ארכיון קטגוריה: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

על "על הדבש ועל המוות", של ערן בר-גיל, בהוצאת "עם עובד" (355 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

כדאי מאד לא להחמיץ את הרומן הזה. למשל, כמה יופי ישנו כאן בתיאורים, ובעיקר בתיאורים כפי שהם נמסרים מבעד למנסרת התודעה האנושית, אחד מיתרונותיה הגדולים של הספרות. "הבוקר עולה מתוך אפלת הלילה, מרומז באפרוריות, מלווה בקריאתם הנרגשת של השחרורים ובצריחות עורבים שעוברים מעל לצמרתו המתקרחת של עץ הפקאן בדרכם אל המערב, שעדיין חשוך. ההדרים, מסועפי ענפים ועמוסים בפריים שטרם הבשיל, מזיעים מטל הבוקר, וריח של פרווה רטובה עולה מהאדמה המדושנת בקומפוסט".

הרומן מסופר במיומנות טכנית מרשימה ומענגת מבעד לשלוש תודעות של בני משפחה אחת. חלק אחד מסופר בגוף שלישי דרך תודעתו של נתי, האבא, שב-2014 סועד את אשתו רינה החולה. נתי הוא חקלאי ודבוראי במושב באזור רחובות. בפתח הרומן הוא מוצא את אשתו מעולפת בחדר השינה שלה (הם ישנים בחדרים נפרדים, עדות לריחוקם בהווה, אבל נתי בכל זאת סועד אותה). מצבה מידרדר במהירות והיא נפטרת. התודעה השנייה היא זו של עמליה. גם החלק הזה כתוב ברובו בגוף שלישי, אבל בסוף כל חלק שעוסק בה (וזו דוגמה למיומנות הטכנית של בר-גיל, ששומר כאן על עקביות צורנית) מצוי דיאלוג, בדרך כלל דיאלוג שלה ושל אמה שהיא נזכרת בו בהווה, ב-2014. עמליה, בשנות השלושים לחייה, נמצאת במערכת יחסים ממושכת עם גבר שגילו כגילם של הוריה בערך והיא חשוכת ילדים. היא אוהבת את הוריה מאד אבל גם קשורה מאד לאחיה, אורי, הכבשה השחורה במשפחה. בחלק השלישי (החלקים מפוצלים לאורך הספר ואנו חוזרים אליהם בסדר קבוע: נתי, אורי, עמליה וחוזר חלילה), מספר בגוף ראשון אורי את סיפורו, שמתרחש ב-1999. זהו סיפור פעולה נמרץ ומותח על שתי גניבות גדולות שאורי הגה וביצע בעזרת שותפים. אורי הוא "בן טובים" שהידרדר לעבריינות וכמה מהרגעים החזקים ביותר בספר אינם עוסקים דווקא בתיאור הגניבות, אלא נמצאים בחלק של נתי ובהם נזכר נתי בסימנים המוקדמים המובהקים לחריגותו של אורי, מילדות ונערות, והאכזבה המרה שהנחיל אורי לאמו, מחנכת ואחר כך מנהלת בית ספר. הכאב וההפתעה של ההורות כשמתגלה שהבן שלנו אינו הבן שייחלנו לו מוצג כאן באופן רגיש וחריף. אורי, כפי שמספר קרימינולוג אחד לנתי, הוא עבריין "מבית טוב", מאותם "נערים בעלי פוטנציאל, אינטליגנטיים, כישרוניים, אבל לא המקובלים ביותר, לא מלכי הכיתה, כאלה שאי-ההעפלה שלהם לפסגה מצטברת אצלם לתסכול, ולא פעם הם מוצאים לעצמם חברה חלופית, וכך נפתח לפניהם 'הנתיב לעבריינות'".

כך, שלמעשה, ישנה ברומן הזה הלחמה של שלושה סוגי רומנים לפחות. החלק של נתי משופע בתיאורי טבע ותיאורי עבודה חקלאית בטיבה. הוא מזכיר במעט את הפרוזה הגדולה של ס. יזהר, שממוקדת באותו חבל ארץ וכוללת תיאורים ליריים שלו. החלק של עמליה הוא רומן פסיכולוגי משפחתי סטנדרטי יותר בטיבו (כמובן, גם בחלקים בהם נזכר נתי ביחסי אורי ואימו וכן ביחסים אחרים במשפחה ישנו מהז'אנר הזה). ואילו החלק של אורי הוא רומן פעולה מהוקצע, קצבי וכאמור מותח. השילוב בין הז'אנרים מעניק לרומן את הנמרצות העלילתית מחד גיסא (סיפורו של אורי) ואת היופי האסתטי, הסטטי יותר בטיבו, של לכידת נופים ומצבים אנושיים ברשת מילים מדויקת ומנופּה. ההלחמה הזו של שלושת הז'אנרים, הריתוך שלהם, בוהקת בכמה מקומות במיוחד לאורך הטקסט. למשל, כשאורי תורם כליה לאימו, אימו שסירבה לבקש זאת ממנו, ולאחר תרומת הכליה זוכה בחנינה ובשחרור מוקדם מהכלא (זו לא תהיה ישיבתו האחרונה בכלא), אנחנו תוהים, כפי שתוהה אימו, האם מעשהו היה אלטרואיסטי או שהוא כיוון לתוצאה הזו. בכלל, וכמוזכר, כל הנושא הכאוב של ילד שמפתיע לרעה את הוריו באשר לאופיו, תורם לכוח הרגשי העז של הרומן.

ה"שבעה" על האם מזמנת באופן נדיר את שלושת בני המשפחה יחד. אורי משוחרר מהכלא לשבוע האבל. אבל ייתכן, למרות כנות האבל שלו על אימו, ובעוד דוגמה לאמביוולנטיות העמוקה של אישיותו, שהוא עדיין זומם משהו.

אם יש לי הסתייגות אחת מהרומן הרי שגם היא נוגעת להלחמה הזו. ההלחמה הזו נעשית היטב, והיא מעניקה כאמור לרומן את הדינמיות שלו ואת המורכבות שלו, אבל לעתים היא עדיין נחווית כהלחמה, או כהשתלה של איבר זר. התיאורים הפסיכולוגיים הרגישים, כמו גם תיאורי הטבע והסביבה החקלאית היפהיפיים, האפיים, כמו מבקשים לדחות מעליהם את ההשתלה של האיבר הזר, של סיפור הפשע. הוא אמנם מסופר במיומנות, אבל הוא בכל זאת גס מעט בהשוואה אליהם.

אבל כל זה זניח יחסית. מאז רומן מוקדם מצוין שלו, "פרסה וכינור" (2005), אני משתדל לעקוב אחרי ערן בר-גיל והרומן הזה מבסס את הערכתי שהוא אחד מהסופרים הטובים שכותבים כיום בארץ.

על "התאבדותי", של אנרי רוּרדָה, בהוצאת "נהר" (מצרפתית: ראובן מירן, 113 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

זה טקסט קשה לעיכול, מכאיב לקריאה. למרות רהיטותו, תבונתו ואף האנרגיה החיונית שבה הוא נכתב. אני בהחלט לא מסכים עם ראובן מירן, המו"ל והמתרגם, שכותב באחרית הדבר ש"בניגוד לעצב המלודרמטי המשתמע מכותרתו, 'התאבדותי' יכול להיקרא דווקא כהמנון לחיים, כשיר לירי להנאות החיים ולסירובו העיקש והאמיץ של היחיד למנוע אותן מעצמו בשל העבודה או הזִקנה". כי "סירובו העיקש" המוזכר של המחבר הביא אותו כאן, חד וחלק, להתאבדות.

ביותר מקורטוב הגזמה מנבא וולבק ב"אפשרות של אי" מ-2005 מגפת התאבדות שתפקוד את החברות המערביות אצל אלה שהגיעו אל סף הזיקנה (כלומר, החל מסוף שנות הארבעים שלהם, כך וולבק). אם העיקרון עליו מושתת הקיום המערבי החילוני הוא ההדוניזם, הרי משפָחתו סיכוייו ואפשרויותיו של ההדוניזם הזה להתגשם, עם פרוס הזקנה, אין עוד טעם בחיים, כביכול. הטקסט הזה, מ-1925, שכתב אנרי רורדה מעט לפני התאבדותו, כשהוא בן חמישים וחמש, כמו ממחיש את הטענה הזו של וולבק ("יש בי צורך לחיות בשיכרון חושים […] איני מבין את שוויון הנפש שבו אנשים מקבלים וסובלים מדי יום את השעות הריקות האלה שבהן אין הם עושים דבר מלבד לחכות"). גם אצל רורדה, כמו אצל וולבק, התחזית של דעיכת המיניות היא מרכזית ("אתמול בבית הקפה ראיתי אדם זקן מושיט את ידו הרועדת לעבר חזייתה של הנערה שהביאה לו כוס בירה. זה היה מחזה מבחיל. מנוי וגמור עימי למות לפני שאֶדמה לזקן הנורא הזה"). בהבדל אחד חשוב: משתמע מהטקסט של רורדה שהוא היה נתון גם במצוקה כספית משמעותית וזו אחת הסיבות לכך שחזה שהזיקנה הממשמשת ובאה תהיה רעה במיוחד.

רורדה גדל בשווייץ (זו עובדה מעניינת, בהיותה של שווייץ אחת המדינות המובילות בעולם ב"המתות חסד") והיה מורה למתמטיקה ואינטלקטואל מפורסם בזמנו, שכתב רבות על פדגוגיה, מנקודת מבט הומניסטית ואנרכיסטית, כמו גם כתיבה פיליטונית בעיתון ויצירות ספרות שונות.

אם נתעלם לרגע, רק לרגע, מהמידע החוץ ספרותי על אחריתו של המחבר המתוודה, הרי שזה טקסט מעניין וכתוב היטב וכאמור אנרגטי וויטאלי, באופן מעט פרדוקסלי (כי הוא הרי עוסק במוות). רציתי לכתוב, מקדים המחבר, ספר קטן שאקרא לו "הפסימיות העליזה". אבל, "בספרי תהיה יותר פסימיות משמחה". והוא מוסיף דימוי יפיפה: "ליבנו אינו התרמוס המושלם שמסוגל לשמור עד הסוף, מבלי לאבד דבר, על להט נעורינו". והנה עוד ניסוח חד, במקום אחר: "אני אוהב את החיים אהבה עצומה. אבל כדי ליהנות מההצגה צריך שיהיה לך מקום טוב".

את הסיבה להגעתו למצב שבו ההתאבדות ("הייתי רוצה שהתאבדותי תכניס קצת כסף לנושיי") היא בעיניו המוצא היחיד תולה רורדה בחינוכו האידיאליסטי מדי. זה לב הספר, ובעיניי החלק המכאיב ביותר בו. כי רורדה כאן מתחבט נגד עינינו, נאבק עם עצמו, מתייסר. מצד אחד הוא כועס על שלא גודל בגישה יותר צינית (כועס גם על עצמו, על שלא התקומם), שהולמת את החיים כפי שהם, גישה שהייתה מאפשרת לו, להבנתו, לשרוד: "מדינאי צרפתי השיא יום אחד עצה ברוטלית לצעירי ארצו: 'התעשרו!'. פעם המילה הזאת עוררה את זעמי, כיון שקיבלתי חינוך מוסרי מן המעלה הראשונה. מטיפים צחי לשון אמרו לי: 'תמיד תגן על עניינם של המדוכאים!'". בעקבות חינוך זה בידי "אוטופיסטים נדיבי לב" "האמנתי באמת ובתמים שכסף הוא דבר פעוט חשיבות". אך מצד שני הוא גא בנדיבות לבו, ויותר מכך: הוא יודע שהוא לא מעוניין לחיות בגישה המחושבת, המפוכחת, שמאפשרת לאנשים לשרוד לעת זקנה, הוא חגב ולא נמלה: "פעם או פעמיים ניסיתי לאגור צידה לדרך, אבל אכלתי הכל בו במקום". ההתחבטות הזו, האם היה עליו לחיות כמו "הסוחרים", כמו "ההולכים בתלם, האזרחים הטובים", האם הבורגנים והזעיר בורגנים צדקו בסופו של דבר, והאם – וזו תוספת חשובה לדיון – הוא היה יכול בעצם לחיות כמותם, מעניינת וחריפה (שוב, אם מתעלמים לרגע מכך שזה לא ספר בידיוני וזו לא "דמות"). הסוגייה הוותיקה הזו, על היתרון והחיסרון של המפוכחים, הקרים, המחושבים, לעומת הנלהבים, האקסטטיים, הלא זהירים – שקיבלה ביטוי גאוני מוקדם כל כך, בדיאלוג "פיידרוס" של אפלטון, בו מצדד סוקרטס בבכירותם של "המשוגעים", חסרי המחשבה על תועלתם העצמית – מקבלת כאן ביטוי טעון מאד.

נושאים פחות מרכזיים בטקסט הם המחשבות של רורדה על השלכות ההתאבדות על קרוביו של המתאבד, וכן על ההתנגדויות הדתית וההומניסטית להתאבדות והתנגדותו להן. אלה סוגיות חשובות מאד כשלעצמן, כמובן, אבל רורדה נוגע בהן בלקוניות יחסית.

דוסטוייבסקי וברנר כתבו, מנקודת מבט עמוקה ומרגשת שניתן לכנותה מיסטית-חילונית, על קדושת החיים, על "חידת החיים" ש"גדולה מחידת המוות", כפי שקורא אחד מגיבורי ברנר נגד ההתאבדות. זו נקודת מבט נעלה, והלוואי ונזכה להגיע אליה. בינתיים, מנקודת מבט ארצית יותר, פשוט כואב, כואב הלב על רורדה, כואב בקריאת הספר החכם והעצוב שהוא כתב, על התקצרות פיסקאותיו והפיכתן למקטעים, לאפוריזמים, לקראת סוף הספר, התקצרות שממש ממחישה את התגברות הנשימות החטופות והחרדות של המחבר, את איבוד היכולת לחשיבה רציפה, כשהוא מתקרב למימוש מה שכתב בספרו, למימוש הבטחתו.

 

על "המקעקע מאושוויץ", של הת'ר מוריס, בהוצאת "שוקן" (מאנגלית: דקלה פרידמן, 256 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בעמודי התודות בסוף הספר, בצד תודות לניצולי שואה, מודה המחברת ל"שון מילר – עורך הדין שלי, אתה יודע לסגור עסקה". ואילו על העטיפה מוכרז: "3 מיליון עותקים נמכרו בעולם". מזל שעדיין לא 6 מיליונים.

There is no business like Shoah business, כידוע. ובספר הזה נוצר תלכיד הדוק במיוחד בין השואה לרב-המכר המסחרי השגרתי יותר. זאת משום שלסיפור השואתי המוכר, שנגמר כאן, עם זאת, ב"הפי אנד" (הגיבורים ניצָלים), מולחם סיפור אהבה "כנגד כל הסיכויים", "גדול מהחיים", שנגמר גם הוא ב"הפי אנד". ההיגיון-הפנימי של סיפור השואה, וחלק ממה שמושך לקריאה אודותיה, הצגת השיא השלילי שאליו הגיעה האנושות, משודך להיגיון-הפנימי של רב המכר השגרתי יותר: הצגת רגעי השיא של החיים, האהבה הרומנטית הסוערת, הנאמנות העילאית של בני זוג זה לזו.

הת'ר מוריס, שחיה באוסטרליה, פגשה שם ב-2003 את לָאלי (לודוויג) אייזנברג, שסיפר לה את סיפורו שאותו כתבה, לראשונה כתסריט ולאחר מכן כספר. לאלי, יהודי סלובקי, יליד 1916, נשלח באפריל 1942 לאושוויץ. שם הוא פגש בגיטה פורמן והתאהב בה. השניים שרדו את המחנה, נישאו אחרי המלחמה וחיו באוסטרליה.

"המקעקע מאושוויץ" מסופר בגוף שלישי ומתמקד בשנות אושוויץ של לאלי ועם פינוי המחנה בחודשי המלחמה האחרונים שעברו עליו. הרומן מוגדר כ"יצירה ספרותית המבוססת על עדות ממקור ראשון של אחד מניצולי אושוויץ". לפי הרומן, בצירוף מקרים, קיבל לאלי את תפקיד מקעקע הספרות על זרועות האסירים במחנה (ה"טאטווירר"). התפקיד הזה הקנה לו כמה פריבילגיות, שסייעו לשרידתו ולשרידת הקרובים לו (כמו גיטה). אושוויץ של הרומן, אושוויץ של לאלי, היא מקום זוועתי, אבל חייו מתנהלים בצד מוקד הזוועה, שהם תאי הגזים והקרמטריומים, מקום רציחתם של מעל מיליון איש במשך השנתיים וחצי שלאלי שהה באושוויץ (לאלי מגיע לקרבת ולתוך תאי הגזים רק בסצנה קצרה). אולי משום שהוא אמנם חי בבירקנאו (שם נעשתה ההשמדה) אבל "עבד" באושוויץ הוא עד "רק" לרציחות אקראיות ביריות, פעם אחת נוראה לרצח במשאית גז (שיטה שהנאצים ניסו לפני ובמקביל לתאי הגזים), ל"ניסויים הרפואיים" הנוראיים של מנגלה, וכמובן להרעבה, הכאה, ניצול והשפלה של האסירים. כך שאושוויץ של לאלי היא מקום שבו אפשר לסחור עם פועלים פולנים במזון (ואף בשוקולד!), ושניתן בו לשחד קאפואית על מנת שתתיר ללאלי ולגיטה להתייחד (!) בבלוק שלהם.
כשלאלי נתפס על ידי הס.ס. במסחר שעשה במזון הוא מושלך אל מתקן חקירה ומעונה. המענה שלו הוא יהודי גברתן. יאקוב, הגברתן, שונא את תפקידו. "כמוך, טאטוווירר, אני עושה את מה שאני חייב לעשות כדי לשרוד". זהו אחד הרגעים היחידים ברומן שבו מוריס מכניסה, בעדינות, כמתבקש, את השאלה בדבר הבחירה המוסרית של לאלי לעבוד בשירות הנאצים (בחירה פחות חמורה מזו של יאקוב, עם זאת). נכון, לו היה לאלי מסרב לקעקע מספרים על זרועות הבאים למחנה היו הנאצים רוצחים אותו ומוצאים מישהו אחר. ובכל זאת. החלק הזה בסיפור השואה הוא קשה, מורכב (וזה גם החלק הפחות מפורסם בטקסט ההוא של חנה ארנדט, לא החלק על "הבנליות של הרוע", אלא התהייה שלה על שיתוף הפעולה של היהודים בהשמדתם).

הספר של מוריס רהוט ומותח (אני בכוונה משתמש במושגים ה"רדוקטיביים" האלה, "רדוקטיביים" לנוכח הנושא הנורא). את התכונות האלה יש לייחס לכשרונה ככותבת רבי מכר. אך גם, כמובן, לשואה עצמה. הסיפור של השואה מושך לקריאה בגלל סיבות מובנות (זוהי דרמה גדולה של חיים ומוות) וגם כמה אפלוליות. אבל הנקודה הזו, העובדה שהסיפור "סנסציוני", וגם הנקודה בה פתחתי את הביקורת, המסחר בשואה, אינן יכולות למצות את היחס שלנו לספרים מהסוג הזה. השואה היא אירוע חשוב מדי בתולדות עמנו ובתולדות האנושות מכדי שנתבונן עליו דרך הקטגוריות האסתטיות ואפילו האתיות של הספרות "הסנסציונית" וה"ממוסחרת" לעומת הספרות "הטובה". השואה הייתה אירוע "סנסציוני" בעצמו, ההגזמה הייתה של המציאות עצמה, מציאות שחשוב שנזכור לעד, תמרור אזהרה שחשוב שנציב לעד מול האנושות, והספר הזה מציב אותו בהחלט.

באחד מהגילומים הראשונים המוכרים לי של ביקורת הספרות הסנסציונית, בהקדמה שלו ל"בלדות הליריות" מ-1802, כותב המשורר האנגלי הרומנטי ויליאם וורדסוורת' כך כנגד ספרות הסנסציה: "הסיבה האפקטיבית ביותר להידרדרות הזו [בטעם הקהל] הנם המאורעות הלאומיים הגדולים המתרחשים מדי יום [המהפיכה הצרפתית והמלחמה שבעקבותיה; כלומר, התמכרותו של הציבור ל"אקטואליה"], ההיאספות הגדלה והולכת של אנשים בַערים, כשאחידות ואפרוריות משלחי ידם מייצרים רעב לסנסציות, רעב אותו משביעה התקשורת המהירה המעבירה מידע מדי שעה. לנטייה [רעה] זו של החיים והמנהגים, הספרות והתאטרון באנגליה מסגלים את עצמם [למרבה הצער]. עבודותיהם יקרות הערך של סופרנו הוותיקים, כמעט אמרתי עבודותיהם של שייקספיר ומילטון, בדרכן להיזנח בידי רומנים תזזיתיים [וורדסוורת' חושב כאן על רומני אימה גותיים, הרומנים של אן רדקליף, לדוגמה – לפי הערות מהדורת נורטון], טרגדיות גרמניות חולות ומטופשות, ומבול של סיפורים עקרים וראוותניים בחרוזים".

וורדסוורת' ער לקשר בין מאורעות היסטוריים "גדולים מהחיים" לבין טעם קלוקל באמנות, רעב לסנסציות. אבל לנוכח השואה והחשיבות שיש בהנכחתה בתודעה הביקורת הזו דוהה. לא הייתי ממשיך לקרוא מרצוני את "המקעקע מאושוויץ", ראשית כל כיוון שהוא לא חידש לי הרבה (כבוגר מערכת החינוך הישראלית). אבל אין לבטל את חשיבותו כמנכיח של השואה למי שאינו מודע לה מספיק.

על "בית הקפה שלנו", של נגיב מחפוז, בהוצאת "כנרת זמורה-דביר" (מערבית: ששון סומך ועידו בריר, 192 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"בית הקפה שלנו" ראה אור ב-1988 והוא הרומן האחרון של נגיב מחפוז, הסופר המצרי שזכה בנובל באותה שנה בה ראה הספר אור. בשנים האחרונות ראתה אצלנו אור בהוצאה מחודשת הטרילוגיה הקהירית של מחפוז, שלושה כרכים שראו אור בין 1956 ל-1957. באחרית הדבר לטרילוגיה הזו ציין פרופסור ששון סומך (שנפטר לאחרונה וזכרו לברכה) – סומך שהוא חוקרו המובהק של מחפוז, אחד מהתורמים המרכזיים להפצת שמעו בעולם וגם אחד המתרגמים של "בית הקפה שלנו" – שהיא כתובה בקצב מואץ והולך. הכרך הראשון מכסה כשנתיים (מסוף מלחמת העולם הראשונה עד כשנה אחריה), השני כשלוש שנים (1924-1927) ואילו השלישי נמתח על פני עשור ומחצה. ביצירת המופת הזו של מחפוז, בטרילוגיה, יש לטעמי דרגות שונות של איכות: הכרכים השהויים יותר (עשרות עמודים בכרך הראשון מוקדשים לתיאור שגרת ביתה של המשפחה המתוארת בסיפור), בה ניתנת למחפוז האפשרות הן לפרישה אידילית של שגרת החיים והן לפרישת דקויות הרגש, המחשבה והמעשים של גיבוריו, טובים יותר.

לאור כל זה, לאחר כל זה, המפגש עם "בית הקפה שלנו", שעלילתו נפרשת מ-1915 ועד לשנות השמונים של המאה העשרים, וכל זה בפחות מ-200 עמודים, מצריך התכווננות של הקורא. הקצב כאן אחר לחלוטין. אבל אחרי ההתכווננות לקצב המהיר, היצירה הזו מעניינת, אם כי אינה מופתית.

היצירה מתמקדת בארבעה חברים, שנפגשו בגיל חמש בשכונת אל-עבאסייה שבקהיר וחברותם מתמידה עד זקנתם, כשבעשורים האחרונים הם נפגשים בבית קפה בשכונה למעין "פרלמנט" ומכאן לקוח שם הרומן. הארבעה, שלמדו יחד בבית הספר, באים, עם זאת, ממעמדות שונים. שניים מהם באים מהמעמד הבינוני הנמוך. הראשון מבין אלה הוא סאדק, שבא ממשפחה אדוקה ובצד אדיקותו שלו נושא מילדותו חלום להתעשר, חלום שמתגשם במידה רבה. השני הוא אסמעיל, המבטיח שבין החברים מבחינת הצלחותיו בלימודים, אך מי שנכבש מנעוריו ללאומיות המצרית ולמפלגת אל-ופד (שהייתה בעלת גוון דמוקרטי). תהפוכות גורלה של המפלגה (שאחרי מהפכת הקצינים ב-1952 נאצר פיזר אותה) הפכו גם להיות תהפוכות גורלו. ואילו שני בני העשירים שברביעייה הם טאהר, שלימים הפך למשורר בולט ומעריץ של נאצר וחמאדה, שמואס בחיי המסחר של משפחתו (שעשתה הון ממכירת "חלווה דקה ואוורירית") ומנהל חיים ניהיליסטיים, חיי סמים, שכרות ונשים.

כפי שניתן להתרשם אפילו מהתקציר הנ"ל, אצל מחפוז החיים הפרטיים כרוכים באופן הדוק בחיים הלאומיים. מחפוז רואה את הסופר כ"צופה לבית ישמעאל". ויש תיאורטיקנים של הספרות, כמו פרדריק ג'יימסון, שתופסים את כתיבתו כמייצגת של "ספרות העולם השלישי", ספרות שכורכת כריכה הדוקה כזו בין הפרטי ללאומי. בשנים האחרונות אני מהרהר במחשבה המסחררת שאם תופסים את הדת כמכשיר ליצירת לכידות חברתית (כפי שתפסו אותה כמה מאבות הסוציולוגיה: אוגוסט קומט ואמיל דירקהיים), תהליך החילון האמיתי של החברות המערביות ואלו המושפעות מהן אינו מסתכם בנטישת הדת; מות האידיאולוגיות (הסוציאליסטית, הקומוניסטית, הלאומית) בשנות השמונים והתשעים הוא הוא החילון האמיתי. ואכן אופייה הדתי של הלאומיות בא לידי ביטוי כאן: "באחד הימים אמר אסמעיל קדרי: 'במצרים קיימות ארבע דתות: האסלאם, הנצרות, היהדות והוופד'. טאהר עובייד השיב לו בסרקזם: 'ונראה שהדת האחרונה היא הנפוצה מכולן'". על מקום הדת, אצל אלה שנטשו אותה, בצד הלאומיות, באה גם "התרבות", שהיא דת בפני עצמה שמערבת פילוסופיה ואסתטיקה ("לצד הפוליטיקה, החלו מנשבות עלינו גם רוחותיה של התרבות, והיא נסכה בנו חיות וזהרה בלובנה […] התגלגלו בינינו שיחות הן על פוליטיקה והן על פילוסופיה. ההתעוררות וההתפכחות שהיו מנת חלקנו סחפו את שכלנו, את ליבנו ואת רצונותינו"). במקביל מתוארים כאן גם כמה שלבים בהתפתחותו של האיסלאם הפוליטי, למשל בנוגע לבנו של סאדק, סבּרי: "כחבר באחים המוסלמים חשב סברי שהוא נמנה עם אדוני המפכה [מהפכת הקצינים ב-1952, שהייתה בעלת גוון סוציאליסטי], אך כאשר פנתה המהפכה גם נגד 'האחים' הוא נתפס והועמד לדין". ובשנות השבעים, כאשר טאהר, הנאצריסט, מתאהב באנוואר, צעירה שרוצה להיות משוררת, היא מתריסה: "לא תמצא רצינות אמיתית בשום זרם פוליטי זולת הזרם הדתי". אין וואקום: וכשהלאומיות והסוציאליזם דועכים, תהליך חילון חריף בפני עצמו כאמור, עולה הדת בחזרה.

מעניין מאד לקורא הישראלי לקרוא על מאורעות מוכרים לו היטב מצדם השני: על עומק ההשפלה שבתבוסת מלחמת ששת הימים; על תפיסת מלחמת יום הכיפורים כהתגברות על ההשפלה הזו, כניצחון; על היחס להסכם השלום עם ישראל (שחלק מארבעת החברים תומכים בו, כפי שתמך בו מחפוז עצמו).

כתיבתו של מחפוז מרחיבה בענייני תשוקה ואהבה, ביחד ולחוד. הן שתיים מארבעת מוקדי הספר: "מלבד הפוליטיקה, התרבות והמין, גם האהבה השפיעה עלינו מאורה". הוא מספר לנו על נישואי החברים, על גירושיהם ועל פילגשיהם.

קצב האירועים המואץ מנומר במשפטים חדים ומפתיעים. כגון: "טאהר עובייד אל-ארמלאווי היה מהאהובים עלינו בשל קלילותו, פשטותו ונטייתו להשמנה". ואפרופו השמנה, מספר לנו מחפוז ש"הטעם המקובל בדורנו, ראה בהשמנה סמל ליופי אצל נשים וגברים כאחד". אבל למרות ההכרזה המנחמת הזו, אחד החברים מלין על אשתו שכבר אינה חטובה כבעבר: "היא השמינה קצת יותר מן הרצוי". כנראה שגם לליברליזם המצרי יש גבול.

הרומן מסתיים בחגיגות שבעים שנה לחברות בין הארבעה: "חלפו שבעים שנה ואיש מאיתנו לא עשה כל רע באופן שפגע בנאמנותנו זה לזה […] ההיסטוריה הביאה בין דפיה את מה שהביאה, אך האהבה בינינו נותרה לנצח כחדשה".

על "ספרים הרבה", של יחיל צבן, בהוצאת "אפיק" (212 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

כמו אפלטון ב"המדינה" וכמו קוהלת לפניו ("ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה"), גם יחיל צבן ב"ספרים הרבה" אינו שועה לעצתו שלו והוסיף עוד ספר לערמת הספרים האינסופית, הפעם ספר שמדבר בגנות הספרים. הצבעה על הסתירה הזו בין ההטפה לפרקטיקה של המטיף אינה רק קנטרנות (ככלות הכל, טוב עשה קהלת שהוציא את ספרו, ועשה זאת בהוצאת "מגילות", כפי שהציע פעם מערכון ב"היהודים באים"; לגבי אפלטון ב"המדינה" אני לא בטוח, אהבתי יותר את "פיידרוס" שלו). על מנת להתפלמס על תופעה בעולם – ותהיה זו תעשיית הספרות – אתה זקוק לשפה, אתה זקוק לספר. בעזרת המבורגר – שהספר הזה משווה אותו לספרים בהתפעמות עצמית מנועזות ההשוואה ובתאוות הקצנה והדהמה אופיינית – אי אפשר להתפלמס; המבורגר, בקיצור, אפשר לספּר אבל ספר אי אפשר להמברגר. השפה היא עולם מסדר שני שדרכו אפשר לדבר על המציאות (לבקר, להלל, להתרחק), זו נקודה עקרונית בקשר לשפה ולספרות שיחיל צבן לא מבין או, בעצם, לא רוצה להבין. כי יחיל צבן – תורשה לי השערה נועזת – פשוט לא אוהב לקרוא, בעיקר לא סיפורת (ידע מרשים יש לו, בהחלט, אבל אני חושד שלא אהבה). ואם אין אהבה, כל הנימוקים שבעולם על מעלות האהוב לא יועילו, ואם יש אהבה, כל הנימוקים בעולם נגדו לא יועילו.

לצבן יש כמה טענות נכוחות וצודקות בספר. אכן, במובנים רבים הספרות היא מוצר צריכה, הן במובן זה שרבים ממוצריה אינם הכרחיים, הן במובן זה שראוי להתבונן בתהליכים החומריים של ייצור הספר, שיווקו, פרסומו וצריכתו (שכוללים גם ניצול ועוולות כלפי פועלי הספרות מצד בעלי ההון שלה). הוא צודק בהשוואת הספרות לאופנה, במובן זה שהכותרים המתחדשים לבקרים (כמו האופנה) אינם מייצגים איזו התקדמות רוחנית, כי אם תחלופה שצידוקה סוציולוגי וכלכלי. הוא צודק בהבחנותיו לגבי אסטרטגיות הפרסומת העצמית, ההנצחה העצמית והשימור העצמי של הספרות, שכוללות דברי הלל לקריאה ולספרות המופיעים בתוך הספרים עצמם ומחקרים אקדמיים המוקדשים לספרים. הוא צודק בביקורת שלו על הפיכת הספרות לפֶטיש, כלומר על ייחוס של כוחות נעלים לעצם רכישת הספר וקריאתו (בלי קשר לתוכנו). בקיצור, יש דבר מה בריא בגישה צינית, מחולנת, לספרות.

הבעיות שבטקסט שלו הן בעיות קלסיות של השיח האקדמי שממנו הוא מושפע (תיאוריות מרקסיסטיות וניאו-מרקסיסטיות, מקלוהן, בודריאר, בורדייה) ואלו הן: ההפרזה, התאווה לשים "קץ" למשהו ("מות הסובייקט", "מות המחבר"), הסופיזם, ציניות היתר ונאיביות היתר בו זמנית, טינה (במובן הניטשיאני) לכל מה שטוען לגדולה, התרחקות מהמציאות (למה, תכלס, אנשים קוראים ספרים?) לטובת הפשטות ותיאוריות גדולות.

כמו הוגים רבים המושפעים ממארקס (אסכולת פרנקפורט וכדומה), לוקה צבן בציניות יתר: הספרות, כל כולה, היא מנגנון קונספירטיבי שנועד לחנך אותנו לצריכה ולקפיטליזם. אבל בו זמנית, כמו אותו ענף אינטלקטואלי, הוא לוקה בנאיביות-יתר ביחס לבני האדם: בני אדם הם טובים מיסודם, יצורים מלאי יצירתיות ואנרגיה כלואות וחירות שרק מחכה לפרוח. פסקל, שהבין טוב יותר את נפש האדם, נזף בפילוסופים שיוצאים נגד הבידור כבזבוז זמן: הם לא מבינים, טוען פסקל, שהאדם המבועת מהקיום ומהמוות לא יכול להיוותר ללא בידור, ללא מסך חוצץ. עולם בלי ספרים לא ישחרר אנרגיות כלואות והתקוממות אצורה, אלא, לכל היותר, יעודד התמכרויות אחרות.

זאת ועוד: ביקורת על "חברת הצריכה", בראשית המאה ה-21, אינה יכולה להסתפק באמירת השם המפורש והנורא "צריכה" ולצפות שכולם יירתעו בבהלה. עליה לעמול הרבה יותר על מנת להסביר מה רע ב"צריכה". כי הרי ראינו את האלטרנטיבה במאה העשרים (ומי שרוצה לראות שיזדרז לנסוע לקובה). צבן מודע לכך שהדברים לא כל כך פשוטים אבל מסתפק בציון מודעותו.

ההפרזה. לדוגמה: דבר אחד ונכון הוא להצביע על כך שהספר כמוצר הקדים את המהפכה התעשייתית ביצירת מודל של סחורה אחידה המופקת באלפי אקזמפלרים. דבר אחר לחלוטין, ומופרך, הוא לטעון שהספר הוא המנוע והגורם לקפיטליזם וגם הסמל הגדול שלו. ביקור בשופרסל הנרחב הקרוב למקום מגוריו, אחרי ביקור בחנות הספרים הדחוקה, יכול ללמד את צבן משהו על סדרי גודל ומחזורי עסקים.

צבן מעלה כאן מחדש את ההתקפה של מקלוהן משנות הששים על תרבות הספר כתרבות שדווקא מצרה אופקים, ממשטרת, מבודדת את קוראיה (מקלוהן וזרם אינטלקטואלי שלם שזכה בשנות השבעים לניתוח בספר שכותרתו מדברת בעד עצמה: "Literature against itself"). מקלוהן, כידוע, חזה גדולות לטלוויזיה. אני מאחל לצבן בהצלחה עם הצפייה במאסטר-שף (גילוי נאות: הרווחתי קילו ממנה. אך לא יותר).

ואפרופו השימוש במקלוהן והאנכרוניזם שהוא מבטא: כמו בקריאת דוברים נלהבים של השמאל הרדיקלי שמתמקדים בגינוי דוברי השמאל הציוני, משל דוד גרוסמן הוא שר החינוך, עמוס עוז ז"ל שר החוץ, וכששים מנדטים הצביעו ל"עבודה" ול"מרץ", הקריאה בספר של צבן מציירת מציאות שבה תעשיית הספרות היא תעשייה אימתנית, שהאינטלקטואל הגיבור יוצא נגדה בחוסר מורא מפעים. ולא היא.

מקלוהן וממשיכיו (כמו צבן) סברו שבהכרזה על "המדיום הוא המסר" הם פטרו את עצמם מעיסוק בתוכן. נראה כיצד יגיבו צרכני מקדונלד'ס עם אחרי פתיחת העטיפה הם ייתקלו בקציצת קייל. התוכן של הספרים (שצבן כמעט אינו עוסק בו) חשוב. יש בקריאה (של רומנים בייחוד) תהליכים פסיכולוגיים חשובים, היא נותנת פורקן פסיכולוגי חסר תחליף. אבל גם מבחינת "המדיום", צבן כורך תחת המושג "צריכה" ספרים והמבורגרים, טלוויזיה ואינטרנט, ומפספס את מה שמבדיל, ולו כפעילות "צרכנית", את הקריאה בספר משלל הפעילויות הצרכניות האחרות.

בכלל: קריאה אינה ערך, כי אם צורך, צורך של מקצת האנשים, לא של כולם, אבל צורך ששום דבר אחר לא ישביעו.

על "4321", של פול אוסטר, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה, 887 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

באחד מסיפוריה מספרת אליס מונרו על זוג שמנהל רומן בעיירה קנדית פרובינציאלית. הגבר נשוי. בעיצומו של מפגש אהבים מודיעים לגבר שבנו נפצע קשה בתאונה. הילד הפצוע לבסוף מת ובהשתלשלות אירועים מפתיעה אך אמינה דווקא מותו מביא לכך שהרומן האסור מתגלה והגבר עוזב לבסוף את אשתו ונישא בהמשך לאישה איתה ניהל רומן. עשרות שנים לאחר מכן תוהה האישה על תפקיד המקריות בחייה: מה היה קורה לולי התאונה? והאם לולי התאונה והנישואים למאהבה וכו' היא הייתה אישה אחרת לגמרי, או שבעצם גרעין אישיות אחד נישא איתנו לאורך כל מקרי חיינו השונים, שאינם פוגעים בו? ואולי, בהתחשב בהיותם של החיים קצרים כל כך, כל התהיות האלה אינן משנות בעצם כל כך?

מונרו עסוקה ברבים מסיפוריה בתהייה על הסיבות לכך שחיים פנו בדרך כזו ולא אחרת (ולכן שכיח אצלה הדילוג עשרות שנים קדימה, שמאפשר מבט לאחור על רגע וצומת גורליים). התהייה שלה היא פילוסופית מכיוון שהיא בודקת עד כמה האירוע המכונן היה אכן מקרי (אם נדמה שכך), מה היה טיבו בדיוק ומה הוא חשף על נפש האדם שהאירוע קרה לו וכן מה המשמעות שלו בחשבון החיים הכולל. היא גם עושה את כל זה בעשרים-שלושים עמודים, לא בקרוב ל-900 כמו פול אוסטר.

אומר מייד: כל הרובד ה"פילוסופי" ברומן החדש של פול אוסטר נראה לי טריוויאלי לחלוטין. הוא מספר על ארבע דמויות ששמן זהה: ארצ'י פרגוסון. כולן נולדו ב-1947 למשפחה יהודית (כמו אוסטר עצמו). הם חולקים גם קרובים זהים וגם תווי אופי קרובים (הם מתעניינים בספרות ובספורט, למשל). אלא שחייהם משתנים באופן לא אחיד בעקבות תאונות, מוות פתאומי, התאהבויות שונים אלה מאלה וכיו"ב. ה"פילוסופיה" כאן מתמצית באמירה הטריוויאלית שאם קרה לך משהו משמעותי שונה מאשר לרעך הרי שמשהו השתנה במסלול חייך. אין כאן את ההעמקה שקיימת אצל מונרו. חשיבות המקריות בחיים היא תמה בסיסית ותיקה אצל אוסטר והיא לא נראית לי מעניינת במיוחד.

כל זה לא אומר שהרומן של אוסטר לא טוב, אפילו טוב מאד ואולי הטוב מבין אלה שלו שקראתי. עזבו "פילוסופיה", פשוט הרווחנו כאן ארבעה רומנים בכרך אחד, על ארבע דמויות מעניינות ששמן ונסיבות חייהן דומים. זה רומן (או רומנים, בעצם) עשיר ודשן, חם, חכם, חי ואף מלמד. ארבעת הארצ'ים משורטטים במלאות מספקת ולא מלאכותית, הן דמויות מעניינות שקורים להן דברים מעניינים, ומעניינים, שוב, באופן טבעי ולא מלאכותי. תיאורי חייהם גם מלמדים אותנו לא מעט על יהדות ארה"ב בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה וכן על ארה"ב עצמה בתקופה הסוערת של שנות הששים (הרומן מסתיים בתחילת שנות השבעים, כאשר אלה מבין הארצ'יים שזכו להגיע לכך הם בני עשרים וחמש). כך, למשל, יש כאן תיאור מפורט ומעניין של המהומות המפורסמות באוניברסיטת קולומביה ב-1968. גם לבטי היצירה של חלק מהארצ'יים – כלולים כאן תיאורים לא מייגעים ומעניינים של ניסיונותיהם הראשונים בכתיבה – מוסיפים עניין לקריאה.

אוסטר, לטעמי, מפלרטט מעט שבמעט עם הקיטש, שבא כאן לידי ביטוי בתיאורי האהבה המסורה של הארצ'ים לבחורה יהודייה אמריקאית ששמה איימי, כמו גם בגילויי ההערצה והאהבה של ארצ'י לאמו. תהום פעורה בין הסופרים שהם או גיבוריהם הסתדרו עם אמותיהם (ובהתאמה, בדרך כלל, עם נשותיהם) ואלה שלא. הפיליפ רותים של העולם יודעים משהו על החיים – דבר מה אפל ותהומי – שהארצ'ים של הפול אוסטרים אינם יודעים. גם הבחירה להתמקד בילדים או בגברים צעירים (הרומן מסתיים כאמור כשהארצ'י המאריך ימים מכולם הוא בן כעשרים וחמש) מפלרטטת עם הקיטש, כי יש דבר מה "מתוק" באופן מובנה בילדים ואף באנשים צעירים. אבל כל זה נטמע בהישגים הגדולים של הרומן הזה. הנה, למשל, קטע יפה ורגיש מאד על ארצ'י מספר 3, כשהוא בן שבע עשרה והוא מגלה להפתעתו עד כמה מציק לו שהכעיס את אמו ואביו החורג: "הכעס שלהם בכל זאת צרב, צרב הרבה יותר מכפי שהיה צריך לצרוב, ולראשונה בחייו החל פרגוסון להבין כמה הוא שברירי […] כי הנקודה הייתה שהוא צריך להרגיש נאהב, והצורך הזה היה עז אצלו יותר מאשר אצל מרבית האנשים, נאהב לחלוטין וללא הפוגה בכל רגע ורגע בחייו, נאהב אפילו כשעשה דברים שבעטיים היה בלתי ניתן לאהבה, בייחוד כשההיגיון דרש שלא יאהבוהו, ושלא כמו איימי, שהדפה את אמא שלה מעליה, פרגוסון מעולם לא הצליח להרפות מאימו, אימו הבלתי-חונקת שאהבתה הייתה מקור החיים עבורו".

לפני כמה שנים, בספר שיחות בין אוסטר לקוטזי, ציין אוסטר ביובש שבארה"ב מעריכים מאד את ג'ונתן פראנזן. נדמה לי שהשאפתנות של הכרך הזה, שמתבטאת באורכו, מלמדת על ניסיון, אולי אחרון, של אוסטר להתמודד עם הסטטוס הגבוה של פראנזן בספרות האמריקאית, פראנזן שכותב גם הוא רומנים ארוכים ושאפתניים. קנאת סופרים תרבה, כידוע, בעיקר סבל למקנא ולעתים תרבה עוול שנעשה לזה שמקנאים בו. אבל כאן, אם השערתי נכונה, היא גם סייעה לכתיבתו של רומן יפה.

 

על "המטופלת השקטה", של אלכס מיכאלידס, בהוצאות "פן" ו"משכל" (מאנגלית: רחל פן, 336 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הדבר הכי צפוי במותחנים הוא שתופתע; הדבר הגלוי ביותר הוא שיש דברים נסתרים. בחיים מחוץ למותחנים יש לעתים מונוטוניות אינסופית; האימה הגדולה שבהם היא, לעתים, שהכל בדיוק כפי שהוא נראה. זו הסיבה שאנשים נמשכים למותחנים (הם לא כמו החיים). זו הסיבה שאנשים לא מסופקים ממותחנים (הם לא כמו החיים). העמדה הכללית שלי ביחס למותחנים עשויים היטב היא כזו: כשאני כבר קורא בהם – אני נהנה מאד, לא יכול להניחם מהיד, כמאמר הקלישאה; אבל אני כמעט אף פעם לא טורח להגיע אליהם בכוחות עצמי, כי הם גם מצמיאים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי) ולא רק מרווים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי).

עד לרגעי פתרון התעלומה, "המטופלת השקטה" (שראה אור במקור השנה ומחברו הוא סופר צעיר הכותב באנגלית) הוא רומן עשוי היטב מהסוג הזה. המספר של הרומן הוא תיאו פייבר, פסיכולוג בריטי. הוא מתעניין מאד בסיפורה של אלישה ברנסון. אלישה הייתה ציירת צעירה שרצחה את בעלה, צלם אופנה, או כך לפחות ברור לכולם. אחרי הרצח היא ניסתה להתאבד ושקעה בשתיקה. היא נכלאה במוסד פסיכיאטרי. בזמן ההווה של הרומן, שש שנים אחר הרצח, מנסה תיאו ומצליח להתקבל למוסד הפסיכיאטרי. הוא מבקש לנסות לפצח את חידת אלישה. האם אכן רצחה את בעלה? ומה פשר השתיקה? מיכאלידס עורך כאן טוויסט מעניין על המותחן הרגיל. הוא מתיך, למעשה, שני ז'אנרים שאכן יש קירבה ביניהם: הז'אנר הבלשי והז'אנר של ה"קייס סטדי" הפסיכולוגי (ואולי בייחוד הפסיכואנליטי). שני הז'אנרים מנסים להתחקות אחר האמת: מה קרה שם? אם אנחנו מצפים מכל מותחן בלשי מעל רף מסוים להכיל פסיכולוגיה מעניינת ומורכבת ( או, לפחות, "מעניינת" ו"מורכבת"), הרי שמיכאלידס עשה כאן צעד נוסף והפך את "הבלש" לפסיכולוג חד וחלק. זה מעניין ואמין למדי.

מלבד זאת, ישנם כאן כל אביזריו הידועים של ז'אנר המותחן: שורה של אנשים שנראים כבעלי מניע לביצוע פשע, אם היה כאן פשע; טפטוף של אלימות או רמזים לאלימות שמעלה את המתח; חייו האישיים של "הבלש" המצויים במשבר משל עצמם (אשתו בוגדת בו). קראתי בהנאה גדולה.

אבל יש בעיה בהתרה של הרומן. המבקר האמריקאי אדמונד וילסון, בשתי מסות ידועות וידועות לשמצה משנות הארבעים נגד המותחנים וספרי הבלש (כותרתה המפורסמת של אחת מהן, כפי שנראה, רלוונטית במיוחד לרומן הזה: "Who cares who killed Roger Ackroyd"), טען כי האתיקה העיתונאית שאוסרת על מבקרים לגלות את פתרונות התעלומות בספרים עוזרת לרומנים הללו להתחמק מביקורת, כי הפתרונות מופרכים. מבלי להסכים עם כל טיעוניו של וילסון, הנקודה הזו חשובה בעיניי. ולכן אזהיר את הקוראים שמכאן ואילך אני מספיילר את הרומן.

הסוף של הרומן סנסציוני ומופרך בעיניי. מתגלה לנו שהפסיכולוג, המספר של הרומן, הוא זה שגרם לרצח בעלה של אלישה. אי האמינות נוגעת לכמה רכיבים: ראשית, מדוע שתקה אלישה כל השנים האלה? נכון, היא הרגישה אשמה ברצח בעלה, רומז הסופר, ולכן לא חשבה שזה משנה שהובלה אל הרצח הזה בידי תיאו. אבל, עדיין, קשה מעט להאמין ששש שנים היא לא גילתה את הסיפור הזה לאיש. אי אמינות נוספת נובעת מהעובדה שפסיכולוג, ופסיכולוג אכפתי ומסור, יהיה גם פסיכופת. זה לא שזה בלתי אפשרי, אבל על סופר לעמול יותר על מנת שנוכל להכיל שתי דמויות כאלה באדם אחד. כאן עלינו פשוט לקבל את זה. אי אמינות שלישית נוגעת לכך שתיאו, המעורב ברצח עד צוואר, טרח לקבל משרה בבית החולים הפסיכיאטרי ולפגוש את מי שהוא הוביל אותה לרצח בעלה. מדוע שיעשה זאת? הסופר נותן לנו שני מניעים שונים. תיאו עצמו טוען שמכיוון שהוא היה בכל זאת פסיכולוג, ומכיוון שחש אחראי למה שקרה לאלישה, פשוט אכפת היה לו ממנה ולכן ניסה לטפל בה. אבל הסיכון העצום שהוא חושף את עצמו אליו (כלומר, שאלישה תזהה אותו ותסגיר אותו למשטרה) הופך את הנימוק הזה ללא סביר. מניע שני, הפוך, מייחס תיאו לקוראים של סיפורו: הוא פגש באלישה על מנת לנסות לרצוח אותה וכך למנוע מעצמו סיכון. אבל עובדה היא שהוא לא עושה זאת, לפחות עד שלב מתקדם ברומן.

בנוסף לכל זה, יש כאן את הטריק שהמספר הוא הרוצח. בטריק המעניין הזה עשתה שימוש מפורסם לראשונה אגתה כריסטי באותו רומן שהוזכר "רצח רוג'ר אק'רויד" (1926). אבל כריסטי אלגנטית בהרבה ממיכאלידס. אציין רק שני פרטים בעניין זה: הרוצח אצל כריסטי אינו מטעה את קוראיו, אלא רק משמיט פרטים. ואילו הרוצח כאן מטעה את קוראיו לפחות בעובדה אחת: בכך שהוא מספר על חייו האישיים כאילו הם מתרחשים בזמן ההווה של הסיפור, בעוד בסוף מתגלה לנו שמה שהוא מספר (בגידתה של אשתו וכו') התרחש בכלל לפני רצח בעלה של אלישה (ויש לכך חשיבות). שנית, כריסטי מסבירה את הרציונל מאחורי עצם מעשה הסיפור של הרוצח, כלומר, מדוע הוא בכלל פונה אל הקוראים ומספר להם את הסיפור, בעוד כל עמלו לכאורה הוא להסתיר את פשעו. מיכאלידס לא מסביר היטב את הנקודה הזו.

כך שהסוף של הרומן הבלשי הדוהר הזה צולע.

 

 

על "תעלול", של דומֶניקו סטַרנונֶה, בהוצאת "כתר" (מאיטלקית: שירלי פינצי לב, 264 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

השאלה אם דומֶניקוֹ סטַרנוֹנֶה קשור לאלנה פרנטה – כלומר שאשתו, אניטה ראייה, היא פרנטה, או שאולי הוא עצמו פרנטה (אם כי האפשרות הזו, שגבר כתב את הרומנים הללו, נראית לי קלושה) – עלתה בעקבות תחקיר עיתונאי שאיתר העברות ונוכחות סכומי כסף גדולים שעומדים באופן לא מוסבר לרשות בני הזוג. אבל מבלי להיות עיתונאי חוקר, אלא רק מבקר ספרות, אני יכול לומר די בבטחה שלסטרנונה יש קשר הדוק לפרנטה. בעקבות קריאת "שרוכים", נובלה קודמת ויפה שלו שתורגמה לפני כשנה, וכעת "תעלול": יש דמיון עמוק בנושאי הכתיבה ובראיית העולם בין סטרנונה לפרנטה, ובמובן מסוים אף ניתן לקרוא לשתי הנובלות האלה "הסיפור מהצד של נינו", כלומר של הדמות הגברית המושמצת ב"הרומנים הנפוליטניים". הקירבה שאני מזהה בין סטרנונה לפרנטה אינה נשענת רק על העיסוק בנפולי, ולא פחות חשוב: על העיסוק בהיחלצות מנפולי ("רק בעיר הזאת, חשבתי, אנשים שמחים באותה מידה ובכנות גמורה לעזור לך ובה בעת לחתוך את גרונך") בזכות כישרון. היא גם לא נשענת רק על תיאור של גברים מבריקים בעלי צד אנוכי חזק. היא נשענת על ראיית עולם מסוימת שפרנטה הציגה כמה פעמים ברומנים שלה ולה היא קראה "השוליים המתפוגגים", ראיית העולם של לִילָה (למי שלא מכיר: אחת מגיבורותיה של פרנטה) שחושפת ברגעי הבלחה, מבעד לקווי התיחום של האנשים ואף הנוף הדומם, כוחות בלע, כאב והרס שמאיימים למוטט הכל תחתם. ראיית העולם הזו בדיוק מרכזית גם ב"תעלול": "למשך שניות אחדות ראיתי אותה – דבר שמעולם לא קרה – כמו חומר טהור וכואב שאִימה ואני זרקנו לעולם ארבעה עשורים קודם לכן" (עמ' 12). ראיית העולם הזו מקנה לרומנים של פרנטה – וגם ל"תעלול" – אופי אמפיבי: האירועים נחווים במישור אחד, שגרתי, אבל כשצוללים לכמה שניות, האירועים (האנשים, החפצים) נחווים כתנועת כאוס אדיר, רומסני, תאוותני, נעדר תבונה ואיפוק. כמו לבה הנשפכת מהוֶזוב.

"תעלול" מספר על סבא אלמן, שחי במילנו, ונקרא יום אחד לשמור על נכדו בן הארבע שמתגורר עם הוריו בנפולי. הסבא עצמו נולד וגדל בנפולי ונמלט ממנה. ואילו בתו וחתנו גרים בדירת נעוריו. הם רוצים לנסוע לכנס אקדמי מתמטי וחייבים שהסב יתייצב וישגיח על נכדו. הסבא, בשנות השבעים לחייו, אמנם סובל מבעיות בריאות אבל הוא עובד במלוא המרץ. הוא מאייר מבוקש וממש לא דחוף לו להפוך לבייביסיטר. סטרנונה רוקח סיפור מהנה ביותר מהשילוב הזה. הוא יודע לא להפריז בנרגנות הסבא וכן לא להפריז בצרות שמעולל לו הנכד, הפרזות שיביאו אותו לחיקה של הקלישאה ואי האמינות (כמו בסיפור של או. הנרי על חוטפי ילד שהחזירו אותו ואף שילמו כסף להוריו על מנת שיקבלו אותו בחזרה). אבל הסבא הוא אכן אגואיסט, אגואיסט לא נוראי, ויש דבר מה מרענן בייצוג של דמויות כאלה, שאינן סבים מסורים ואלטרואיסטים, ככלות הכל הן נפוצות למדי. להנאת הקריאה הגדולה ולעניין שיש בה תורמים עוד כמה גורמים. בתו של הגיבור וחתנו שרויים במשבר עמוק בנישואיהם. החתן חושד שאשתו בוגדת בו עם ראש המחלקה החדש למתמטיקה. המתיחות הזו יוצרת עניין. גם זיכרונותיו של הסבא מנפולי ולבטי הקריירה שלו בהווה מעניינים מאד. הכל מעולה ממש עד מחציתה השנייה של הנובלה.

המחצית השנייה אינה גרועה חלילה. היא טובה (כלומר, לא מעולה). ויש שיאמרו שהיא מעניינת במיוחד, שהיא שיאה של הנובלה. שאחרי הצבת הנתונים הבסיסיים, הצגת הדמויות הראשיות, מתפנה סטרנונה ל"דרמה", לאירוע העלילתי ההכרחי ליצירת עניין. אבל זו הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה. בפרוזה ריאליסטית משובחת יש מתח מובנה בין שני צרכים סותרים. מצד אחד הפרוזה הזו מהנה בהציבה אותנו בעמדת מתבוננים בחיים עצמם. כלומר, אנחנו כקוראים, מוגנים כפי שאנחנו כי "איננו שם", איננו בתוך העלילה, זוכים לראות, מבעד לעיני הסופר, את טיבם של החיים עצמם, בעיקר כמובן את טיבם העקרוני (ולכן ייצוג ריאליסטי של זוטות הוא בעיקרון בעייתי, למעט מקרים חריגים). תפיסה כזו של הריאליזם ניתן למצוא אצל שופנהאואר וברנר (שכינה אותו "ריאליזם סימבולי") ועוד רבים.  אך מצד שני הרומן צריך לעניין, הוא צריך להיות "דרמטי", והחיים עצמם, כידוע, לא תמיד מעניינים. כותב הרומנים צריך, לעתים, להגיש את האירועים לא ב"טמפרטורת החדר" כי אם טיפה לחמם אותם.

מה שקורה במחצית השנייה של "תעלול" הוא שהחימום של האירועים היה מעט מופרז לטעמי. שני אירועים, כשלעצמם אולי לא כאלה סנסציוניים, קורים לפתע. אזכיר רק את הראשון שבהם, על מנת לא לעשות ספוילר. הראשון הוא שהסבא נוכח בכישרון הציור העצום של נכדו. ודוק: העצום. לא המבטיח, או כזה שניתן לומר שיש בו משהו וכו'. האירוע השני הוא כבר לב העלילה בחלק השני. הוא אירוע מפחיד ומשעשע בו זמנית, הוא הופך את הקריאה למרתקת. אבל הוא גם יוצר תחושה של מלאכותיות, של חריגה מ"החיים עצמם", של חימום-יתר. לא שאירוע כזה לא יכול להתרחש, אבל בכל זאת יש כאן תחושה של יד הסופר הנשלחת לארגז החול של העלילה ומזיזה, מעט בגסות, את הדמויות על מנת שיתחולל דבר מה מעניין יותר.

אבל, ככלל, "תעלול" הוא ספר מומלץ.

 

על "היו זמנים בארגנטינה", של אנדרס נאומן, בהוצאת "תשע נשמות" (מספרדית: מיכל שלו, 312 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

היצירה הנאה הזו מורכבת מפרקים קצרים. כל פרק מספר אנקדוטה מחיי משפחתו של המחבר, שנולד בארגנטינה ב-1977 והיגר ממנה לספרד ב-1991, בה הוא חי עד היום. הסיפורים, הנמתחים לאחור עד חיי סבֵי סביו של המחבר, ומתכנסים לפרקים לתיאור אירועים מחייו שלו, ארוגים בסיפורה של ארגנטינה במאה העשרים, סיפורה הסוער של הארץ שידעה הפיכות, דיקטטורות, שלטון סמכותני ודמוקרטיה וחוזר חלילה וגם חס וחלילה. טוב עשתה ההוצאה, אם כך, שצירפה בראש הספר מבוא היסטורי קצר על ארגנטינה.

מצד אביו, נאומן הוא נצר למשפחות מהגרים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה לארגנטינה בתחילת המאה העשרים. את שם משפחתו נחל נאומן בתחבולה של אבי סבו, ששינה את שמו לנאומן (לפי סיפור משפחתי: ידיד עבריין עזר לו לגנוב דרכון של חייל גרמני בשם זה) על מנת לחמוק מגיוס לצבא הצאר הרוסי ואז להגר בחסות השם החדש לארגנטינה. "סבא-רבא שלי הציל את חייו כששינה את זהותו ונולד מחדש כזר. במילים אחרות, כשנעשה סִפרות". אני מצטט את המשפטים האלה, שכדוגמתם יש, למרבה המזל, מעטים בטקסט (הנה עוד דוגמה: "כשאני חושב על הנטייה המוקדמת שלי לספר שקרים במלוא הכנות, אפשר לומר שכבר אז רציתי להיות סופר"), גם כי הוא סימפטומטי בעיניי. הוא סימפטומטי, מחד גיסא, למסורת הכתיבה בספרדית שתמיד הוקסמה מהניתוק שבין הספרות לעולם, מעצמאותה של הספרות ומבכירותה ביחס למציאות (מ"דון קיחוטה" ועד בורחס והלאה). המסורת הזו – בפטישיזם המילולי-אמנותי שלה ובריחוקה מהקיום העירום, הלא מילולי – אינה אהודה עלי. והמשפט סימפטומטי גם מכיוון אחר, מכיוון שבו סופרים זקוקים לעתים להאדרה ומיסטיפיקציה של הספרות, להכנסת מה שהינן למעשה מילות יח"ץ מתמוגגות על הספרות לתוך יצירותיהם. ההתמוגגות הזו מעידה דווקא על חוסר ביטחון ולעתים גולשת לקיטש, בעיניי.

אבל זה, למרבה המזל, שולי כאן, כאמור. לנכדתו של אותו סבא-רבא, דודתו של אנדרס, סילביה, הייתה חנות ספרים קטנה בבואנוס איירס. אחרי ההפיכה הצבאית של 1976 נעצרה סילביה באשמת חתרנות שמאלית ונחלצה בנס ממעצרה ואז היגרה עם משפחתה לספרד, מקדימה את משפחתו של אחיינה בעשור וחצי. אמי, ארגנטינאית גם היא אך מאגף של מהגרים יהודיים מזרח אירופאיים שנשארו דתיים בארץ החדשה, סיפרה לי לא פעם על קנאותם האידיאולוגית השמאלית של היהודים-הארגנטינאיים החילוניים. גם במשפחתו של נאומן היו אידיאולוגים כאלה. למשל, אבי-סבו, חונאס, שהגיע לארגנטינה במסגרת הפרוייקט של הברון הירש, שייסד חברה יהודית להתיישבות כפרית בארגנטינה. אותו חונאס הצטרף ל"פועלי ציון" והיה חבר בוועד המרכזי שלה. ונאומן תוהה: "מה היה סבא-רבא חונאס חושב על המבצעים הצבאיים של המדינה שכה הרבה לחלום על בניינה? מה היה חש כלפי הפוליטיקה של 'הליכוד'? האם הייתה נראית לו כבגידה באידיאלים שלו, ואולי היה מצדיק אותה בנימוקים של ביטחון לאומי? ומה היה חושב על כל זה בורוכוב הנערץ שלו, אבי הסוציאליזם הציוני, שהאמין באינטרסים המשותפים של מעמד הפועלים הערבי והיהודי?". אגב, דומה שהלהט הפוליטי הזה נחלש במורד הדורות ודעיכתו קשורה בדעיכת האידיאולוגיה הסוציאליסטית כולה במרוצת המאה העשרים, בעיקר בגלל המוביליזציה החברתית של מעמד הפועלים לחיי רווחה יחסיים או אף לחיק המעמד הבינוני, שם גם התמקמה משפחתו של נאומן, לבסוף. היותו חצי יהודי גרמה לאנדרס הילד לקנא בחבריו היהודיים לכיתה, ש"היו אמפיביים", הכירו חגים נוספים, "הלכו לאינספור בר-מצוות ומשטר האכילה שלהם נראה מסתורי".

אך האנקדוטות של נאומן אינן רק אנקדוטות על ניסיונות חמיקה ממשטרי עריצות או על פוליטיקה לוהבת. בגמישות ובחיות רבות הוא מספר גם אנקדוטות קומיות, או סיפורים "סתם" על טיפוסים מעניינים במשפחה. הנה, למשל, דמות מצד משפחת אמו של הסופר, משפחה שמוצאה מצרפת. המתוארת היא סבת סבתו, לואיז: "עורה העדין לא סבל את תפרי הבגדים, ולכן עד יום מותה לבשה את בגדיה הפוכים. הרגל נוסף שסחט הערות מהשכנים היה הימנעותה מלגעת בכסף: כאילו הייתה יורשת עשירה מוורסאי שירדה מנכסיה, היתה לואיז בלאנש עוטפת את השטרות בנייר מכתבים שקוף, וכך מסרה אותם למוכר בחנות הירקות, לבושה בבגדים הפוכים ונוהגת כ'דאם'". הנה דוגמה לשרטוט דמות שלמה באמצעות שני פרטים קטנים. והנה עוד הבחנה מצוינת (על דחיפוֹת), הפעם בפרקון שמוקדש לתפיסת הגבריות של הסופר כילד: "ופחדתי גם, את זה אני זוכר היטב, להחטיף אגרוף. לא היתה לי שום בעיה להחטיף ולחטוף סטירות, והיתה לי חיבה לדחיפות, אותה הקדמה קלאסית לעימות בין גברים, כשהגבר והקוף כמעט חוזרים להתקיים בצוותא".

נאומן כתב כאן רומן משפחתי אנקדוטלי, יצירה רהוטה, אינטליגנטית, חיה ומלמדת, המשלבת אירועים פוליטיים בסיפורים אישיים, במסורת של "אמרות משפחה" של נטליה גינצבורג.

על "מסעותי עם דודתי", של גרהם גרין, בהוצאות "הכורסא" ו"תשע נשמות" (מאנגלית: יותם בנשלום, 332 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הנאה גדולה מסבה הקריאה ברומן הזה מ-1969. הוא מושתת על תבנית כמעט ארכיטיפית, שבדומה לה ניתן למצוא ברומן מפורסם אחר, שנכתב עשרים שנה לפניו, "זורבה היווני". התבנית היא זו של מפגש בין אדם עצור, מופנם, הצועד על פי הכללים, לבין חבר או חברה הפוך לו. כאן זהו המפגש בין הנרי פּוּלינג, מנהל בנק בפרישה בשנות החמישים לחייו ודודתו אוגוסטה, בשנות השבעים לחייה. הוא פוגש בה בטקס הלוויה של אמו (אביו, שאוגוסטה הכירה היטב, נפטר כשהנרי היה קטן) וחייו השאננים נהפכים על פיהם. כבר בפגישתם הראשונה הופך הנרי, בלי ידיעתו, לבלדר של קנביס, שאף הוטמן, שוב, ללא ידיעתו, בתוך כד האפר של אמו המנוחה (!). אוגוסטה ניהלה חיים בוהימיינים פרועים ונרמז אף שעסקה בזנות ובפעילויות עברייניות בצעירותה. היא ידעה מאהבים והרפתקאות, אך כוחה, מסתבר, עודו במותניה. כיום, כשהיא בשנות השבעים שלה כאמור, היא מחזיקה מאהב שחור ולהוט אחריה בשם וורדסוורת' ולא ויתרה על חלומה למצוא ולהתאחד עם מאהב עבר, כיום בן יותר משמונים, בשם מר ויסקונטי. היא גם לא מהססת לעבור על החוק אף כיום. היא חולקת עם אחיינה הנדהם כמה מסיפורי העבר הסוערים שלה ואף גוררת אותו בהווה למסעות באירופה ובדרום אמריקה שהם ההיפך הגמור מהתחביב המועדף על הנרי עד כה, גידול דליות (בגינתו – כלומר הפרחים – לא בוורידי רגליו). אוגוסטה היא למעשה סוג של מטיפה, מטיפה לאי בזבוז החיים, מטיפה נגד חיים של שגרה, של נאמנות ושל יישוב הדעת. "אני לא רגיל לנסיעות בחו"ל", אומר הנרי לדודתו. והיא עונה ש"בחברתי תתרגל ליהנות מזה מהר מאד. כל בני פולינג היו נוסעים דגולים. אני חושבת שאביך הוא שהדביק אותי בחיידק המסעות". "לא ייתכן", מוחה הנרי, "הוא לא הרחיק לנדוד מעבר למרכז לונדון". ועל כך עונה הדודה תשובה ניצחת: "הוא נדד מאישה לאישה, הנרי, ועשה זאת כל חייו. אחרי ככלות הכול, אין זה שונה כל כך. נופים חדשים, מנהגים חדשים. צבירה של זכרונות. חיים ארוכים אינם נמדדים בשנים. אדם שאין לו זכרונות עשוי להגיע לגיל מאה, ובכל זאת לחוש שחייו היו קצרים מאד". לאמירה הזו מצרפת אוגוסטה סיפור יפיפה על קרוב אחר של הנרי, שידע שזמנו קצוב עקב מחלה קשה וחילק את ביתו לחדרים קטנים כך שיוכל לעבור כל שבוע לחדר חדש וכך לחיות הרבה בזמן הקצר שנותר לו.

הסיטואציה הבסיסית המבדחת והמעניינת – כלומר, דמותה של אוגוסטה והשפעתה על אחיינה – מלווה בעלילה קצבית ובשנינויות מקומיות והנאת הקריאה, לפיכך וכאמור, עזה.

אבל זה רומן שאחת מהשתיים: או שאין לקחת אותו ברצינות יתירה או שיש לעשות זאת ואז יש בו אספקט דוחה. והאספקט דוחה מפרספקטיבה מוסרית. כי נגיד שנסלח לאוגוסטה על כך שהיא מסכנת אחרים בפעילותה העבריינית בלי לשאול לדעתם. אני הייתי מנתק את הקשרים עם מי שהיה גורם לי בלי ידיעתי להיות בלדר סמים או מבריח זהב. אבל, ניחא. אולם השקפת עולמה הכללית של הדודה דוחה. היא מעריצה אנשים חסרי עכבות, אנשים בוגדניים וחסרי אמינות. בזעם היא מנחה את הנרי בתפיסת עולמה "הניטשיאנית": "על מעשיך שלך אתה רשאי להתחרט, אם אתה נהנה להתפלש ברחמים עצמיים, אבל לעולם, לעולם אל תתעב שום אדם. לעולם אל תניח שהמוסר שלך הוא הנעלה יותר. […] אתה, אני מניחה, לא מעלת באמונו של שום איש בכל חיי הבנקאי הקרתניים שלך, מפני שלא היה שום דבר שרצית די הצורך, אפילו לא כסף, אפילו לא אישה". השקפת עולמה של הדודה, המתבטאת בהטפתה להתנהגות א-מוסרית, מגיעה לשיא בהערצתה לאותו מר ויסקונטי. מר ויסקונטי זה פרח תחת הפאשיזם האיטלקי. "הוא היה מה שנוהגים לכנות סייען. בזמן הכיבוש הגרמני הוא ייעץ לרשויות הגרמניות בנושא אמנות, ואחרי מות מוסוליני הוא נאלץ לצאת מאיטליה מהר מאד". ההערצה של הדודה גדלה משום ש'"מר ויסקונטי לא היה גבר שיילחם בסכינים או באגרופים. גברים שנלחמים אינם שורדים לאורך זמן, ומר ויסקונטי שרד נהדר. מנוול זקן', אמרה בעונג רך". בסיפוק ובהערצה מכריזה הדודה אוגוסטה כי "למר ויסקונטי אין מצפון כלל".

דמות המופת הזו מצאה לבסוף את משכנה בפרגוואי והדודה מנסה להתאחד עמה וגוררת לשם גם את הנרי. כעת, גרין ואנחנו יודעים, שפרגוואי אירחה (כנראה) גם דמויות מופת אחרות כגון ד"ר מנגלה. לגרין קצת לא נוח עם זה והוא שם בפיה של אוגוסטה את ההדגשה ש"מר ויסקונטי תמיד התנהג יפה מאד ליהודים". אבל גם בלי קשר ליהודים הרי שדמות המופת של אוגוסטה, ויסקונטי, ודמות המופת של הרומן עצמו, אוגוסטה, אינן מופתיות כלל וכלל. באחרית הדבר הקצרה מביאים העורכים ציטוט של גרין המתמצת את יצירתו כך: "אם היה עלי לבחור באפיטף עבור מכלול ספרי, הייתי בוחר בשיר של רוברט בראונינג: 'העניין שלנו הוא בצדם המסוכן של הדברים. הגנב הישר, הרוצח הלבבי'". זו תפיסה קיטשית למדי. אבל מלבד זאת, וזה העיקר, הרוצח הלבבי מאוס בדיוק כמו הרוצח הזעוף.