Category Archives: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

על "יומן ספרותי" של לאה גולדברג בהוצאת "ספרית פועלים" (517 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"אין עלית רוחנית בארץ הזאת", כתב אבידן בשירו המפורסם, אך הנה היא, הנה דוגמה מבהיקה שלה. הקובץ הנפלא הזה מאגד מבחר מביקורותיה ורשימותיה של לאה גולדברג בעיתונות העברית, מ-1928 עד 1941, וקשה לי כבר ההמתנה לכרך ההמשך. יש כאן ידע מרהיב ולא ראוותני (בספרות, תיאטרון ואף ציור ומוזיקה והיסטוריה ועוד), רב לשוניות מרשימה ביותר, תשוקה עזה וטעם אנין לספרות ואמנות, עדכניות וביטחון עצמי (ויש לזכור שגולדברג הייתה צעירה מאד כשכתבה את הרשימות האלו!). ויש כאן גם הומניזם אינסטינקטיבי, לב חם ורגיש ואוהב חיים. חוכמה, אריסטוקרטיות רוחנית, היעדר-תמימות, אהבת חיים וטוב לב ואכפתיות לא תמיד הולכים יחדיו. כאן הם רצים יחדיו בשעטה. הקובץ הזה עושה חשק להיות מבקר, עושה חשק להיות קורא, עושה חשק לשמוע עוד ממורה בקיאה ומעודנת כל כך, מחזיר ומזכיר את האמון בספרות העברית.

הימים, כמובן, איומים. וגולדברג כותבת את חלק מהרשימות מגרמניה בשנים 32-33! עת למדה בברלין ובבון. יש כאן ביקורות תערוכות מגרמניה התיכף-נאצית, וביקורות קולנוע וספרים מאותה גרמניה. אבל אווירת הימים משפיעה גם על מכלול הטקסט והיא, האווירה, עילתה הישירה של כמה מהטקסטים החשובים שנאגדו פה (חלקם מפורסמים: "האומץ לחולין" מ-1938 ו"על אותו הנושא עצמו" מ-1939). גולדברג מסרבת להכפיף את הספרות לאקטואליה הדוחקת ("ובכן, מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה?" שואלים אותה שוב ושוב). לא משום שהיא מנותקת, כאילו אפשר היה באותם ימים להיות מנותק. אלא משום שהיא סבורה שהספרות והאמנות הן הן המרד הגדול בכוחות הרשע, הן חלק אינטגרלי מהמלחמה בפשיזם ובנאציזם (גם יחסה לקומוניזם הרוסי, למרות שכתבה בעיתונות השמאל בארץ, מסויג מאד, עוין לעתים, על שום רצחנותו ורודנותו). החופש של האמן, תשומת לבו לניואנסים, הקשבתו לנפש האנושית על סבלותיה ואושרה, רתיעתו של האמן מפומפוזיות ומשיחיות-שקר, הן בריגדה נוספת בשירות המלחמה. "פירוש המילה תרבות הוא תמיד אחד: חופש האדם וחופש מחשבתו".

יש בקובץ התייחסויות מעמיקות שנכתבות מהפרובינציה בסמכותיות משכנעת ומופלאה על יצירות המטרופולין (למשל, דיון בזמן אמת בתומס מאן, בלואי-פרדינן סלין, בווירג'יניה וולף, באלדוס האקסלי הבריטי ובתומס וולף האמריקאי ועוד ועוד; לשם הדגמת הסמכותיות: אנדרה ז'יד סופר טוב, אך לא סופר גדול, חורצת גולדברג). גולדברג יונקת מהתרבות הרוסית, אך שולטת בתרבות הגרמנית והצרפתית והאנגלית. היא גם מנבאה את המעבר להשפעה אנגלו-סקסית, כי הרי עם נפילת צרפת, היא כותבת, התרבות המערבית נשענת על האנגלים והאמריקאים (היא חוזה גדולות לספרות האמריקאית, על אף שהיא עודנה בחיתוליה!). אלה רשימות של אינטלקטואלית-יוצרת גדולה שמאוהבת בתרבות אירופה ההומניסטית, ושרואה בחורבן של אירופה בידי הנאצים גם איום על תקפותה של התרבות הקרובה כל כך לליבה. גולדברג חוששת מהסתגרות בפני תרבות אירופה ("האומנם נוכל לחיות חיי דורות סגורים בעולמנו? האמנם נכרת לעולמים ספר כריתות בינינו לבין אירופה, שהעניקה לנו צרות רבות, סבל רב במשך אלפיים שנה, אך גם לימדה אותנו משהו בהלכות האדם וחייו? אל לנו להרוס את הקשר הרוחני בינינו ובין תרבותה של אירופה […] מי שראה פעם את משה של מיכלאנג'לו בכנסייה הקטנה פייטרו אין וינקולי שברומא יבין כי איטליה אינה מוסוליני").

אבל גולדברג היא קוסמופוליטית אמיתית, כמו גתה, אחד מגיבוריה, היא מאמינה ב"ספרות העולם". ויש כאן דיונים מאלפים בספרות סינית ובספרות יפנית ובספרות ערבית וגם ביקורת תיאטרון על ה"סטודיה הדרמטית 'שולמית'", שהיא "להקה תיאטרונית מזרחית ארץ-ישראלית". ויש כאן גם זיכרונות אוטוביוגרפים מאלפים ונוגעים ללב, ורשמי מסע שערכה גולדברג, הארץ ישראלית כבר, לאיטליה ב-1937 (!), ודיונים ותיאורי שיחות עם אלתרמן וחברים אחרים, וכן סתם אנקדוטות מדהימות כמו זו: "פעם ראה הסופר מקסים גורקי את טולסטוי, אשר לא ידע כי מישהו נמצא בקרבתו, מתכופף ללטאה המתחממת בשמש ושואל אותה – 'טוב לך?' ואחר שתיקה קלה התוודה: 'ולי לא טוב'"..

העבריות השורשית של גולדברג נמסכת באופן טבעי, אך חד-פעמי, באוניברסליות של ההשכלה שלה, כך שבהרהור על יופייה של טוסקנה משתחלת בטבעיות אימרה של הרבי מקוצק, ומדיון במנדלי מוכר ספרים בעקבות העלאת הצגה המבוססת על מחזותיו עוברת גולדברג בטבעיות ובביקורתיות ובבקיאות דומות לביקורת על העלאת מחזהו של שילר. אהבתה לתרבות העברית המתפתחת והרצון לראות אותה בגדולתה היא זו שמביאה אותה למתיחת ביקורת חדה על הספרות העברית, למשל, כזו שמתבטאת במאבקה של גולדברג במגלומניות הפרובינציאלית שמביאה את הספרות העברית החדשה לראות את עצמה שווה לספרויות אירופאיות גדולות, או בהבחנתה המאלפת שכותבי הפרוזה העבריים לא כותבים לקורא ספציפי, אלא ל"קהל" ("מהו הדבר המעליב ביותר שקורא הפרוזה העברית נתקל בו בפותחו כל ספר (כמעט)? האדישות, חוסר האהבה, חוסר הכתובת, כתובתו של האדם היחיד אשר למענו נכתב מה שנכתב. נראה כי כמעט בין כל כותבי הפרוזה אצלנו אין אחד אשר כתיבתו תהיה אותו דו שיח נסער, משתוקק, דוח שיח עם הקורא האידיאלי, שאינו חייב להיות גוף קיים במציאות").

הקובץ ערוך ומוער למופת בידי חמוטל בר-יוסף וגדעון טיקוצקי.

על "איך להיות לבד", של ג'ונתן פראנזן, ב"עם עובד" (מאנגלית: מרינה גרוס לרנר, 214 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

פראנזן כותב את המסות שלו באי-חומרה. יש בו צד שרוצה להיאהב על ידי הקורא, צד מתחנחן. כבר בהקדמה, לשם הדוגמה, הוא מספר איך כעס על העיתונאים שראיינו אותו ביחס למסה שפרסם ב-1996 וחשב שהם לא הבינו אותה כלל, וכמה הדבר מעיד על שטחיות התקשורת, והנה, כשבא לכנס אותה לקובץ שלפנינו, גילה שהם צדקו ("הצלחתי לשכוח שהייתי אדם כועס מאד"). אבל התוצאה היא מוצלחת למרות זאת, משום שההתחנחנות המסוימת שקיימת במסות הללו היא חלק מתו אופי ייחודי של פראנזן: מישהו זועם שחושש מעט מהזעם שלו עצמו, מישהו אליטיסט שמפקפק מעט בצדקת האליטיזם שלו, מישהו שבז לתרבות זמנו אבל רוצה את אהבתם של בני זמנו. מלבד התרומה של ההתחנחנות ליצירת דמות אינדיבידואלית של מספר (גם במסות יש דמות מספר), הרי שגם לגופו של עניין היא משרתת את ההתחבטות המרכזית המעניינת ששוזרת את המסות האלה: מה מקומו של הסופר הרציני בתרבות העכשווית? איזו עמדה (נישאה? בזה לעצמה? מתנחמדת?) בדיוק עליו לאייש?

זה קובץ מסות חשוב. את עיקר חשיבותו אפשר לדעתי לזקק לנוסחה הבאה: 1. פראנזן חש שהסופר הרציני הוא יצור ארכאי ולא רלוונטי בתרבות העכשווית + 2. פראנזן חש שהתרבות העכשווית טיפשית ומטפשת, הטכנולוגיות שעליהן גאוותה פוגעות ביכולתנו להיות אינדיווידואלים, רציניים, ביכולתנו לשמור על מרחק נכון בינינו לבין האחרים = 3. הסופר העכשווי, הזר לתרבות העכשווית – דווקא הוא – הוא מבקר התרבות האידיאלי.  כך, במהלך מבריק, מוחזר הסופר הרציני אל לב העניינים.

הנוסחה הזו שהצעתי ניצבת, כמובן, ברקען של המסות שעוסקות ישירות במעמד הסופר. היא נוכחת, למשל, במסה המצוינת "לקטנים", שבו מהרהר פראנזן, בעקבות הגילוי שטלפון החוגה שבשימושו היומיומי הפך כבר מזמן למוצג מוזיאוני, ב"מיושנותה" של הספרות. היא נוכחת, הנוסחה, במסה "פגישה בסנט לואיס", בה מתאר פראנזן את תחושת הזיוף העמוקה שליוותה אותו בצילומים לתכניתה של אופרה ווינפרי. התקרית עם אופרה – שבחרה בו ל"מועדון הספר" שלה ואז איימה לבטל את ההזמנה בעקבות ביטויי מורת רוח של פראנזן מהבחירה – אינה פרט רכילותי עסיסי. זו תקרית בעלת חשיבות עצומה: היא מבטאת התנגשות בין שני עולמות ערכים, זה הספרותי וזה הטלוויזיוני. ואין זה מקרה שדווקא פראנזן, שעסק במסותיו לאורך שנות התשעים במתח הזה בדיוק, נקלע לעין הסערה. התקרית הזו היא הכרזת עצמאות של הספרות מעריצות הטלוויזיה. והנוסחה שהצעתי ניצבת כמובן גם בלב המסה המפורסמת ביותר בקובץ, "למה לטרוח?", מסה מ-1996 בה פראנזן מבטא את ספקותיו באשר לתפקיד ולמקום של הספרות בעולם העכשווי ומוצא את הפתרון לספקות בגישה פסיכולוגית מעניינת: הקריאה היא דרך להתנתקות מהמחוּברוּת הכללית, דרך להיות לבד.

אבל לטעמי גם כשפראנזן עוסק בנושאים שאינם ספרותיים הוא כותב מנקודת מבטו של סופר, כלומר מהשקפת העולם שמבטאת הספרות, שהיא, אולי, הגילוי המרכזי של הקובץ הזה (כלומר שספרות אינה רק ספרים כאלה ואחרים, אלא מבטאת מעצם טיבה השקפת עולם כוללת). כשהוא כותב על מחלת האלצהיימר של אביו הוא מנסה לחדור אל העולם הפנימי האטום של אביו בשנותיו האחרונות, כי הספרות, בניגוד לגישה מדעית רדוקציונית, אינה יכולה להסתפק בתיאור השינויים הפיזיים שמתחוללים במוחו של החולה, היא רוצה להביא את החוויה מבפנים. וכשפראנזן כותב על היסטריית ה"פרטיות" שבה נגועה החברה האמריקאית ומדבר על כך שפרשת קלינטון-לוינסקי היא לא חדירה לפרטיות של גיבוריה, אלא דוגמה להפרת הפרטיות של האזרחים, שלא מעוניינים לשמוע בפירוט כזה על מנהגי המיטה של מנהיגיהם או אף עמיתיהם לאזרחות, מתבטאת גם כן התפיסה של הספרות כמדיום שיש בו דבר מה מאופק מטיבו. וכשהוא כותב על סיגריות, כלומר נגד ההתקפה על יצרניותיהן, ומבטא את עמדתו שהאמריקאים הפכו להיות ילדים שלא מרגישים שעליהם להיות אחראיים לעצמם, מהדהדת גם כאן התפיסה שלו שהספרות מעודדת אינדיווידואליות ועצמאות ורצינות בוגרת של הכותבים/קוראים וזו נמוגה בתרבות הכללית. אפילו במסה על בתי הכלא באמריקה מעיר פראנזן שבבתי כלא מסוימים יש את התנאים האידיאליים לקרוא ולכתוב.

חלק מהמסות מעט מייגע. כך היא המסה על הדואר האמריקאי וקשייו, שסובלת מריבוי פרטים מחד גיסא ומהיעדר תזה ברורה מאידך גיסא. אבל ככלל זה, כאמור, קובץ חשוב.

ליתר דיוק, הוא היה יכול להיות חשוב לקורא העברי לו הוא היה מתורגם כהלכה. התרגום בעייתי ומרושל מאד. עיתון בשם "Socialist Worker" מתורגם כ"הסוציאליסט וורקר" (עמ' 212 – או שכותבים "העובד הסוציאליסטי" או שמתעתקים לעברית את המקור). "מין ברשת ושיחות טלפון ארוטיות הם דרכים שכיחות הרבה יותר להימנע מחילופים של נוזלי גוף מסגידות לברכיים או לכפות הרגליים" (עמ' 191 – צריך לכתוב "מאשר סגידות וכו'"). "מפקד הכלא שלנו לדוגמה הוא שחור" (עמ' 178) צריך לתרגם "לדוגמה, מפקד הכלא שלנו הוא שחור", בייחוד שבעמוד הקודם מדובר על הכלא שבו עוסקים כ"כלא לדוגמה". "נשמע שמוזיקת הרקע היא יצירה של מנטובאני" (עמ' 176) צריך לתרגם, לפי המקור, כ"מוזיקת הרקע נשמעת כמו מנטובאני". פיט מילר, המופיע בעמוד 209, הוא לא המו"ל של פראנזן, כפי שניתן להבין מהתרגום הנוכחי (ובעצם לא להבין, כי הקטע נותר לא ברור אם מניחים שכך הוא), אלא אחד היחצ"נים של המו"ל. "תלות שיתופית", מונח שמופיע כמה פעמים בטקסט, הוא מונח מתחום ההתמכרויות שיש לבאר אותו. ויש עוד הרבה דוגמאות.

במהדורה הבאה, לאחר שיתוקן התרגום הזה, אני מקווה, תצורף גם המסה החשובה "Mr. Difficult" שצורפה לקובץ הזה במהדורת הכריכה הרכה שלו באנגלית ונעדרת לדאבון הלב כאן.

על "חתולה אורחת" של טקשי היראידה (מיפנית: עינת קופר, 149 עמ') ועל "רכבת הבוקר לפריז" של ז'אן-פיליפ בולנדל (מצרפתית: רמה איילון, 174 עמ'), שני הספרים בהוצאת "כתר"

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הנטייה בשנים האחרונות להוצאת ספרים קטנים במידתם וקצרים באורכם מובנת. זו דרך לעודד קריאה, שנובעת מתפיסה שספרים ארוכים וכבדים מרתיעים קוראים רבים, ואולי זו גם דרך להוזלת עלויות (של נייר והדפסה) בתעשיית מו"לות שסובלת מקשיים פיננסיים. זו אינה מגמה שלילית בהכרח. התפיסה שספר יכול להיות נייד כמו נייד, נשלף מהכיס כמו נייד ואולי – הו, נאיביות – מוּצָץ באובססיביות כמו נייד, ראויה לעידוד. מה גם שחלק מהספרים הקצרים והקטנים שרואים אור אצלנו בהוצאות שונות הן בהחלט פנינים, וחלק סתם ספרים מהנים וראויים. עם זאת, יש לזכור, שבמקרים מסוימים, במקרים של שאפתנות ספרותית מסוימת, לא ניתן להסתפק בספרון. לפרוש ולנתח אירוע היסטורי גדול, שזור בחיי עשרות דמויות המתוארות בדקוּת ("מלחמה ושלום"), או לנתח חיי נפש אדם במלאות מקסימלית ("בעקבות הזמן האבוד"), אי אפשר במאה עמודים ועוד עמודים קטנים. כך שהנטייה לספרים קטנים יוצרת גם סלקציה מוּבנית לטובת ספרות מסוג מסוים, ספרות קאמרית, תוך הותרה בחוץ של אופציות ספרותיות אחרות.

ואולי הנטייה לספרים קטנים יוצרת גם סלקציה מסוג אחר, נוסף. "הקטן", בתודעה האנושית, הוא גם "חמוד". בין אם זו הרחבה אנתרופומורפית של האהבה שהתפתחה אבולוציונית לתינוקות ובין אם זו השראה, אבולוציונית גם היא, מכך שה"קטן" לא יכול לטרוף אותך כמו "הגדול", בכל מקרה, לעתים הבחירה בספרים קטנים טומנת בחובה גם בחירה בעלילות "חמודות", "עדינות", "רגישות" ולא מאיימות – כלומר, יצירות שגובלות בקיטש. קוטן הפורמט משרה מרוחו על "חמידות" התוכן.

התובנה הזו התעוררה אצלי בעקבות קריאה ב"חתולה אורחת", ספרון יפני שראה אור ב-2001 וכעת תורגם. זה ספר בעל סגולות מסוימות, בהחלט. הוא מתאר מפגש בין חתולה לזוג סופרים יפניים בשנות השלושים המאוחרות לחייהם. הקצב של הנובלה שהוי, מתבונן, ויש דבר מה בודהיסטי/יפני בהעדפת עולם הטבע על העולם האנושי שמתבטאת בו. ישנן כאן גם כמה מחשבות ותיאורים מעניינים. אבל מחוץ לכמה רשלנויות שמתגלות בטקסט (חזרתיות מיותרת על מידע שניתן; תיאורים טופוגרפיים מעט מייגעים של הקומפלקס בו גרים בני הזוג), ומחוץ לזה שסוגיה זועקת שעולה מהטקסט לא נידונה בו כלל (הבחירה ביחסים עם חיית-מחמד ולא בהבאת ילדים לעולם; סוגיה בוערת במיוחד ביפן), הבעיה המרכזית שלי עם הטקסט הלא מזיק בעיקרו הזה הייתה איזו ארומה של התבשמות עצמית באנינות הנושא. ואולי גם בלי הארומה, הבחירה עצמה בנושא כל כך "עדין", "רגיש", "מתבונן", "לא שם את האדם במרכז", "שהוי" – המילה "שהוי" עצמה, בשם האל! ואז זה הכה בי: קוטן הספר קשור בכך. קוטן הספר קשור בנושא שלו, בנושא "החמוד" שלו. ספרים קטנים הם, לעתים, המקבילה של סרטי חתלתולים באינטרנט.

מהספר הקטן השני שראה אור לאחרונה ב"כתר", "רכבת הבוקר לפריז", נהניתי יותר. במרכזו מערכת יחסים בין גבר לאישה, לא בין זוג לחתולה, ואני, מערבי שכמותי, מתעניין בזו יותר מאשר בזו. ברכבת מעיר שדה לפריז פוגשת במפתיע ססיל את פיליפ. כיום שניהם בני ארבעים ושבע, היא אשת עסקים מצליחה והוא גרוש ומזדחל בחייו. בהתאמה: היא חוזרת לפריז והוא נוסע אליה לביקור. כשהשניים היו בני עשרים התנהל ביניהם רומן קצר בן כארבעה חודשים ובשיאו, שהוא שפלו, עשה פיליפ מעשה שלא יעשה (הסופר, כראוי, מגלה מה המעשה רק לקראת סוף הספרון). מאז השניים לא דיברו. הנובלה עוקבת פרק פרק לסירוגין אחר מחשבותיהם של השניים במהלך הנסיעה בת השעתיים. בתחילה הם מעמידים פנים שלא זיהו זה את זה. בהמשך אולי יהפכו המונולוגים המתחלפים לדיאלוג.

למרות שהנושא קלישאי (מפגש מחודש של אוהבים-לשעבר אחר פרידה ממושכת), יש חן ורהיטות ורגישות בסיפור שמספר ז'אן-פיליפ בלונדל. רחוק מלהיות ספר חשוב (הסופר הוא "מהקולות הבולטים של הספרות הצרפתית העכשווית", נכתב בגב הכריכה, ואם זה נכון, אני מקווה בשבילה, בשביל הספרות הצרפתית העכשווית הכוונה, שהוא כזה בגלל יצירות אחרות שאיני מכיר), וסובל אף הוא מאיזו "חמידות" בסיסית, למרות כל זאת, אם כך, זו יצירה נאה.

לסיום, טיפ לזיהוי הקיטש הרגשני של השנים האחרונות, בספרים קטנים או גדולים. כשסופר גבר מהלל נשים (באופן כללי או אישה המופיעה ביצירה), ורומז כך על עליונות הנשיות הרגישה על הגבריות האטומה – כפי שהדבר נעשה במרומז בשני הספרונים שנידונו כאן – סמוך אתה ובטוח שאתה לא רק במחוזות החנפנות אלא בממלכת הקיטש הספרותי.

על "חול טובעני", של סטיב טוֹלץ, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: אהד זהבי ואילת אטינגר, 389 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים מעטים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

לגור באוסטרליה זה כמו לישון בחדר מרוחק בבית ענקי, אף אחד לא שומע אותך, או עליך. כך כתב סטיב טולץ ברומן הביכורים שלו מ-2008, "שבריר", שתורגם גם הוא לעברית ב"עם עובד". כעת מתורגם ספרו זה, השני, שראה אור במקור ב-2015, ואוסטרליה שוב רועשת באוזננו. זה ספר מבריק. ספר מאני מבריק, ליתר דיוק. כלומר מבזיק את הברקותיו בצרורות ולעתים, מרוב ברקים, אתה מייחל לאיזה כליא-ברק טוב.

הגיבור הוא אלדו בנג'מין, שבזמן ההווה של הרומן הוא בשנות הארבעים המוקדמות לחייו. אלדו זה עבר רבות. החיים עברו עליו. הוא היה יזם שניסה ידו בכל ונכשל בכל ואף למעלה מזה. הוא איבד את בתו ברחם אמה ואז איבד את האם, אשתו, לטובת גבר אחר. הוא היה מתאבד סדרתי שנכשל בכל הסדרה כולה. באחד מניסיונות ההתאבדות שלו הוא הרג בשוגג ילד וישב בכלא. בכלא הוא ספג התעללויות נוראיות. כיום, נכה, מיוסר נפשית ומרושש, הוא פורש לאי קטן בסמוך לחוף האוסטרלי, מושא ללעג לגולשים חסונים, נושא לספר של חברו הטוב שרוצה לנצל את הטרגיות של מצבו ליצירה קורעת לב, נשוי של אף אחת.

כאמור, יש משהו מאני בברק של הרומן. הן אלדו והן דמויות משנה נכנסות לעתים לסחרור של שחרור של משפטי מחץ מבריקים. כך הוא, למשל, מורל, המורה לאמנות בתיכון של אלדו וחברו הטוב, ליאם, שרצה להיות סופר אך הפך בסוף לשוטר. מורל זה יורה משפטי מחץ בנושא האמנות וחיי האמנות בזה אחר זה: "תפסיקי לנסות להפסיק להעתיק"; "אם אתה לא יכול להיות נפלא, תהיה עמום; אם הם לא ידעו מה אתה מנסה לעשות, הם לא ידעו שלא הצלחת לעשות את זה"; "אנחנו עושים אמנות כי לחיות זה להיות בן ערובה של חוטפים שלא מדברים ואי אפשר לנחש מהן הדרישות שלהם". והנה אלדו עצמו, המתאר את חוסר המזל שלו בסחרור דומה: "בלעתְ פעם זבוב? אז אני בלעתי דבורים. אני תמיד נופל כשאני צועק על מישהו. אני לא יכול ללכת על דשא בלי שהממטרות יתחילו לפעול. בכל יום הולדת שלי אני חולה. בטיולים אני תמיד מגיע לפסטיבל המקומי באיחור של יום. ולכמה נשים שמנות יכול אדם אחד לאחל מזל טוב על ההריון?". ויש עוד. הנה: "זה לא רק המוות של רובי [שמה של העוברית שמתה לאלדו ולאשתו] והגירושים והחברויות שהתפרקו והכישלונות העסקיים והחובות המעיקים, זה הדברים הקטנים: השן עם המוגלה שמתעוררת רק כשיוצאים לקמפינג, הכשת נחש בדיוק כשאין קליטה בסלולרי. אבא של אימא שלי מת אחרי שהכיש אותו עכביש לא ארסי – הוא מת מפחד".

טולץ הוא כותב קומי מוכשר מאד. עצם הסיטואציה של מי שמנסה להתאבד וכושל בכך שוב ושוב, או של סופר כושל שמבקש להפוך את הטרגדיה של חברו הטוב ליצירת מופת (ועוד סופר כושל שהפך לשוטר!), מבדרות. יש איזו רוח הומור ג'וזף הלרית – צינית, שחורה וחובבת פרדוקסים – שמרחפת בספר. הרומן גם מסופר בדרכים מגוונות ומרעננות: דיאלוג בין אלדו לחברו ליאם השוטר-סופר; נאום של אלדו לפני חבר מושבעים; סיפור בגוף ראשון מפיו של אותו ליאם.

הנושא הדתי, נושא חוזר בספרות העכשווית, נוכח כאן. אלדו מהרהר בייסודה של דת חדשה, דת שתמציא במודע את אלוהים, לנוכח אכזבותיו מהאל, המתוארות, בין השאר, באופן הנוגה המשעשע הבא: "לא רק שבכל פעם שאני מתפלל אני מרגיש כאילו אני מנופף למישהו בצד השני של הרחוב מול שמש מסנוורת, או כמו כשאני לא מצליח למשוך את תשומת לבו של הברמן בשישי בערב, אלא שאני חושש שהתפילה תפריע לאלוהים בדיוק כשהוא שוקד על צונאמי מפואר או מחבר ידנית תאומים סיאמיים".

אלדו מתואר כאיוב מודרני. אבל בהבחנה הזו טמונה גם הסיבה מדוע הרומן הקומי המבריק הזה אינו יצירת ספרות גדולה. סטיב טולץ רוצה שנאהב אותו, שנתפעל ממנו, ואילו מחברו של ספר איוב לא טרח אפילו להשאיר לנו את שמו. הוא רצה שנחשוב על מה שמתואר בספר ואולי שנתרשם מהשפה הגאונית בה מתואר מה שמתואר, אבל לאו דווקא לזכות ב"בוּקר" של עידן התנ"ך. ההבדל בין האמן או האינטלקטואל האמתיים לאלה המזויפים, כתב שופנהאואר, נעוץ במענה לשאלה "היכן מונחת הרצינות שלהם?". האם בתכני וצורות היצירה שהם שוקדים עליה או באינטרסים הפרטיים שלהם. האמן והאינטלקטואל האמתיים משקיעים את כל כולם ביצירתם, שם הוא רציניים, ולא בדאגה "להתקדם" בעולם, שבתוכה רוב בני האדם מניחים את רצינותם. ואפרופו רצינות: יש משהו לא רציני בגודש הצרות שנוחתות על אלדו. נכון, גם על איוב המקורי התנ"ך לא חס, אבל אצלו הצרות הנדיבות שירתו את התזה העקרונית שהמחבר המקראי  רצה להעביר, ואילו אצל טולץ הן משרתות את החוויה הבידורית. טולץ כותב בידור שנון, מהנה, מבריק. אבל בידור.

על "רצח רוג'ר אקרויד", של אגתה כריסטי, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון, 306 עמ')

פורסם לראשונה, בכמה השינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של ידיעות אחרונות"

 

העונג הבידורי כאן עצום. אתה נכנס לספר ושלום שלום לעולם. כשאתה יוצא, אתה ממצמץ בעיניך, מסונוור. אבל איך היא עושה את זה? ישנו, כמובן, המתח. רוג'ר אקרויד הוא תעשיין כפרי עשיר, שנרצח ערב אחד בבית המידות שלו בכפר בצורה פיקנטית. לרבים היה מניע לרוצחו. לבנו החורג, שעתיד לרשת את הונו העצום אך כעת הוא חסר פרוטה. כך גם כמה קרובים אחרים. ואולי היה זה מישהו שסחט את אהובתו המנוחה של רוג'ר, אשר דבר הסחיטה הזה נגלה לו ערב מותו? המצב קלאסי לספר מתח. וכריסטי שוחה בו כדג במים, כמובן. כאחד הדגים הגדולים שהמציאו את המים, בעצם. והפיתרון לחידה, אוהו, זה הרי אחד מרגעי ההברקה הגדולים ביותר של הז'אנר (אולי גם של הספרות בכלל! בגלל אלמנט אחד שאי אפשר לחשפו). והכל נכון בדרך: ההטעיות באשר לזהות הרוצח וכו'. וזהו גם השימוש המודע-לעצמו בסייד-קיק, ד"ר שפארד, הרופא טוב הלב ולא קהה המחשבה. שפארד הוא המספר של הסיפור והוא כמובן מודע לתקדימים: "אם אני גילמתי את ווטסון, פוארו היה שרלוק". קונן דויל וכריסטי יצרו את המבנה הזוגי הזה של ז'אנר הבלש קודם כל, אני מניח, על מנת להבליט את איכויותיו המבריקות של הבלש שלהם, שמתנשא מעל דמויות נבונות אך בעלות אינטליגנציה לא חריגה הניצבות לידו.

אבל בצד זה יש כאן עוד, והעוד הזה תורם גם הוא לעונג הבידורי המוזכר. קודם כל ישנו ההומור העוקצני. לד"ר שפארד, למשל, ישנה אחות, רווקה בגיל מתקדם כמותו, שהיא "בלשית" כפרית. "קרוליין יכולה להיוודע כל מה שיש לדעת בעודה יושבת בשלווה בבית פנימה. אין לי מושג איך עולה הדבר בידה, אבל ככה זה. יש לי הרגשה שהמשרתים והרוכלים משמשים לה חיל מודיעין. כשהיא יוצאת מהבית אין זה כדי לאסוף מידע, אלא כדי להפיצו". הדמות הזו, והיחסים בינה לבין אחיה חמור הסבר שמפחד ונרתע מאחותו, משעשעים. משעשעת, כמובן, גם דמותו של הרקול פוארו, הבלש דובר הצרפתית הזר בכפר האנגלי, הזחוח בצורה משעשעת וגם מוצדקת. כריסטי נהנית לנפץ את השלווה הכפרית האנגלית ולהכניס לתוכה, ולתוך מנהגיה ודמויותיה הפרובינציאליים, רצח עסיסי ובלש גנדרני. ויש כאן קצת פסיכולוגיה. הנה דוגמה אולי מיזוגינית, אולי מוצדקת: "האִם טרפה את נפשה בכפה? והרי אם כך היה, אין ספק שהייתה מותירה אחריה פתק המעיד על כוונותיה. נשים, על פי ניסיוני, אם הן מחליטות להתאבד, מעוניינות בדרך כלל להבהיר את הלך הרוח שהוביל למעשה הגורלי. הן מתאוות לאור הזרקורים" (דבר המספר, ד"ר שפרד; יש בספר עוד כמה הבחנות מעניינות על גברים ונשים). ויש מודעות, ברומן הזה מ-1926, לתיאוריה הפסיכואנליטית העולה ממרכז היבשת: "המסכנה חוטפת הדחקה – או אולי תסביך? – תמיד אני מתבלבלת" (דבר אחת החשודות). מפקח המשטרה, הזחוח גם הוא, כמו פוארו, אך במקרה שלו ללא הצדקה, מקניט את הבלש: "נדבקת במחלת הפסיכואנליזה?". אבל, ככלל, הפסיכולוגיה כאן בסיסית. פוארו, יותר משהוא פסיכולוג, הוא איש מדע, איש הפרטים הקטנים, איש "התאים האפורים" (כפי שהוא חוזר ומתנסח וייתכן שכריסטי היא זו שהכניסה את הביטוי לתרבות הפופולרית; שווה לבדוק). "צריך תמיד לפעול באופן שיטתי", מכריז פוארו, "איש-איש ותחום הידע שלו". הבילוש הוא "תחום ידע". חשוב בהרבה מהפסיכולוגיה בתרומה להנאה מהרומן הוא החסכוניות של הרומן, כלומר השימוש שלו בכל חלקי העלילה, ללא עודפים וללא שומנים. בקיצור וכאמור ברומן הזה עונג עצום אצור.

אבל דבר מה אחד הרומן ודאי אינו. הוא אינו "עמוק". במטפורה של העומק משתמשים כדי להצביע על היררכיה. "העמוק" גבוה יותר, אם אפשר להתנסח כך (באופן מעט פרדוקסלי), מהרדוד. אבל אני לא רוצה להיכנס כעת לביצה הטובענית (הא הא!) של שאלת הערכים, של שאלת ההיררכיה. כי "עמוק" לא מעיד בהכרח על זו האחרונה. המים העמוקים שוכנים מתחת למים הרדודים ורק ברגעי סערה, של עליונים מטה ותחתונים מעלה, הם נגלים. הם לא "טובים" או "רעים" יותר מהרדודים. הם פשוט למטה. כך גם בבני האדם. ישנם רגעי סערות נפש, רגעי בכי, שבהם רגשות שלא חשדנו בקיומם, שלא חשדנו בעוצמתם, פורצים מאיתנו החוצה. העומק נחשף. כריסטי, ברומן הזה מתחילת קריירת הכתיבה המפוארת שלה, ברומן הזה שהקנה לה פרסום גדול, ברומן הזה המתורגם היטב לעברית עכשווית, מהנה בצורה בלתי רגילה אך אינה עמוקה.

 

על "לא למטרות רווח", של מרתה נוסבאום, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מאנגלית: שירן בק, 160 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לשים לב לכותרת המשנה של הספר: "מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח". היא מנמיכה ציפיות בכוונה.  לא תשובה לשאלה הכללית והרדיקלית "מדוע צריך את מדעי הרוח?" יש לפנינו, אלא תשובה לשאלה מצומצמת יותר: מה ערכם של מדעי הרוח לחברות הדמוקרטיות. במסגרת השאלה התחומה יותר הזו, הפילוסופית האמריקאית החשובה, מרתה נוסבאום, מציגה כתב-הגנה נאה. עיקריו הם אלה: דמוקרטיה זקוקה לאנשים בעלי חשיבה ביקורתית, כאלה שיודעים לנתח לוגיקה של טיעונים שמוצגים בפניהם, שיודעים להבחין בטיעונים דמגוגיים ולא מגובים בעובדות, כאלה שיודעים לנהל ויכוח מושכל על עמדות שונות תוך הבחנה בין המשותף והשונה בעמדות האלה. דמוקרטיה זקוקה לכך שאנשים יידעו להציב את עצמם במקומם של אנשים אחרים, עמיתיהם למשטר הדמוקרטי, ולהבין כיצד נראה העולם מזוויות שונות. דמוקרטיה זקוקה לאנשים שמסוגלים להביט בעולם מזווית שאינה הזווית האישית והנרקיסיסטית שלהם, שיכולים להעיף מבט מדי פעם גם בטובת הכלל. דמוקרטיה זקוקה לאנשים שחשים במובן מסוים קשר משותף ביניהם ובין שאר האנושות, שחשים שהם "אזרחי העולם" בצד שייכותם הלאומית. דמוקרטיה זקוקה לאנשים שמבינים איך מנגנוני הנפש שלנו עצמנו יכולים להיות מסוכנים, מסוכנים גם לנו עצמנו; למשל, בכך שאנחנו מחצינים תכונות וחלקים שאיננו אוהבים בנו ובגופנו ומשליכים אותם על אנשים או קבוצות זרים, או, למשל, בנטייתנו לכניעה לסמכות, או, למשל, בפחד שלנו מחוסר-אונים שמוביל אותנו לשנאה מוקצנת של חולשה ותלות ולאי קבלה שלהם. את כל אלה מעניקים מדעי הרוח. הדיאלוגים של אפלטון, למשל, ממחישים כיצד מתנהל דיון רציונלי ונחשפות שגגות לוגיות. לימודי היסטוריה יסודיים מונעים מטיעונים לא נכונים להשתרבב לדיונים פוליטיים. הספרות והאמנויות מלמדות אותנו להביט בעולם מנקודות מבט של אנשים שונים מאתנו ולהזדהות איתם. לימודי המזרח-התיכון או סין, וכן לימודי השפות השונות, מלמדים אותנו על תרבויות שונות ומוציאות אותנו מתמימותנו ומבדידותנו החד-לאומית והחד-תרבותית.

אם נתמקד רק בתרומה לצמיחה הכלכלית של הלימודים האוניברסיטאיים, רק על "השורה התחתונה", טוענת נוסבאום, נייצר כלכלה סופר יעילה אולי (אם כי גם זה לא בטוח, ונוסבאום מספרת כמה פעמים בספרה על קברניטי כלכלה ועסקים שמעודדים דווקא את פיתוח המיומנויות של מדעי הרוח בגלל שהם סבורים שאלה מועילים גם לביזנס), אבל נפגע אנושות בדמוקרטיות שלנו. נייצר חברה שבה האזרחים הם טרף קל לדמגוגים, שבה האזרחים לא מסוגלים לחשיבה עצמאית, שבה הם מתקשים לחיות בצוותא (מהיעדר יכולת לדמיון מצבם של אחרים), שבה הדחקותיהם ובעיות נפשיות שונות אך כלל-אנושיות לא זוכות להתייחסות ולטיפול וממתינות בשקט להתפוצצות מורסתן.

נוסבאום כותבת את ספרה מתוך תחושת חירום: קיצוצים בתקצוב מדעי הרוח נעשים ברחבי העולם כולו. ספרה הוא ספר מניפסטי מכובד ויעיל. אין בו את התרוממות הרוח שמשרה, למשל, מאמרו הקלאסי של מתיו ארנולד, מ-1882, “Literature and Science”, מאמר שעוסק בדיוק בסוגיה הנידונה (ונחוץ לתרגמו לעברית), ומדבר על כך שמדעי הרוח מעניקים מה שהמדע לא יוכל להעניק לעולם, מעצם טיבו: דיון בשאלות מוסריות מחד גיסא (מה נכון ומה לא נכון מבחינה מוסרית) ודיון בסוגיות של אסתטיקה מאידך גיסא. אין בספר דיון עקרוני ומקיף בקונספט של "התרבות", שעבר התקפה בדורות האחרונים מכיוונים רבים. אין בו גם דיון בתועלתם של מדעי הרוח לאדם היחיד, לאינדיבידואל, כי נוסבאום, כאמור, מתרכזת בתועלתם לדמוקרטיה. בנוסף, נוסבאום מרבה להביא דוגמאות מארה"ב ומהודו לרעיונותיה, שתי תרבויות ומדינות שהיא מכירה. היא מציינת, ובצדק רב, שארה"ב נמצאת במצב טוב ביחס לשאר העולם בסוגיה הנידונה, כיוון שנהוגים בה לימודי קולג' כלליים, כלומר הסטודנטים האמריקאים מחויבים לרכוש השכלה כללית רחבה לפני שהם מתמקצעים. לאופי האמריקאי הזה של הלימודים הגבוהים יתרון עצום שאין במוסדות אירופאיים (וישראליים) להשכלה גבוהה. אבל בתזכורת הזו נוסבאום גובלת בנקודה שלא זוכה להתייחסות בספרה ורלוונטית מאד למצב בארץ, למשל. יש לערוך הפרדה בין מדעי הרוח כהשכלה כללית נחוצה לכל סטודנט לבין מדעי הרוח כתחום מחקר ספציפי (וגם כתחום מחקר, אגב, יש להיפטר מהיצרנות העודפת והצורך לחדש בכל מחיר הגרוטסקיים, אבל זה כבר עניין אחר). חלק מהבעיה של מדעי הרוח בהווה (בישראל, למשל), נובעת מכך שאין הפרדה כזו. לו היו נוהגים לימודים כלליים בארץ היא נפתרות כמה בעיות במכה אחת: בוגרי אוניברסיטה לא היו יוצאים בְּערים אל החיים, כשבאמתחתם תואר ספציפי-מקצועי בלבד (במדעי המחשב, כלכלה ומנהל עסקים, ביולוגיה וכדומה); היה נמצא פתרון תעסוקתי לבוגרי החוגים למדעי הרוח בהוראת קורסים כלליים שכל סטודנט מחויב ללומדם; הייתה נוצרת הפרדה בין קורסים שמיועדים למי שמבקש להתמחות במדעי הרוח (ועניינם, לפיכך, מוגבל למעטים) לבין קורסים שמעניקים השכלה כללית במדעי הרוח לכל המעוניין בכך.

אחרית הדבר של יולי תמיר לספר היא מהמקרים המעט מבדרים הללו שבהם כותב אחרית הדבר משמיץ קצת (או הרבה) את הספר שבראשית הדבר. אבל תמיר צודקת בכך שהיא מצביעה על כך שמדעי רוח ברמה גבוהה לא מבטיחים התנהגות הומנית, ותעיד גרמניה הנאצית. היא לא מזכירה את המבקר ג'ורג' סטיינר שהוא זה שפיתח את הטענה הזו, הטענה שלמרבה הצער the Humanities don’t humanize. תמיר מזכירה גם את המאבק בתוך מדעי הרוח נגד הקאנון של "הגברים, לבנים ומתים", מאבק המעיד, לטענתה, שמדעי הרוח כשלעצמם יכולים להיות שמרניים וריאקציונרים. היא לא נוגעת, עם זאת, בסוגיה אחרת שעולה מהמאבק הזה: המאבק הזה עצמו נגד ה"קאנון" עיקר את קסמם של מדעי הרוח, בהציגו דיסציפלינה שמפרקת את עצמה לדעת ("Literature against itself", קרא פעם מישהו לתופעה הזו ודומותיה).

על "רק שנינו", של אלחנן ניר, בהוצאת "הספריה החדשה" (198 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בבסיסו, הרומן הזה הוא מלודרמה. משפחת להבי, משפחתו של יונתן, גיבור הרומן, איבדה את אחד מבניה, אחיו של יונתן,  עידו, בגיל ארבע עשרה, כאשר עידו נפטר ממחלת הסרטן. אח שני, מיכה, סובל ממחלת נפש שמתבטאת בהתקפים מאניים. הסיכוי שיינשא במצבו זה קלוש. האב, עמנואל, הוא למדן תורני שלא עשה את תורתו קרדום לחפור בו ועובד כאופטיקאי. הוא גם הלום קרב ממלחמת שלום הגליל ועידו, הבן שמת לבסוף, קרוי על שם חברו הטוב שנפל בקרב סולטאן יעקוב. המוקד של הרומן הוא ניסיונו של יונתן לכונן לו זוגיות עצמאית ונבדלת עם אליסה אשתו, נבדלת ממשפחתו ו"תיקיה" הכבדים. יונתן ואליסה מצפים לבנם בכורם, אחרי שהיריון קודם הסתיים בהפלה.

זו מלודרמה, אם כן. הרגש שגועש בקורא לנוכח אסונות וסבל כזה הוא אוטומטי כמעט. ואף על פי שכמאמר העם צרות באות בצרורות, וכמאמר מאיר אריאל מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה, אף על פי שלדאבון הלב דברים כאלה קורים במציאות, הרי שבספרות אני נרתע ממלודרמות.

אבל כאן לא נרתעתי. חלק נכבד מהזמן לא. ובזמן הקריאה ניסיתי להבין מדוע. בזמן הקריאה המעורבת רגשית, הסקרנית, המבקשת לה עוד. אין זאת אלא שניר מכפר על המלודרמה הבסיסית של ספרו בשלל סגולות אחרות. מה הן?

ראשית, בולט אפיון הדמויות הייחודיות, כולל אפיון הספציפיוּת של תגובותיהן לאסון. הרומן לא מסתפק בספיקת כפיים לנוכח הסבל, אלא מפשיל שרוולים ומראה מה אסונות כאלה עושים בפועל למשפחה, ולכל אחד מבניה באופן ייחודי. ניר מעלה כאן שורה של דמויות חיות ומקוריות, החל מהאם, מעצבת פנים מוכשרת, שהופכת להיות, לאחר מות עידו, מעין רבנית מעניקת-ישועות לנזקקים, חולים וקשויי-זיווג. האֵם הזו היא מעריצת למדנים והיא מעבירה את תשומת לבה למי מבני משפחתה שעתידו התורני נראה המבטיח ביותר: מעמנואל בעלה ליונתן בנה ואחריו לעידו וחזור חלילה. עבור באליסה, שבאה מבית בורגני ומהוגן אך נמשכת אל הצד הלא סדור של החיים, ולכן נמשכת ליונתן, אך בו זמנית נרתעת ממנו, ולכן נרתעת ממשפחתו. ולא כלה ביונתן עצמו, העילוי המבטיח שעזב את הישיבה כי הלימוד השכלתני לא סיפק את צרכיו הרוחניים במלואם ובגלל שמות עידו סדק אותו. אותו יונתן משתתף בקבוצת יוגה לגברים דתיים, אך מסתייג מתחושת המיוחדות המעט ראוותנית שמתלווה להשתתפות בקבוצה: "הוא נרתע מעט מאווירת החתרנות הסמויה של חבורת סוד שעוד מעט תשפיע על הרציפות ההיסטורית ותנעץ בה את הדגל הייחודי – הנה הם, גברים דתיים, שמתחברים אל הגוף שזכה להתעלמות מוחלטת מצד יהודים יראים לאורך כל הדורות, ועכשיו, במין התרסה אחוזה בתחושת אוונגרד, הם עושים יוגה". הרתיעה של יונתן מלהשתתף גם בקבוצה אוונגרדיסטית ייחודית, ממחישה, בזעיר אנפין, את האינדיבידואליות של גיבורי הרומן הזה. ובמילה נרדפת לאינדיבידואליות: את החיים שמפעמים בדמויות (כי כולנו, בחיים, ובעל כורחנו לעתים, אינדיבידואליסטים, בתפסנו מקום מסוים בחלל ובזמן שמתנגש עם גופים אחרים ומקומם הייחודי; הערת הכותב לעצמו: יש לחדד ולהבהיר את הטענה הזו).

מלבד חיוניות הדמויות ומקוריותן, יש לניר חוש דרמטי מפותח. כך, למשל, המתח בין הציר אליסה-יונתן לציר יונתן-בני משפחתו נבנה ומסלים בהתמדה לקראת פיצוץ שממתין כראוי בסוף הספר. את הסיבה לכך שעמנואל וענת, הוריו של יונתן, עזבו את ההתנחלות לטובת ירושלים, אחרי מות בנם עידו, בגלל, כך נרמז, עלבון שספגו מאנשי ההתנחלות, דוחה ניר בשום שכל לשלב מתקדם ברומן, אך רומז לה, כאמור, לכל אורכו. וגם זו דוגמה בזעיר אנפין ליכולת כללית ליצירת מתח.

ברמת המשפט שפתו של ניר גמישה ועשירה. המובאות מהמקורות הולמות את תודעתן של הדמויות שזה עולם האסוציאציות שלהן. לניר יש גם חוש טוב להוספת הפרט הלא הכרחי, שבכתיבה ריאליסטית מוצלחת הוא זה שמסייע מאד ביצירת אמינות. כי מדוע הוסיף אותו הסופר אם הוא לא הכרחי לעלילה? אין זאת אלא שכך היו הדברים "באמת" ואותו פרט היה נוכח בהם ולכן יש לתארו.

בכל תמונת עולם משיחית או הרמונית הנוירוטים הם גורם מפריע, רסיס בישבן. הנוירוטי הוא מי שלא מרוצה. ואיך אפשר להיות לא מרוצה כשמוצעת לך דרך החיים המושלמת? כך הוא, למשל, הנוירוטי ברנארד מארקס, ב"עולם חדש מופלא" של האקסלי. כך הוא גם, במובן מעט שונה, באביט של סינקלייר לואיס ביצירה הנושאת את שמו, היצירה בה חבט הסופר בשאננות ובמרוצות-העצמית של דרך החיים האמריקאית בתחילת המאה העשרים. הנוירוטי הוא גם מי שחיי הרגש שלו מועצמים, ורגש הוא דבר מה שקשה למשטר. לנוירוזה, בקיצור, יש מטפיזיקה משלה והמטפיזיקה הזו דוחה, בראש ובראשונה, את הפרויקטים הגדולים של תיקון העולם, בשמו של הכאב הפרטי והלא פוטוגני פעמים רבות. הציונות הדתית, בחלקה, נעה כיום בין תפיסה "באביטית" של מרוצות-עצמית בורגנית וכמו אמריקאית, לבין תפיסה כוללת ומשיחית של המציאות, ולכן הספר של ניר הוא ספר חשוב במידה מסוימת. הנפש, הנפש הפרטית, קיימת. ההוכחה? היא נרגשת, היא כואבת, משמע –

על "בראש של ברונו שולץ", של מקסים בילר, בהוצאת "עם עובד" (191 עמ', מגרמנית: שירי שפירא)

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

חידה: מה משותף לחמשת סיפורי הקובץ הבא? בסיפור הראשון מופיעה דמותו של הסופר היהודי שנרצח בשואה, ברונו שולץ, ונרמזת משיכתו למיניות מזוכיסטית. בסיפור השני מופיעה דמות של יהודי שגזל כספי ניצולי שואה זקנים. בסיפור שלישי פרופסור יהודי לאמנות מוזמן ללוויית בתו שלא הכיר כי אמה (הלא יהודייה) סברה שהוא אנוכי מכדי לגדל ילדים ונראה שצדקה בכך. בסיפור רביעי נער יהודי-גרמני מייחל לצפות בסרט ארוטי בטלוויזיה, כשהדוד הישראלי שלו פורץ לפתע לסלון החשוך על מנת לספר לו על חשיבותה של ישראל. ואילו בסיפור חמישי סופר יהודי אמריקאי, שכותב על השואה, מתמקד בסיפורו של ניצול שואה שהסתתר בארון הבגדים של אחותו ובזמן שהנאצים אסרו את משפחתו התחרמן מפרטי הלבוש הנשיים שמצא שם.

התשובה לחידה היא לא "שנאה עצמית יהודית". התשובה היא רתיעה סאטירית ישרה ונכונה מראיית היהודים כמלאכי עליון רק בגלל היותם קורבנות. "אין דבר מגוחך יותר מקיטש יהודי", כתב בילר בצדק גמור בספרו הקודם שתורגם לעברית, "אסרה", והקובץ הזה מיישם את האמירה הזו ביתר חריפות. בילר, יליד 1960, שגדל בגרמניה (הוא בן למשפחה יהודית שמוצאה רוסי), הוא סאטיריקן יהודי מוצלח. היהודים אצלו, בהיותם בעבר קורבנות, לא חדלים בכך מלהיות בני אדם, כולל חולשותיהם של בני אדם. וטוב שמזכירים לנו את זה כפעם בפעם.

הגישה העקרונית של בילר ליהודים כמותו מרעננת. אבל הקובץ הינו קובץ טוב לא רק משום כך. הסיפורים יוצרים רושם של אורגניזמים, של דבר מה חי ולכן גם שיכול להפתיע בתפניותיו, ומאידך גיסא הם בנויים בקוהרנטיות ובתבונה. בסיפור על ברונו שולץ, לדוגמה, כותב הסופר היהודי ב-1938 מכתב לתומס מאן, לספר לו שבעירו של שולץ, דרוהוביץ', הופיע מתחזה של הסופר הגרמני הדגול, שמפיו ניתן לשמוע רמזים נוראיים על עתידם של יהודי העיר (שולץ נרצח בדרוהוביץ' בידי קצין נאצי ב-1942). הסיפור מבנה בחוכמה את היחסים הלא סימטריים בין היהודי הפרובינציאל שולץ והמלך של הספרות הגרמנית מאן, בין הזעיר בורגני שחייו אינם סדירים שולץ לבין הבורגני המיושב בדעתו מאן, בין המשיכה של שולץ לפנטזיה לבין הריאליסט הגדול זוכה הנובל. הכפיל של תומס מאן, שכביכול בא לדרוהוביץ', עבר איזה "ייהוד" בבואו לעיר, שמסביר את מרופטותו הכללית ונטייתו לטירוף ("עיניך הרואות, אדון תומס מאן הנכבד, חשב ברונו, אותו כפיל שלך אינו האדם היחיד בדרוהוביץ' שנסתתרה בינתו"). סיפורים אחרים מצטיינים בסיום שלהם. למשל, הסיפור על הדוד מישראל, מסתיים בפאנץ' ליין חזק ביותר (שלא אוכל להביאו כאן, כמובן), שמעבר לתרומתו לסיפור עצמו מאיר באור גדול פנטזיה יהודית שהתבטאה, למשל, במטס חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ: הפנטזיה על כך שאילו ישראל הייתה קיימת כבר בראשית שנות הארבעים היא הייתה יכולה כביכול לוורמאכט האדיר. ואילו בסיום הסיפור על הפרופסור היהודי האנוכי  מתגלה שהוא איבד וזכה בבת באותו יום עצמו.

ההומור של בילר מלבב, לרוב הוא סאטירי (כלומר, בעל תכלית ביקורתית), ולעתים הוא חומצי ושחור. הסיפור על הסופר היהודי המצליח, למשל, מסופר מנקודת מבטו של המתרגם שלו, שאמו הגרמנייה רדופת האשמה קראה לו אפרים, למרות היותו ארי למהדרין. אפרים זה נוטר טינה לורשבסקי, הסופר, על שגזל ממנו את אהובתו, אִינה, מבקרת ספרות שהכירה לקהל הגרמני את ורשבסקי. האשמה הגרמנית כלפי היהודים הייתה לו לרועץ באהבתו, חושב אפרים. ואילו זה הדיאלוג המבדר שמנהל הפרופסור היהודי בסיפור האחר עם נהג מונית ברלינאי, שנראה לו מוסלמי: "'מאיפה אתה?' שאל נהג המונית. 'אתה פרסי?'. […] הוא השתתק וחשב, אני הרי לא יכול להגיד לו שאנחנו יהודים, אחר כך הוא עוד יסיע אותי למקום ריק מאדם אפילו בשעות היום – אין בעיה למצוא מקום כזה בברלין – ויחתוך לי את הביצים היפות והמגולחות שלי. 'אני אמן', אמר. ואז שתק לרגע והוסיף: 'כן, ואני יהודי'. 'אני עדיין סטודנט', אמר ההוא. 'באוניברסיטה הטכנית או באוניברסיטת המבולדט?'. 'באוניברסיטת המלך סעוד בריאד. אני לומד דין אסלאמי'". ואילו בנו של אותו יהודי שהוזכר, שגזל כספי ניצולים, הוא עבריין בעצמו, אך בעל נטייה אמנותית, שחולם לביים סרט בסגנון "הסנדק" על משפחת פשע יהודית בגרמניה (סרט שמבוסס על משפחתו שלו) בשם "האחים גֵדוּלדיג". דא עקא שמפיקים גרמניים לא מסוגלים לחשוב על סרט כזה, שבו היהודים מוצגים כפושעים. הקולנוען בפוטנציה הנמרץ החליט "להעביר את התסריט לשכתוב לאי-אלו תסריטאים גרמנים. הוא קיווה שאצלם היהודים לא יצטיירו רע כל כך כמו אצלו. אבל מה לו ולתסריטים שבהם עבריינים יהודים מדברים על שיילוק ועל 'היהודי זיס', או שאחרי כל ירייה שירו הם מקיאים את נשמתם דקות ארוכות מרוב נקיפות מצפון?".

בילר הוא סאטיריקן במסורת של פיליפ רות המוקדם (שבאחד מספריו מפנטז גיבורו שאנה פרנק ניצלה והוא נישא לה וכך זוכה למחילה ממשפחתו על התקפותיו על החברה היהודית). על פי שני הספרים שלו שקראתי הוא לא מתחרה עדיין ביכולותיו של רות, אבל הוא מוצלח והוא פועל במציאות ובשפה טעונות יותר מאלה שבהם פעל רות.

 

על מלון המולדת, של יוסוף אטילגן, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מטורקית: שרון שדה, 151 עמודים)

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"האמת היא שג'ויס לא אהב את הקורא, כפי שצריך לאוהבו", כתב ב-1986 הסופר והמבקר הבריטי מרטין איימיס במסה על הוצאה מחודשת של "יוליסס", מסה שהפכה להיות מסה עקרונית על – ונגד – ספרים קשים ("אנחנו אוהבים ספרים קשים, אמר [המבקר] ליונל טרילינג, והערתו הפכה להיות אחד מהסלוגנים של המודרניזם. אך מי הם 'אנחנו', בדיוק?"). וב-2002, במסה עקרונית אחרת באותו נושא בדיוק, "MR. DIFFICULT" שמה, התנער גם ג'ונתן פראנזן מהמסורת "הקשה" הזו. פראנזן מחלק את הספרים לשני מודלים: "מודל הסטטוס" ו"מודל החוזה". הספרים מהסוג הראשון אדישים להנאת הקורא, ופראנזן מונה כמה מהם, כאלה שמעולם לא הצליח לסיימם ("מובי-דיק", "דון קיחוטה", "האיש בלא תכונות", "מייסון ודיקסון", "ארוחה עירומה" ועוד). ואילו בספרים מהסוג השני נכרת חוזה בין הכותב לקורא, והסופר אכן "אוהב אותו", את הקורא, כפי שכתב איימיס שאכן צריך לאהוב.

אני מזדהה עם העמדה העקרונית של איימיס-פראנזן. זו עמדה שמזכירה לנו שטוב שספרים הם לעתים "חשובים", אבל תמיד-תמיד הם צריכים להיות גם מהנים. העמדה הזו חשובה גם בגלל שאומריה אינם חשודים באי אהבת ספרות, בבורות או בשטחיות, והם גם לא נושאים את דברם מעמדה מתריסה וילדותית של הבור והשטחי. כמובן, פראנזן עצמו מדגים כמה העמדה הזו יכולה להיות בעייתית. הוא מדגים זאת במסתו עצמה (חלק מדוגמאותיו לספרות "סטטוס" הן דוגמאות של ספרות קשה, אך כזו שהתגברות על הקושי שבה משתלמת, והקושי עצמו נובע מהחומר הסבוך שעמד מול הסופר – בראש ובראשונה פרוסט). והוא מדגים זאת בכתיבתו הספרותית, ברומן האחרון שלו, "טוהר", רומן מהנה לקריאה בצורה בלתי רגילה אך נטול חשיבות פילוסופית נראית לעין.

"מלון המולדת" הוא דוגמה אופיינית לספר "קשה". הרומן התורכי הזה, שראה אור ב-1973, הפך את מחברו ל"אבי הרומן המודרני התורכי" (כך למדתי מאחרית הדבר המעניינת של נגה אלבלך ושרון שדה). הסיבה לכך היא שאטילגן כותב בטכניקות ששואבות השראה ממודרניסטים מערביים כמו ג'ויס ופוקנר. זהו סיפור בגוף שלישי על מנהל מלון בעיירה תורכית בשם זבֶּרְגֵ'ט בן השלושים ושלוש. אחת מאורחות המלון האקראיות שלנה בו לילה אחד מושכת אותו והוא מצפה בכיליון עיניים לשובה. כשהיא לא מגיעה לבסוף, זברג'ט, שהיה מעורער כפי הנראה קודם לכן, נסדק ומתפורר. הוא רוצח את עובדת המלון היחידה, סוגר את שערי המלון ומשוטט בעיירה בהמתנה לא ברור למה, אולי למשטרה. זה קו העלילה הראשי, אבל זה לא הספר (במסתו המוזכרת מתמצת איימיס באופן משעשע את עלילת "יוליסס" בשתי שורות). אטיליגן גם רצה לומר בספרו דבר-מה הן על הבדלי מעמדות (זברג'ט הינו בן לענף נחות, לא-לגיטימי, של משפחה אמידה שבבעלותה המלון), והן, ויותר חשוב מבחינתו של הסופר, על ניכור וזרות ותחושת חוסר משמעות (לכן היו שהשוו את הרומן ל"הזר" של קאמי). גם על מעמסת החירות האנושית רצה הסופר לומר דבר-מה (זברג'ט נחרד תדיר משלל האפשרויות שעומדות בפניו לפעולה). התמות הללו, אגב, לא תמיד נמסרות בעידון ובעקיפין.

אבל העיקר כאן הוא הצורה, העיקר כאן הוא הסגנון. הסגנון כאן מבליט את עצמו. אטילגן, ראשית, מתאר את פעולותיו של גיבורו בנוקדנות עילאית ("העביר לז'קט החדש את מה שהיה בכיסים של הז'קט הישן: לכיס ימין את המפתח של החדר שלנה בו האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה וממחטה, לכיס שמאל את המפתח של דלת המלון, חפיסת סיגריות וקופסת גפרורים, לכיס הפנימי את מפתח הכספת וקוצץ הציפורניים"). הוא קוטע, לעיתים, את רצף הסיפור בסוגריים, ובתוכם, לעתים, סוגריים-בתוך-סוגריים. הוא גולש מתיאור פעולות של הגיבור לתיאור הזיות, מחשבות, חלומות שלו, ואת זה הוא עושה ללא התראה. הוא עובר לעתים מתיאורי ההווה לתיאורי עברו של הגיבור, גם כן ללא התראה. חלק מרצפי המחשבה של הגיבור מופיעים ללא פיסוק, כמו על מנת להמחיש את שטפם. והכל נעשה מתוך ניכור, ניכור לא של הגיבור הפעם, אלא של הסופר כלפי דמויותיו.

זה ספר שכמו זועק ל"מביני עניין" ו"מומחים" – "אני ספרות!" "ג'ויס", כתב איימיס בשנינות, "יכול היה להיות הילד הפופולרי ביותר בבית ספר, המצחיק ביותר, החכם ביותר, הנחמד ביותר. והוא הפך להיות חיית המחמד של המורה (the teacher’s pet)". הספר הזה בהחלט הינו ספר של מי שרוצה להיות חיית המחמד של המורים, כש"המורים" כאן הם שוחרי הספרות הקשה המודרניסטית.

יש בספר הזה דבר-מה שטורד מנוחה, פחות בהרבה מהעוצמה שיש לשער שכיוון אליה הסופר, אבל בכל זאת. יש בו רגעים של יופי, גם בסגנון הלא מזמין שלו. וחוץ מזה, טוב עשתה ההוצאה שהוציאה את הספר הזה ואפשרה לקהל העברי להכיר יצירה שנחשבת מאד בארצה (אורחן פאמוק רואה באטילגן את אביו הספרותי, כפי שנכתב בגב העטיפה), בארץ שחשיבותה בכלל ולנו, הישראלים, בפרט הינה גדולה, אך תרבותה לא מוכרת דיה. טוב עשתה ההוצאה שהוציאה את הספר גם משום שייתכן וקוראים אחרים, שאינם המבקר הזה, ייהנו ממנו. אני התקשיתי בכך.

על "ילדות", של קרל-אוּבה קנאוּסגוֹרד, בהוצאת "מודן" (מנורווגית: דנה כספי, 318 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

כך מסתיים הספר הזה, שהנו הכרך השלישי בסדרה האוטוביוגרפית בת ששת הכרכים, כרך שעוסק בעיקר בגילאי שש עד שתיים עשרה של המחבר: "כשמשאית ההובלה יצאה לדרכה והתיישבנו במכונית, אמא, אבא ואני, נסענו במדרון וחצינו את הגשר, חשתי הקלה עצומה כשחשבתי שלעולם לא אחזור, שכל מה שאני רואה, אני רואה בפעם האחרונה. שהבתים והמקומות הנעלמים מאחורי, ייעלמו גם מחיי, ולעד. לא העליתי בדעתי שכל פרט ופרט בנוף הזה וכל אדם שגר בו ייחקקו לעד בזיכרוני, בדיוק ובקפידה, כמעין שמיעה אבסולוטית של הזיכרונות". "שמיעה אבסולוטית של הזיכרונות" היא היכולת הבולטת באוטוביוגרפיה הייחודית הזו. כשקנאוסגורד בן הארבעים החל בכתיבתה, ב-2009, עמד לרשותו, קודם כל, זיכרון מפלצתי, בור סוד שאינו מאבד טיפה. הזיכרון הזה אינו מבחין בין עיקר וטפל (עקרונית הוא אינו עושה זאת) ואינו זיכרון עלילתי, כלומר לא זיכרון שמעצב סיפור-חיים לסיפור. הוא זיכרון אדיר לפרטים. זו גם נקודת התורפה שלו ושל היצירה, כפי שאומר מיד. אך הזיכרון הזה גם אינו רק סגולה קוגניטיבית יוצאת דופן. הוא גם בעל ערך מורליסטי, הוא גם תכונה נפשית. כי הזיכרון הזה נובע, בחלקו, מיצר חיים כביר, כזה שחוקק בעוצמה בזיכרון את חוויות החיים, גם הפעוטות שבהן, כי הן לא פעוטות בעיניו; והזיכרון הזה נובע גם מכישרון מבהיל לרגש ולסבל, מאישיות היסטֶריונית (אך מודעת לעצמה), שחווה את הדברים, את החיים, בעוצמה ולכן גם זוכרת אותם. כך יוצא שהאוטוביוגרפיה של קנאוסגורד עוסקת במה פירושו של דבר להיות חי בעולם, להיות אדם חי בעולם. כשהוא מתאר כיצד כילד השתחל עם חבר לצינור שהוצב בצד כביש באדמה ולפתע נחרד ונלפת למחשבה שהוא ייתקע שם בצינור – אתה , הקורא, שם, ממש שם, ובזיכרונות דומים שעולים אצלך, בַאימה, בקלאוסטרופוביה, בבחילה. וכשהוא מתאר מה פירושו של דבר לקבל "כן" מהילדה היפה בכיתה להצעת חברוּת – אתה, הקורא, מרגיש עד כמה יריעת האושר בחיים יכולה להימתח עד קצה הגבול שלה, ועד כמה זה מביך ונפלא משום מה היא נמתחת לה, בגלל איזה דבר פעוט. וכשהוא מתאר כיצד הצביע לעצמו בבחירות בבית הספר, הצבעה-עצמית שנחשפה בהיותה הקול היחיד בעד המועמד המפתיע – אתה, הקורא, מרגיש את מלוא המבוכה והקומיות של הילדות.

קנאוסגורד מתמקד בכרך הזה בחייו עד גיל 12, עת עברה משפחתו משכונת המעמד הבינוני הנמוך בה חיה בדרום-מערב נורווגיה לבית חדש (זה פירושה של משאית ההובלה מקטע הסיום שהוזכר לעיל). הוא בעיקר מתמקד, כאמור גם לעיל, בחוויותיו מכיתה א' עד כיתה ו'. את השנים לפני גיל שש הוא כמעט אינו זוכר, לדבריו. הספר מספר על האב המפחיד, האב המורה, ועל האם הרחומה, האם האחות הסיעודית ועל האח הבכור, המרוחק בגלל בכורתו אבל אמפטי לקארל-אובה הילד. הוא מספר על בית הספר, על החברים והמשחקים איתם, על הבנות וההתאהבויות בהן. אבל קנאוסגורד, כאמור, אינו בדיוק מספר סיפורים. זו גם הסיבה שאי אפשר לעשות לספר הזה "ספוילר" ואפשר להביא, למשל, את סופו בתחילתה של ביקורת עליו. למעשה, האמנות הקרובה ביותר אל סגנון הפרוזה הזו היא אמנות הציור הפיגורטיבי (כולל האימפרסיוניסטי)  – בניגוד לחתירה אופנתית לכתיבה "מוזיקלית". קנאוסגורד מספר מה זה להיות סובייקט חש ורגיש שנפגש בעולם האובייקטים, עולם הכולל בני אדם אחרים. כך שבעיצומו של סיפור אהבה מתרקם הוא גולש לתיאורי נוף ומזג אוויר ודמויות לא רלוונטיות לסיפור עצמו. ו"גולש" הינו תיאור מוטעה. הפרוזה הזו מציבה כן ציור מול העולם הנגלה לעיני הזיכרון שלה ומתארת את רושמו של העולם על הצייר. וכשאתה דוהר באופניך לפגוש את מי שאולי תיאות להיות חברתך, חוויית הרוח החובטת בפנים, השלג הנמס בתחילת האביב תחת רגליך והעננים שנעים לאיטם מעליך, הם לא פחות חשובים לחוויית החיים מה"סיפור" שלפניך.

יש גם חסרונות לפרוזה הזו. בראש ובראשונה סכנת השעמום. אם כותבי אוטוביוגרפיה דגולים כמו יהושע קנז ב"מומנט מוזיקלי" צמצמו את מבטם לרגעי שיא של הילדות וההתבגרות בדיוק על מנת להימנע מהגודש המשעמם, כלומר יצרו "סיפורים קצרים" שלמים מרגעי שיא בחייהם, הרי שקנאוסגורד הוא כותב מסוג אחר. ולראשונה, מתחילת המסע באוטוביוגרפיה הזו, חשתי כאן ברגעי שעמום שקוראים אחרים דיווחו עליהם גם בכרכים הקודמים. ההסבר לכך נעוץ לטעמי בשתי סיבות. האחת: בניגוד לכרך הראשון ואף השני, הרי שכאן לא נוצר תלכיד נדיר בין הריאליזם המיקרוסקופי של קנאוסגורד לתובנות-העל ההגותיות שלו. התלכיד הזה, שהיה מזהיר במיוחד בחלק הראשון, גאל את הריאליזם הפרטני בין היתר משום שתובנות-העל ההגותיות הציגו תזה פילוסופית-אסתטית שהסבירה בדיוק את זה, את הבחירה בכתיבה הדקדקנית. מטרת הכתיבה היא להוציא מהצללים את היומיומי, הנדוש, אך מה שהוא עיקרם של החיים, אל האור הזוהר, המסנוור. בכרך הזה כמעט ואין הפלגות הגותיות. הוא צמוד קרקע. הסיבה השנייה לחולשה היחסית של הכרך הזה: האב מתגלה כאן כאב איום. הוא ממש התעלל נפשית בילדיו, מסתבר כאן. הוא היכה את קארל-אובה (אם כי כנראה שזו הייתה הנורמה בחברה המתוארת) אבל גם רדה והפחיד אותו נוראות. באחד הרגעים מתואר איך האב הזועם כפה על קארל-אובה לאכול כמה תפוחים בזה אחר זה על מנת לחנך אותו לא להיות גרגרן. כך הופכת היצירה בחלקה למלודרמטית.

אבל, בסופו של חשבון, הפגמים האלה בטלים, אמנם לא בששים, אבל בששה. אתה מתגעגע לספר הזה בהפסקות הקריאה כי אתה יודע שיש בו חיים ויש בו אמת במנות לא רגילות.

 

על הכרך הראשון בסדרה

על הכרך השני בסדרה

מסה על היצירה (בעקבות הכרך הראשון) – חלק א'

מסה על היצירה (בעקבות הכרך הראשון) – חלק ב'