הרומנטיקה יוהאן גוטפריד הרדר והסופר הגרמני ורומנטי אף הוא את"א הופמן, כפי שמציינת מירסקי באחרית הדבר שלה).

אבל הסיפור הטוב בקובץ הוא סיפור סאטירי לא רומנטי כלל וכלל והוא מזכיר את גוגול בגבורתו ובבגרותו, גוגול של "האדרת", "האף" ו"נפשות מתות". זהו הסיפור "מעשה במריבה שרב איוון אייונוביץ' עם איוון ניקיפורוביץ'". המריבה המטופשת להפליא, שפרצה לפתע בין שני בעלי האחוזה האוקראינים המנומנמים, גרוטסקית. האחד מסרב למכור לחברו רובה חלוד ואף מכנה אותו "אווז" ולזה הרי אין מחילה. חלק מהאפקט הסאטירי נוצר כאן על ידי האמצעי הפרודי שבו מעשה מטופש מוצג כעימות רב הוד: "איוון איוונוביץ', זרועו מונפת אל על, כפסל של טריבון רומאי! היה זה רגע שאין מושלו! מחזה מפואר! אלא שרק צופה אחד נמצא לו: הנער במעיל הנפילים, שעמד לו בשקט וחיטט באפו". חלק אחר מהאפקט הסאטירי נובע מהעצלות והריפיון של הסביבה המתוארת, למשל אלה של מערכת המשפט: "אז החל התהליך המשפטי להתגלגל במהירות עצומה, שבתי המשפט משתבחים בה כל כך. המסמך סומן, נרשם, תויק ונחתם, הכול באותו יום עצמו, והתיק הונח בארון ושם היה מונח, מונח, מונח, שנה, שנתיים, שלוש; כלות הרבה נישאו לחתנים, רחוב חדש נסלל במירגורוד, שן משיניו הטוחנות של השופט נשרה וכן שתיים משיניו הצדדיות". למריבה המטופשת והמצחיקה בסביבה הפרובינציאלית המחניקה – שלה מתווספת התנהגות סוררת של חזירה, שבלעה את הקובלנה של אחד הניצים – מוסיף גוגול את סימן ההיכר הבולט שלו: היותו של המספר עצמו משוגע לא פחות מדמויותיו. זה מספר שמאריך במטפורות כמו-הומריות עד שהוא שוכח כביכול את קו הסיפור. מספר עקלקל שרומז רמיזות דו-משמעיות ואולי הוא בעצם לא מודע להן ("עליי להודות שאיני יכול להבין מדוע כך דרכו של עולם, שהנשים באות ואוחזות בחוטמינו לנהוג אותנו לאשר תחפוצנה, ועל שום מה תופסות אצבעותיהן את החוטם בזריזות שכזאת משל היה ידית של קומקום?"). מספר עצלן שבאחד מתתי הכותרת שהוא מוסיף לפרקי הסיפור כותב כך על תוכנו של הפרק "פרק שישי – שממנו ידע הקורא על נקלה את כל מה שמסופר בו" (זו, אגב, דוגמה מזהירה לניסוח תמציתי אפשרי על גב כריכה של ספר עתידי). מספר שלא בטוח איך בכלל מספרים סיפור, מספר האומר דבר והיפוכו, מספר שמעיר הערות ביזאריות ("אני משער שמיותר לחלוטין לתאר איך לבש איוון ניקיפורוביץ' את האברקיים"; "לא אטול עליי לתאר את המאכלים שעלו על השולחן! מילה לא אומר, לא על הכופתאות בשמנת, לא על המעיים הממלואים שהוגשו עם החמיצה, לא על תרנגול ההודו בשזיפים וצימוקים […יש המשך!] לא אטול עליי לתאר את המאכלים, משום שמעדיף אני לאכול אותם מאשר להרחיב עליהם את הדיבור"). מספר שמסיים את סיפורו באחת הסיומות הזכורות ביותר בתולדות הספרות: "משעמם בעולמנו זה, רבותי!".

מכאן ואילך הקובץ בכללותו משרטט גרף יורד בהדרגה. הסיפור השני נפלא, אך מעט פחות מקודמו. "בעלי אחוזה מהדור הישן" הוא תיאור אידילי, ואף על פי כן בעל רוח סאטירית מרוסנת, של אהבתם של שני ישישים, זקן וזקנה בעלי אחוזה, אהבתם זה לזו ולאוכל ולאורחים ולשיגרה אוקראינית מנומנמת. הסיפור השלישי, "וִיי" (שם של שד אוקראיני), הוא שעטנז של סאטירה ופנטזיה. הסאטירה המשעשעת היא על תלמידי מדרשה לכמרים שאינם מופת של רוחניות דווקא. אחד מהם – וזו הפנטזיה – הסתבך עם מכשפה אחת שמבקשת את נפשו. החלק הזה, הפולקלוריסטי-פנטסטי, כתוב ומתורגם נהדר ככל שיהיה, לא מעניין במיוחד. בסיפור הרביעי, "איוון פיודורוביץ' שפּוֹנקה ודודתו", חוזר גוגול לסאטירה הביזארית והסוריאליסטית שלו (גוגול הסאטיריקן באמת רואה את העולם אחרת מרוב האנשים, זה חלק מכוחו). כאן עולה גם המוטיב הגוגולי המגלגל מצחוק של הפחד מנשים, שמאפיין את גיבוריו של גוגול ואת המספר שלהם. כאן זה הגיבור הרווק המשוחח עם דודתו שמפצירה בו להינשא: "הכיצד, דודתי! מה פירוש – אישה! לא, דודתי, עשי עימי חסד…אני בוש ונכלם…הרי לא הייתי נשוי מעודי…איני יודע כלל מה אעשה בה!". זו המקבילה של גוגול לדרישה הפרדוקסלית לניסיון קודם בעבודה שאתה מגיש בקשה להתקבל אליה. אלא שהסיפור המבטיח נקטע בעיצומו! הוא חסר סיומת, כפי שמודה גוגול בפתיחה. כאן האקסצנטריות של המספר כבר אינה משעשעת אלא פוגמת בסיפור (ומטרימה את קשייו של גוגול בכתיבת החלקים האחרונים של "נפשות מתות"). בסיפור החמישי, "ערבו של יום איוון קוּפּאלו" (חדי העין שמו לב בוודאי איזה שם אהוד באוקראינה, או לפחות על גוגול), חוזר גוגול לפולקלור האוקראיני ולפנטזיה ולשדים ולרוחות, אבל הסיפור נראה לי מבולבל ולא מעניין.

לא הכל משובח אצל גוגול הצעיר. אך בגלל מה שכן, כדאי מאד לקרוא בו. גוגול איט!

על "כמה, כמה מלחמה", של מֶרְסֵה רוּדוּרֵדָה, בהוצאת "כרמל" (מקטלנית: אופיר פוירשטיין, 140 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פילוסופים ומיסטיקנים בתרבויות שונות הרהרו באפשרות לתפוס את החיים כמו חלום. כמו חלום, החיים אכן נראים מציאותיים מאד, אך שמא כמו חלום, ניתן להתעורר מהם אל המציאות האמיתית. כך גם סבר הפילוסוף הצרפתי הגדול בן המאה ה-17 בלז פסקל. "אילו חלמנו לילה לילה אותו החלום, היה פועל עלינו לא פחות מן המושאים שאנו רואים יום יום. ואילו היה איזה בעל-מלאכה בטוח שלילה לילה, במשך שתים עשרה שעות רצופות, יחלום שהוא מלך, סבורני שהיה מאושר כמעט לא פחות מאיזה מלך שהיה לילה לילה, במשך שתים עשרה שעות רצופות, חולם שהוא בעל מלאכה". אבל כפי שנרמז כבר בציטוט הזה, פסקל החריף הוסיף הסתייגות אחת, הבדל אחד מכריע בין החלומות למציאות, סיבה אחת לכך שהחלומות, בסופו של דבר, פחות מציאותיים מהמציאות עצמה: "אבל לפי שהחלומות שונים כולם זה מזה, ואף אותו החלום עצמו לובש צורות שונות, לפיכך מה שאנו רואים בהם פועל עלינו הרבה פחות ממה שאנו רואים בהקיץ, בשל הרציפות".

ובשל היעדר הרציפות, בשל דמיונו לחלומות המשתנים ללא הרף, "פועל עלינו הרבה פחות" גם הרומן של מרסה רוּדוּרֵדָה (1908-1983), מי שנחשבת לגדולת הסופרים הקטלאנים במאה ה-20. הרומן הוא הרומן האחרון שכתב רודורדה והוא ראה אור ב-1980. מספרו וגיבורו הוא נער מברצלונה בשם אדרִיה גינארט. אותו אדריה, שהתייתם מאביו, בורח מתוך שיעמום ויצר הרפתקנות מבית אמו ומצטרף למלחמה. המלחמה היא, ככל הנראה, מלחמת האזרחים האיומה בספרד בשנות השלושים. אבל אנחנו לא מתוודעים למלחמה עצמה כי מהר מאד אדריה בורח גם מהמלחמה, משוטט לו בקטלוניה ופוגש שלל דמויות שונות ומשונות. כמעט בכל פרק מתחלפת דמות. הוא פוגש בנערה שאהובה סירב להתחתן איתה כי חזר גידם מהמלחמה. הוא פוגש בנערה אחרת שאינה אוהבת שמאוהבים בה ומֵצרים מקנאה לה את צעדיה. הוא פוגש נזיר והוא פוגש גבר מתבודד בביתו והוא פוגש זוג שבו האישה טוענת שבעלה מכה אותה והבעל טוען שהיא הוזה חזיונות והוא פוגש נער שמן באופן חריג ביותר והוא פוגש והוא פוגש. יש ז'אנר ספרותי כזה, נכון, ז'נאר שאף צמח בחצי האי האיברי, והז'אנר הוא הפיקרסקה, הסיפור על הנווד בן בלי בית ושם שפוגש בדרכו טיפוסים מעניינים. אבל התחושה העולה בקריאה כאן היא שהז'אנר הוא התירוץ של רודורדה. לפרקים אתה חש בקריאה כיצד ישבה הסופרת אל שולחן עבודתה וחשבה: ובכן, מה הלאה? מה תהיה ההרפתקה הבאה? מה יהיה חומר המילוי הבא לרומן שלי? וכשאתה חש כך, הרומן בצרות. הסיפורים והאנשים שהגיבור פוגש אינם מספיק מפותחים ומעניינים; הסיפורים השונים אינם מצטברים וגם דמות הגיבור לא מובהרת והולכת (ובינינו, ולהבדיל אלף הבדלות בכל זאת, אפילו על חלק מההרפתקאות והמפגשים של דון קיחוטה הפיקרסקי בכבודו ובעצמו הייתי מוותר). חלק מהסיפורים של רודורדה קשורים למלחמה. הגיבור שלה נתקל בקברי אחים, נתקל בכפרים הרוסים, מותקף בידי מטוסים וכולי. אבל הכל כללי כל כך וכל כך לא ספציפי. זה שמלחמה היא דבר רע אני יודע. אבל מדוע פרצה המלחמה בספרד? האם ניתן היה למנוע אותה? מה חשו הלוחמים בקרב? את כל זה לא תמצא כאן. נורת אזהרה נדלקה אצלי כבר בהקדמה (שהדליקה נורות אזהרה רבות; קודם כל על עצם העובדה שהסופרת חשה צורך להסביר את הספר שלה עצמה באמצעות הקדמה כזו) כשרודורדה ציטטה בה את קרל גוסטב יונג. יש בארכיטיפים היונגיאנים של "הלא מודע הקולקטיבי" דבר מה אנטי ספרותי, במובן זה שספרות (אני מדבר על הז'אנר של הרומן) היא במיטבה כשהיא ספציפית, אפילו אידיוסינקרטית במובן מסוים. לא "קולקטיבית" כי אם "אינדיבידואלית".

Tell a dream – Lose a reader, האמרה הזו של הנרי ג'יימס נכונה שבעתיים במקרה הזה. לא רק שהרומן עצמו נחווה כשורת חלומות עמוסה שחלקיה לא מתחברים זה לזה (פסקל שהזכרתי מציין בעצמו שבשעה שאנו עורכים מסעות, בגלל תחלופת התפאורה התדירה, אנחנו אומרים לעתים לעצמנו "נדמה לי שאני חולם"), מוסיפה רודורדה גם כמה חלומות, חלומות ממש, לתוך הטקסט שלה, חלומות שחולמים כמה מדמויותיה, למרבה הבלבול והעומס.

כמה מיצירותיה של רודורדה תורגמו לעברית. מהן קראתי עד כה רק את "כיכר היהלום" שזכור לי כרומן מרשים, אמנם מעט נטליה גינצבורגאי באופיו. גם כאן ראוי לציין את רהיטות הטקסט ונוכחותם של כמה קטעי תיאור יפים מאד. אבל חוויית המכלול אינה משמעותית. באותה הקדמה לספרה כותבת הסופרת כי "מה שדוחק באדריה שלי לעזוב את הבית הוא שאיפתו לחירות". ואכן גם הרומן עצמו כתוב מתוך "חירות", ללא מחויבות למציאות ספציפית וללא אחראיות כלפי התפתחות עלילתית.

על "גשם חייב לרדת", של קארל אובה קנאוסגורד, בהוצאת "מודן" (מנורווגית: דנה כספי, 594 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בעבר הצעתי נוסחה קצרה להגדרת ייחודו של קנאוסגורד, נוסחה שמסבירה מדוע לא כל אחד יכול לכתוב את קורות חייו ולהציען לציבור במידת הצלחה דומה. זיכרון מפלצתי + תחושת חיים אינטנסיבית ביותר = קנאוסגורד. זו הנוסחה. הנפש הקנאוסגורדית חיה באינטנסיביות לא מצויה, היא נעה ונדה מעלה ומטה ולצדדים בתזזיתיות ומצבי רוחה מושפעים גם משינויים זניחים ודקים לכאורה של מזג אוויר או עיצוב פנים מסוים או ריהוט ביתי מסודר בסדר מסוים. זהו חלק מההסבר לפירוט הקנאוסגורדי. הוא לא מייגע, כי הפרטים המתוארים משפיעים ישירות על הנפש, הם, למעשה, חלק מחלקי הנפש! האינטנסיביות הרגשית הזו היא גם ההסבר לאי הרתיעה של קנאוסגורד מסימני קריאה וקריאות צער או שמחה ("הו!"ים ו"אוי!"-ים או "הוי!"-ים ממלאים את כרכי האוטוביוגרפיה). האינטנסיביות הזו מדבקת, או, לפחות, מדביקה את הקורא לכיסא. החיים לפי קנאוסגורד רוויי התפעמות ורגש – החיים היומיומיים! יש כאן תפיסת עולם כמו-פגאנית של היקסמות מהיקום, כמו אדם קדמון שמשתטח על פניו אל מול השמש או הירח. קנאוסגורד מוקסם מההתחככות של "האני" ביקום (וזה, אגב, ההסבר המטפיזי בעיניי לכך שהוא לא אונן עד גיל תשע עשרה, הימנעות מוזרה שהעסיקה אותו בכרך הרביעי וגם מעט בזה הנוכחי: קנאוסגורד לא רוצה להתחכך ב"אני", להתחכך בעצמו, אלא ש"האני" יתחכך בעולם). ולאינטנסיביות יש להוסיף, כמוזכר, את הזיכרון המפלצתי. וזה לא משנה אם קנאוסגורד ממציא, כלומר מוסיף פרטים שהוא לא זוכר אלא מייצר ומשווה להם מראית עין של זיכרון. זה לא משנה, כי מראית העין מוצלחת. הנפש הפועמת, המתכווצת ומתרחבת כמו לב, אינה נמצאת אצל קנאוסגורד בחלל ריק, אלא במציאות רוויית פרטים, שגם משפיעים, כאמור, מצידם על פעימותיה הנמרצות של הנפש הלבבית.

אבל החלק החמישי בסדרה מוסיף התבהרות מסוימת ביחס לפרויקט בכללותו. קנאוסגורד מתמקד בו בארבע עשרה השנים שגר בברגן, מ-1988 עד 2002, כלומר מגיל 20 עד 34 שלו. בשנים אלה למד בחוג יוקרתי לכתיבה יוצרת, אחר כך בחוג לספרות, השתתף בהרכבי כמה להקות רוק, הייתה לו חברה אחת לפרק זמן של כמה שנים ואחר שנפרד ממנה פגש את אשתו (הראשונה, יסתבר לימים), טונייה, וחי איתה בעיר כמה שנים. כמויות האלכוהול שהגיר לתוכו באותן שנים כמעט משתוות לכמויות הגשם היורד ללא הפוגות בעיר המערב נורווגית הזו. אבל המוקד העיקרי של הרומן הוא ניסיונותיו להפוך לסופר. ניסיונות אלה כשלו שוב ושוב עד שלבסוף התקבל הרומן הראשון שלו והתפרסם ב-1998. קנאוסגורד הוא אדם שזקוק נואשות לאהבה, אך, כפי שטוענת טונייה באכזבה ובכעס, הוא זקוק להתכנסות בכתיבת רומנים אולי אף יותר. במובן מסוים, הכרך הזה הוא הכרך השגרתי ביותר בפרויקט של קנאוסגורד. הוא מציג תמה מוכרת, "דיוקן האמן כאיש צעיר", מאבקו של האמן לגיבוש ופרסום אמנותו. במקביל, הפירוט הקנאוסגורדי גם הוא מעט שגרתי יותר בכרך הזה ומבטא פחות את העיקרון המטפיזי של חיכוך הסובייקט באובייקט ונדמה, לעתים, כמו ריאליזם "בלזקי" מן השורה. מסייעת לכך העובדה שהכרך מתאר קיום אורבני וכך נמנע מקנאוסגורד לתאר בהרחבה את הטבע, תיאורים רבי עוצמה שהמחישו את החיכוך המוזכר בכרכים הקודמים. השגרתיות המסוימת של הכרך הזה שופכת אור לאחור על הכרכים האחרים של "המאבק שלי": בעצם כמעט כולם, מסתבר כעת, הם תיאורי מאבקיו השונים: המאבק להיות בעל ואב בכרך השני, המאבק לשרוד את הילדות בכרך השלישי, המאבק להגשמה מינית בכרך הרביעי וכעת המאבק להכרה ספרותית.

הנפש הקנאוסגורדית הסוערת באה פה לידי ביטוי בחיתוך עצמי של פניו, חיתוך שהוא עושה לעצמו כשנדמה לו שטונייה פוזלת לכיוון אחיו, אינגבה (על חיתוך דומה סופר לנו בכרך השני, בפגישה הראשונה עם מי שתהיה אשתו השנייה, לינדה). קנאוסגורד הוא גם שיכור גרוע, שנוטה לאלימות ולהתנהגויות אנטי-סוציאליות בשכרותו. זה החלק ה"וידויי" שיש פה, אם כי קנאוסגורד לא מתרגש מדי מזה, כפי שראוי היה שיתרגש (כל מי שפגש בחייו שיכורים גרועים יודע עד כמה זה דוחה). במחצית השנייה של הכרך העבה כאן אנחנו גם שבים לפטירתו של האב, שהוצגה בחלק הראשון, ומקבלים תמונה מלאה יותר וחיה לא פחות של מותו של האב בגיל חמישים וארבע משתייה מופרזת, בעצם מהתאבדות באמצעות אלכוהול.

שני הפרויקטים הספרותיים המעניינים ביותר של שני העשורים האחרונים הם בעיניי זה של וולבק וזה של קנאוסגורד. את שניהם ניתן להסביר במושגים השופנהאואריים המרכזיים של "הרצון" ו"הדימוי". הרצון לחיים, טען שופנהאואר, הוא הכוח המרכזי ביקום. אבל, אצל בני האדם, יש אפשרות להינתק מהעולם, להינתק מהרצון לחיים הרודני הזה. ההינתקות הזו מהתשוקות מאפיינת קדושים אך גם אמנים, שהופכים את העולם מושא להתבוננות, ל"דימוי". בעוד אצל וולבק יש תשוקה עזה להינתקות נזירית מהעולם ("נגד העולם, נגד החיים", היא כותרת אחד מספריו המסאיים), יש בו תחושה עזה של גועל מהקיום (ויש בו גם, ייאמר אגב אורחא, כי גם זה בהיפוך לקנאוסגורד, תשוקה לאבדן האינדיבידואליות וכן להפשטה ופישוט של הקיום לעקרונותיו המעטים המכוננים),  קנאוסגורד מוקסם מהקיום ומציג את "הרצון" לנגד עינינו במלאות אדירה, מציג לנו את סבך הייסורים והעונג של נפש משתוקקת ורגישה (ולכן, כאמור, קנאוסגורד אינו בוחל במילות קריאה המבטאות עונג וסבל כמו "אוי" ו"הוי" וכן בהצבת סימני קריאה תדירים!). קנאוסגורד מציג לעינינו באופן בוהק מה פירושו של דבר להיות אדם בעולם: אדם כואב, אדם כמה, אדם מתאכזב, אדם מאושר – אדם בתוך העולם, אדם רווי בעולם עד הנחיריים.

קצר על "התיאטרון של מיקי שבת" של פיליפ רות

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של " ידיעות אחרונות"

 

(במסגרת פרויקט שנערך ב"7 לילות" על ספרים שהיום לא היו יוצאים לאור בגלל רוח התקופה שלנו)

חוץ מיצירות המרקיז דה-סאד, אני לא זוכר ספר קאנוני מטונף יותר מאשר "התיאטרון של מיקי שבת". כשהרומן ראה אור ב-1995 כתב מרטין איימיס בביקורת עליו (ביקורת מסויגת, אגב) שזה מסוג הרומנים בהם אתה מדלג בלהט כדי למצוא סוף סוף את העמודים הנקיים. אבל גיבורו לא רק שהוא אובססיבי למין (כדי לסבר את האוזן בכמה דוגמאות: מיקי שבת הנשוי ואהובתו הנשואה לאחר משתינים זה על זה כחלק ממשחק מיני; הוא מאונן על קבר אהובתו זו מגעגועים לגופה ומגלה שהוא לא הראשון לעשות זאת) אלא עושה שלל מעשים שלא ייעשו: שבת מתחיל עם סטודנטית שלו, הוא מתחרמן בבית מארחו הנדיב מבגדיה התחתונים של בתו הסטודנטית ואז גם מתחיל עם אשתו, הוא מציע לנגמלת משתייה במוסד גמילה שיבריח לה אלכוהול אם תשכב איתו, הוא כותב לאשתו מכתב תשובה מתריס בשם אביה המת לאחר שאשתו האשימה את האב בפגיעה מינית בה. ברומן, משווה דמות אחרת את הפמיניזם לפשיזם ולקומוניזם ("פאשיזם. קומוניזם. פמיניזם. הכל מכוון להסית קבוצה אחת של בני אדם נגד קבוצה אחרת של בני אדם. הארים הטובים נגד האחרים הרעים המדכאים אותם. העניים הטובים נגד העשירים הרעים המדכאים אותם. הנשים הטובות נגד הגברים הרעים המדכאים אותן") ואילו שבת עצמו, כשאשתו חוזרת מפגישה להעצמה נשית בה העלו על נס את לורנה בוביט (שכרתה את איברו של בעלה שנתיים לפני פרסום הרומן) מזכיר לה שזה לא כל כך פשוט הדבר הזה,  "זה הרבה דם, רוזאנה".

רות פרסם את הרומן כשהיה בן ששים ושתיים. גיבורו האשמאי הזונֶה הוא בן ששים וארבע. הוא ידע שהרומן הזה דווקאי. הוא ידע ששבת הוא "משוגע זקן ומעורר רחמים שיצא מן האופנה", כפי שאומר לו אותו חבר מארח, חבר לשעבר לעתיד. הוא ידע שבמחלקות לספרות מלמדים היום בעצם מגדר, כפי שגילה שבת עצמו כשחיטט בחדרה של אותה דבורה תלמידת הקולג' בחיפוש אחר תמונות עירום ומצא, לדאבון לבו (אם זה האיבר), רק סיכומים בספרות ("הכיתה מתחה ביקורת על השיר בשל היעדר נקודת המבט הנשית. יש לשים לב לשימוש התת-הכרתי בשמות גוף שיש בהם העדפה למין אחד – הפחד שלו, התהילה שלו, מצבות הזיכרון (הפאליות) שלו". רות ידע מה הוא עושה.

והרומן הזה אכן הפך לקנוני. הוא זכה ב"פרס הספר הלאומי", רות עצמו בערוב ימיו ציין שהוא אוהב אותו במיוחד (ואף אמר בראיון שלסופרים אסור להתבייש, לו היה אחוז בושה לעולם לא היה מפרסם רומן כזה) כמו שגם כמה ממספידיו ציינו את הרומן הזה לשבח (ביניהם, ג'ונתן ספרן פויר).

הרומן הזה "עבר" איכשהו את הצנזורה. ראשית, מפני שהוא מצחיק מאד. אך בעיקר בגלל שהאובססיה המינית והמרדנות הטרנסגרסיבית של גיבורו הן מטפיזיות. מיקי שבת הוא גם פילוסוף בעצם; הוא סבור שהעולם הוא כאוטי וחסר משמעות ומלא כאב, והדבר היחיד, איכשהו, שיכול להצדיק את הקיום זה המין. אבל גם העובדה שהסופר שכתב אותו היה כבר סופר מבוסס ומוערך כמו גם שהגיבור שלו הוא גיבור זקן ומובס סייעו לרומן "לעבור" איכשהו. סופר מתחיל, גיבור צעיר יותר, ייתכן שלא היו עוברים אפילו ב-1995. לבטח לא היום.

על "תודעתו של זנו", של איטאלו סבבו, בהוצאת "מִפרשים" (מאיטלקית: גאיו שילוני ואריאל רטהאוז, 559 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הרומן הזה מ-1923 הוא יצירת מופת. ומה שנדיר אף יותר: יצירת מופת קומית. אֶטורֶה שמיץ, "איטאלו סבֶבו" הוא שם העט שלו, נולד למשפחה יהודית בורגנית בטרייסטה ב-1861, שהייתה אז תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית (עובדה חשובה בגין הקשר של הרומן לתרבות הגרמנית של התקופה, ובראש ובראשונה לפסיכואנליזה).

הרומן כתוב כווידוי שנמסר על ידי זנוֹ קוֹזיני, בורגני טרייסטיאני מזדקן, לפסיכואנליטיקאי שלו. 46 שנה אחר כך יעשה פיליפ רות שימוש דומה באמצעי הזה ב"פורטנוי", אבל ב-1923 היה סבבו מראשוני הסופרים שהגיבו לתיאוריה החדשה העולה מוינה. יחסו של סבבו (ובהמשך של גיבורו) לפסיכואנליזה עוין. בראש ובראשונה משום העובדה הפשוטה שהפסיכואנליזה מבטיחה ריפוי וזנו לא נרפא.

דרך אחת להבין את ההישג הגדול של סבבו ברומן הזה היא לומר שסבבו מציג את הנוירוזה כקומדיה, או כותב את הקומדיה של הנוירוזה. אילו אחד המטופלים המפורסמים של פרויד, נגיד "איש הזאבים", היה בעל כישרון ספרותי, ולא רק זאת אלא גם בעל חוש קומי מפותח, אולי אף הוא היה כותב רומן כזה. הקומדיה של הנוירוזה נוכחת בכל פרקי הספר. אם זה בפרק הפותח המתאר את ניסיונות הגמילה מעישון האומללים של זנו (שמעשן ללא הרף "סיגריות אחרונות"), אם זה בפרק המתאר כיצד בבית ובו ארבע בנות מצא את עצמו זנו מתחתן דווקא עם זו שהכי פחות מצאה חן בעיניו, אם זה בפרק המתאר את יחסיו מלאי אי ההבנות עם הפילגש שלו ואם זה בפרק שמתאר את פעילותו המסחרית הכושלת. הנוירוזה של זנו, אליה הוא מתייחס כ"מחלתו" או "מחלתו המדומה", היא בעלת שלוחות רבות: ההתמכרות לעישון היא חלק ממנה, המיניות האובססיבית שלו היא חלק אחר, חוסר יכולתו להשלים עם המציאות היא חלק נוסף (למשל, להשלים עם כך שגיסתו היפה אינה אוהבת אותו ולעולם לא תאהב), ההתנודדות בין ביטחון עצמי מופרז לחוסר ביטחון הוא עוד חלק, חוסר החלטיות (הוא עבר בלימודיו מהפקולטה למשפטים לפקולטה לכימיה ואז שוב למשפטים, שגם בהם לא עסק לבסוף) גם הוא מאפיין שלה והבטלה שספק נכפתה עליו וספק נבחרה על ידו (נכסיו מנוהלים על ידי אחר) גם היא קשורה לנוירוזה הזו. יש יסוד איטלקי-רך בספר. בראש ובראשונה הדבר מתבטא בהפיכת הנוירוזה לקומדיה (קפקא ותומס מאן כתבו על נושאים קרובים כאלה ביתר קדרות וחומרה). אבל הרכות "האיטלקית" מתבטאת גם בדרכים נוספות. אצל סבבו שותפים עסקיים מרמים אותך בחיבה, גברים בוגדים בנשותיהם אבל עם ייסורי אשמה, פילגשים מצודדות אינן רוצות כסף ממאהביהן כי אם אהבה, מתאבדים כביכול בעצם לא מתכוונים למות אלא רק לעורר כלפיהם חמלה וביזנסמנים תאבי בצע הם שלומיאלים גמורים בעסקים.

דרך אחרת להבין את הגדולה של סבבו היא לציין עד כמה חיה הפרוזה שלו וזו משום שהוא מציג רגשות ויחסים אנושיים במורכבות אדירה. הוא מצליח כך לדחוס לתוך השק של הפרוזה שלו את הכלב הפרוע והמשתולל של החיים. כאן מסייעת לו מאד הנוירוזה של זנו. הנוירוזה הופכת את שטח הפנים של הנפש, של "התודעה", של הגיבור לעשיר מאד. זנו אומר לאחת מהאחיות שהוא מחזר אחריהן שהוא אינו "משוגע" אלא רק מעט "תמהוני". ואכן התמהונות הזו מבטיחה עושר נפשי. התמהונות גם מסייעת לקומדיה בהמתיקה את החוויה הקיומית. זנו נחלץ בעזרת העושר הזה מהעמדה הפסימיסטית ביחס לחיים (עמדה שהוא נוטה לקבל אותה לאורך הרומן). בקטע מפתח בעיניי ברומן (ולכן אביאו כמעט במלואו) מכריז זנו באוזני גיסו על תפיסת העולם שלו, שהיא בעיניי הבסיס המטפיזי של הרומן הגדול הזה כולו: "- החיים אינם יפים או לא יפים, החיים הם מקוריים! כשהרהרתי בכך, היה נדמה לי שאמרתי דבר חשוב. לאחר שהוגדרו כך, נראו לי החיים דבר כה חדש שעצרתי להתבונן בהם, כאילו ראיתי אותם בפעם הראשונה, עם כל הגופים הגזיים, הנוזליים והמוצקים שלהם. אילו סיפרתי זאת למישהו שלא הורגל בדבר והחסר אפוא את השכל הישר שלנו, הרי שנשימתו הייתה נקטעת לנוכח המבנה העצום הזה, החסר כל ייעוד. האיש הזה ודאי היה שואל אותי: 'אבל איך בכלל יכולתם לסבול את החיים?' ולאחר שהיה מתעניין בכל פרט ופרט, למן אותם גרמי שמיים, התלויים שם למעלה לראותם אבל לא לגעת בהם, ועד למסתורין האופפים את המוות, היה בוודאי קורא בהתפעלות: 'מקורי מאד!'". ה"מקוריות" של החיים מקלה לשאת אותם וסבבו מצליח לבטא את ה"מקוריות" הזו באופן ממצה.

בטרייסטה התיידד סבבו עם ג'יימס ג'ויס, ששהה במקום ולימד את סבבו אנגלית. יש הטוענים שסבבו הוא מקור ההשראה לדמותו של ליאופלד בלום ב"יוליסס". כך או כך, הרומן הזה, שראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת (ובאותו תרגום בו ראה אור לראשונה בעברית ב-1988), הוא אחת היצירות הגדולות של העידן המודרניסטי ולבטח מהמהנות שבהן.

על "בובות על חוט", של מריו ורגס יוסה, בהוצאת "אחוזת בית" (מספרדית: עינת טלמון, 225 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

ג'ורג' אורוול כתב פעם באחת ממסותיו שספרות פוליטית מקריבה לעתים את ההנאה הספרותית על מזבח המסר הפוליטי. הוא הביא דוגמה מספרו שלו, "מחווה לקטלוניה", בו האריך בפרק מסוים (ופגע כך בחוויית הקריאה) כי היה חשוב לו לדווח על מעללי הקומוניסטים במלחמת האזרחים בספרד. המקרה של "בובות על חוט" הפוך. זה רומן שיש לו תוכן פוליטי מסוים, אבל שלורגס יוסה היה חשוב כל כך להעניק לקורא הנאת קריאה, חשוב עד כדי כך שהמסר הפוליטי הרציני מצא את עצמו מתארח בספרות "שוּנד" מהנה מאד אך קלת משקל.

מריסה נשואה לאנריקה, איש עסקים פרואני עשיר מאד. חברתה הטובה צָ'בֶּלָה נשואה ללוסיאנו, עורך דין מצליח, חברו הטוב של אותו אנריקה. בסיפור בגוף שלישי הזה מדובר על שנות התשעים בפרו. ממשלה מושחתת, בראשות הנשיא פוג'ימורי, נאבקת בארגוני טרור מרקסיסטים אלימים. עוצר מוטל ברחובות לימה הבירה. באחד מביקוריה של צ'בלה בבית חברתה נאלצה צ'בלה לישון בביתה של מריסה בגלל שאיחרה את שעת העוצר. הלינה המשותפת הציתה רומן לסבי עתיר תשוקה בין השתיים. פחות או יותר במקביל, מאיים עיתונאי סנסציוני על אנריקה בפרסום תמונות של אורגיה בו השתתף אנריקה (אדם מתון בדרך כלל). העיתונאי מבקש לסחוט את אנריקה. אבל העיתונאי לא לקח בחשבון שפטרונו החשאי – דמות היסטורית המכונה "הדוקטור", מי שהיה יד ימינו של הנשיא המושחת פוג'ימורי – אולי לא מעוניין במעשה הסחיטה הספציפי הזה. "הדוקטור" משסה את העיתונות הפרואנית הצהובה שלוחת הרסן באויבי המשטר אך אנריקה אינו כזה בעיניו, לפחות לפי שעה. כך, במקביל לפרשיית האהבים החשאית והעסיסית בין נשותיהם של אנריקה ולוסיאנו, מנסים השניים (לוסיאנו הוא עורך דינו של אנריקה) להיחלץ מהפרסום הסנסציוני ונקלעים למבוך של סחיטה, הפללה ורצח.

העונג הבידורי בקריאת ורגס יוסה עצום. עלילת המתח והסנסציה המינית מושכות מאד לקריאה. פעם שמעתי מישהו מעיר שהגדולה של "הגלגול" של קפקא נעוצה בכך שאחרי שגרגור סמסא ובני משפחתו קיבלו את העבודה המתמיהה של הפיכתו לשרץ מתגלגל הסיפור מכאן ואילך כסיפור ריאליסטי לכל דבר. להבדיל אלף הבדלות מסיפור המופת של קפקא, גם ורגס יוסה נע בקווים אמינים וריאליסטיים בתווך שבין קפיצות העלילה הסנסציוניות והחריגות.

ולמרות כל זאת, אל לנו לשכוח שזהו בידור. בידור, חשוב להבהיר, אינו דבר מה רע. אבל הוא דבר מה שונה מאמנות. אלה שתי חוויות שונות. האמן מבקש לבטא משהו; הבדרן מבקש למשוך אותנו לקריאה. יכול להיות שמה שהאמן מבקש לומר אינו מעניין, אבל ההבדל עדיין קיים, רק שבמקרה הזה זו תהיה אמנות כושלת. ואילו הבדרן מציג דבר מה אחר, וגם הוא יכול להיות בדרן מוצלח או לא מוצלח. ויכול גם להיות אמן שיודע לבדר מבלי לפגום באמנותו (אם כי זה נדיר). "הבחילה" של סארטר או "לחטוב עצים" של תומס ברנהרד (סתם דוגמאות אקראיות שטריות בזיכרוני) הן אמנות כי סארטר רצה לומר משהו (למשל: על ההבדל בין השעמום של החיים לתמציתיות של הסיפור; בכך שבסיפור, גם בצדדיו המשעממים הראשונים, נטועות כבר תודעת ההמשך ואף הסוף שמעניקות להם משמעות) וכך גם ברנהרד (למשל: על הסלידה מאנשים ועל אהבת האמנות). ואילו "בובות על חוט", למרות שיש לו אליבי מסוים בהצגת הריקבון והייאוש של החיים בפרו בשנות התשעים (יש לזכור שורגס יוסה עצמו התמודד נגד פוג'ימורי בבחירות של 1990 והפסיד בהפסד מכובד), הוא בעיקרו של דבר בידור מהנה. ויש אירוניה מסוימת, כלומר אירוניה שפועלת נגד הרומן, בכך שנושאו של הרומן הוא ביקורת העיתונות הסנסציונית הפרואנית בעוד הוא עצמו סנסציוני.

גם ברומן הקודם שלו, "הרומנטיקן", פלירטט ורגס יוסה עם ז'אנרים "נמוכים" – שם עם הטלנובלה. אני חושב שורגס יוסה מודע לבידוריות של הרומן שלו עצמו ומעט לא נוח לו עם זה (אי הנוחות העצמית אולי גוברת כי ורגס יוסה גם כתב בשנים האחרונות ספר עיון על דרדורה של התרבות הגבוהה בזמננו). לכן בפרק שלפני אחרון הוא מאמץ לפתע סגנון כתיבה "אקספרימנטלי" בו הוא קופץ בין הדמויות בתזזיתיות (קצת בדומה למה שעשו סופרים מודרניסטים "אמנותיים" כמו דוס-פאסוס וג'ויס).

חבל שהוא עושה את זה (אם כי הנזק לא נורא). הבידור כאן, כאמור, משובח ואין צורך להרוס אותו. בכלל, משמח לראות סופר בן שמונים כותב בכזו חיוניות ועסיסיות על סקס. אולי יש למה לחכות. ורגס יוסה, בשנים האחרונות, פוסע בשביל שפסעו בו סופרים עסיסיים כמו בשביס זינגר, שחלק מהרומנים שלהם הם מין אבישג השונמית ספרותית, ספרים שלוקחים אותם למיטה כדי להתחמם מעט. זו לא אמנות (לפחות במובן שהוצע לעיל) אבל זה לא דבר מה רע.