Category Archives: Uncategorized

על "טוהר", של ג'ונתן פראנזן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: ארז וולק, 637 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים,במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

רוב זמן הקריאה ברומן הארוך הזה אמרתי לעצמי שהוא מהנה. תיקון: בעצם כל זמן הקריאה אמרתי לעצמי שהוא מהנה. אבל, המשכתי ושאלתי, האם הוא גם רומן חשוב? חשוב, כמו שרומן של פראנזן, שנחשב, ובצדק, לאחד מקומץ הסופרים הבולטים בדורנו, אמור להיות? חשוב כמו שהיה החלק שתיאר את דמותו של צ'יפ ב"התיקונים" מ-2001, החלק המבריק והמטריד והמזוכיסטי הזה, שתיאר בעוצמה שלא נתקלתי כדוגמתה בתרבות (למעט אצל וולבק) את קריסת הלגיטימיות והרלוונטיות של העמדה הביקורתית השמאלית בשנות התשעים (ומאז), ואצל סופר שרואה את עצמו בשר מבשרה של העמדה הביקורתית הזו? חשוב כמו טיפול העומק שעשה פראנזן לקיטוב בין רפובליקנים לדמוקרטים בארצות הברית ב"חירות" מ-2010 (ובעקבותיו גם בשאר האיפרכיות האמריקניות, בין השאר זו שנמצאת ברצועת החוף בקצה המזרחי של הים התיכון), חשוב כמו הטיפול העקרוני והדיאלקטי של הרומן "חירות" במושג "החירות" עצמו? חשוב כמו שהיה פראנזן הצעיר ב-1996, כשפירסם את המסה העקרונית "מדוע לטרוח?" (“why bother?”) על עתידו של הרומן כז'אנר? ורוב זמן הקריאה השבתי בשלילה לשאלה הזו: לא, זה רומן מהנה, מהנה מאד אפילו, אבל הוא לא חשוב. עד שבא החלק הטוב ביותר ברומן והסיט את הדיון שלי לכיוון אחר, ועל ידי מעלותיו (של החלק הזה) חשף את הבעיות (האחרות) בחלקים האחרים.

הרומן מורכב מכמה סיפורים העומדים בפני עצמם, שאט אט נגלה מלוא הקשר ביניהם. בחלק הראשון ברומן (ראשון מתוך שבעה), "פיוּריטי באוקלנד", מתוארים חייה של פּיפּ (פיוריטי) טיילר, צעירה בראשית שנות העשרים שלה, עמוסה בדאגות מהלוואות הסטודנטים שאין ביכולתה להחזיר, מיחסיה עם אמה המתבודדת והסגפנית והענייה שלא מוכנה לגלות לפיפ את זהותו של אביה, מחוסר ביטחונה העצמי ותהייתה על יחסם האמתי של האחרים אליה. זהו חלק שובה לב, זוהי דמות שובת לב. וסצנה ממושכת בה משאירה פיפ בחור שבכוונתה לשכב אתו בחדרה בבית שעומד נגדו צו-פינוי – בית המשותף לה ולבחור סכיזופרן, לבחור הסובל מפיגור, ולאקטיביסטים ולאנרכיסטים אמריקאים וגרמנים (באחד מהם, שגר בבית עם אשתו, היא גם מאוהבת) – משאירה אותו למשך יותר משעה בחדר בגלל שהיא: א. חיפשה קונדום. ב. נקלעה לשיחה שלא נעים לה לחמוק ממנה עם אחת האנרכיסטיות הגרמניות הגרות בבית – משאירה את הבחור לבדו בחדר וכשהיא מגיעה הוא, כמובן, רותח, והיא, שמציצה לו בטלפון החכם ומגלה את ההתכתבות שניהל עם חבר על מעלותיה הגופניות אך חסרונותיה הנפשיים (שנגלו למחזר הנלהב בהמתנה המוזרה שנכפתה עליו בחדר) – ובכן, הסצנה הזו מדגימה את החינניות והרעננות של פראנזן בכללותן, והיא פנינה קומית אופיינית לסופר, שבראיון מלפני כמה שבועות טען שהוא מגדיר את עצמו כ"סופר קומי".

בחלק השני, "רפובליקת הטעם הרע", מופיעה הדמות החשובה השנייה ברומן. זהו אנדראס וולף. אנו יודעים שבזמן ההווה של הרומן, שנות העשרה של המאה ה-21, וולף הוא דמות מפורסמת ונערצת, מי שמנהל אתר אינטרנט ידוע בכל העולם שעוסק בהדלפות שמדווחות על מעשי עוול של ממשלות ותאגידים (ברומן הוא מוצג כדמות שהאפילה על פועלו של ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר "ויקיליקס"). אנדראס היה צעיר בשנות העשרים לחייו בעשור האחרון של המשטר המזרח גרמני. הוא בא ממשפחה קומוניסטית מיוחסת, אך הפך להיות מתנגד המשטר וניצל מכליאה רק בזכות הוריו. עם נפילת המשטר הוא הפך להיות אחד מסמלי המרי נגד המשטר המדכא ומשם הקריירה הציבורית שלו רק המריאה. אך עוד קודם לכן, מספר לנו פראנזן הן על חייו כמתנגד משטר בשנות השמונים במזרח גרמניה, ובפרט על מעשה פשע איום שעשה וולף, אם כי ממניעים נאצלים.

החלק השלישי, "יותר מדי אינפורמציה", מציג את הדמות המרכזית השלישית ברומן, טום אבֵּרַנט. טום הוא עיתונאי שהקים במימון של מיליארדר עיתון בלתי תלוי בשם "דנוור אינדיפנדנט". הוא ובת זוגו, ליילה, קיבלו לידם מידע מטריד מאד מבחינה ציבורית ומרגש מבחינה עיתונאית, על כך שבמפעל לייצור נשק גרעיני בטקסס משתעשעים העובדים ב"השאלת" פצצות אטום לעובדים לצורך העלאת המורל במסיבות שלהם. הם, כמובן, עטים על המידע. את המידע, אנו למדים עד מהרה, קיבלו טום וליילה מידיה של פיפ, שהיא, מתואר לנו עד מהרה, קיבלה אותו מידיו של אנדראס וולף שביקש ממנה להשתמש במידע הזה ככלי לפיתויו של טום להעסיק אותה, את פיפ, כתחקירנית וכך היא תוכל לרגל אחריו.

מה הקשר בין אנדראס וטום? ומה הקשר בין פיפ לאנדראס? ובין פיפ לטום?

כל זה מתברר, כמובן, במרוצת הרומן.

אבל מה, בעצם, פראנזן רוצה לומר, שאלתי את עצמי במהלך הקריאה? מדוע הוא שולח אותנו משלל לוקיישנים בארה"ב לגרמניה ומשם לבוליביה (שבחסות ממשלתה וולף מנהל את הפרויקט העולמי שלו) וחוזר חלילה? הקריאה מהנה כל הזמן, כאמור; ברמת המיקרו המשפטים של פראנזן סופר-אינטליגנטיים ועם זאת קולחים, הדמויות שלו משעשעות ו/או נוגעות ללב, ההרגשה היא כל זמן הקריאה שאתה בידיים טובות, של מישהו שיעניק לך good time ללא נפילות, ולמרות שהקורא מודע לפרקים למלודרמטיות של כמה מקווי העלילה העיקריים (הפשע של וולף, החיפוש אחר האב של פיפ), הוא נוטה להיות סלחן. אבל לא ייתכן שזה הכל, הלא כן? לא ייתכן שמדובר כאן על good time ותו לא, נכון? זהו פראנזן! מהסופרים החשובים בדורנו! ואתה מרגיש שאכן הוא רוצה לומר "משהו", ו"משהו" מעניין: על עיתונות, למשל, על חשיבותה ועל מצוקותיה העכשוויות; על אידיאליזם שמאלני עכשווי, על נלעגותו ועם זאת הדברים הראויים להערכה בו, אבל על חוסר הרלוונטיות המוחלט של העבר הקומוניסטי לערכי שמאל עכשוויים (פראנזן מתזכר את עוולותיו ונלעגותו של הקומוניזם דרך סיפור מזרח גרמניה); על פמיניזם אמריקאי שיצא משליטה; על התהילה ומצוקותיה (דרך דמותו של אנדראס); על הטוטליטריות של האינטרנט, טוטליטריות לא רחוקה מזו של המשטרים הקומוניסטים, על הרסנותו, בעצם, של האינטרנט (דבר מה שאנחנו יודעים שמעסיק את פראנזן תחת כובעו כ"אינטלקטואל ציבורי"); על יחסי בנות ואבות, על כמיהתן של נשים צעירות שלא היה בחייהן אב לגברים מבוגרים וגם על גברים שבונים על נשים כאלה (פיפ ואנדראס, למשל, מנהלים רומן של צעד קדימה ושניים אחורה ביניהם). אבל אף פעם, לאורך 637 העמודים של הרומן, לא הרגשתי שהדברים שהוא אולי רוצה "לומר" מתגבשים לכלל אמירה משמעותית. אף פעם לא הרגשתי שזהו רומן "חשוב".

אז רומן מהנה ותו לא? עוד עדות, והפעם דוגמה מוצלחת יחסית, לכמיהה של הרומן העכשווי לחוויית הקריאה ברומנים הוויקטוריאניים הארוכים של המאה ה-19 (בל נשכח את המחווה לדיקנס של "תקוות גדולות" בשם הגיבורה)?

אלא שאז בא חלק נוסף ברומן, החלק החמישי, 140 עמודים שהכותרת החידתית שלהם היא "לי0א8ו9נ1רד" ושינה את מוקד הביקורת שלי. זה חלק מצוין, החלק הטוב ביותר ברומן. הוא מסופר בגוף ראשון מפי טום, כזכור בזמן ההווה עיתונאי ועורך בכיר, והוא מספר בו הן על נסיבות היכרותו עם אנדראס ב-1989, הן את סיפורם של הוריו של טום (אמו היא עריקה מזרח גרמניה שנישאה לאביו האמריקאי), אך בעיקר את סיפור נישואיו לאמנית יפה בשם אנבל, אמנית יפה ומטורללת, ונישואים מסויטים. החלק הזה מצוין, אבל לא בגלל שהוא "חשוב", לא בגלל ה"אמירה" שלו. הוא פשוט נחווה כ"לכידה" של דבר מה אמתי, כריאליזם ויטלי, ולא כבנייתה המלאכותית של מכונת-רומן משוכללת. החלק הזה חיוני ורגיש ומעמיק ומעציב ומשעשע כל כך, שבו בזמן אתה מחכך את ידיך בהנאה על ההישג אך שם לב למה שנעדר בשאר הרומן. אתה שם לב בחריפות לסנסציוניות של יתרת הרומן (ירושות של מיליארדים, רצח שנובע מאהבה, בנות שמחפשות אבות וכיוצא בזה); אתה שם לב לעודף הפעלתנות שבו משל פראנזן הוא סופר אקשן; אתה שם לב להתרחבות האימתנית הקוסמופוליטית של הרומן שאולי היא בולימית ("ריאליזם היסטֶרי" קרא פעם לתופעה המבקר ג'יימס ווד); אתה שם לב לכך שהמבנים הפסיכולוגים שנבנו להצדקת חיי הדמויות (בעיקר בדמותו של אנדראס: יחסיו עם אמו, יחסיו עם יצריו הפנימיים הרעים) הם מאולצים, לא משכנעים.

אז כייף לקרוא ב"טוהר", לפרקים כייף גדול. ואני לא מזלזל בזה כלל. אבל הרומן לא ממש חשוב. וחוויית אמת רעננה של ספרות טובה באמת יש בו רק לרגעים, ובמרוכז רק בחלק אחד.

 

לינק לביקורת שלי על "תיקון אחר חצות" של יניב איצקוביץ' (הוצאת "כתר", 485 עמ')

הנה הלינק לביקורת

על "אסרה", של מקסים בילר, הוצאת "עם עובד" (מגרמנית: מיכאל דק, 168 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"אני מקווה, שתגיד לו, שאין כדאי להחליף את הציון 'סיפּור' באחר. ובאמת אין כדאי. כל כמה שאין הציון 'סיפּור' הולם אותו (לדידי, הרי זה דווקא ספור ו ר ק ספור; הרבה נכנס אצלי בגדר זה), הנה כל הציונים האחרים אינם הולמים אותו עוד יותר". כך כתב אורי ניסן גנסין – אחד הסופרים הפילוסופיים ביותר בספרות העברית, ובעצם הכללית – במכתב למשורר דוד שמעונוביץ', מכתב הדן ביצירתו של הראשון. היצירה שלי היא "סיפור" בראש ובראשונה, אומר גנסין – לא פילוסופיה.

זכרונו של המשפט המפתיע (והמעט חידתי) הזה של גנסין עלה בראשי בעקבות הקריאה ב"אֶסְרָה" של הסופר היהודי-גרמני מקסים בילר (יליד 1960). הריאיון שערך עמו עופרי אילני במדור זה לפני כמה שבועות הביא אותי אל הספר. הריאיון היה מעניין מאד, בגלל כמה רעיונות שעלו בו. בילר התבטא, למשל, באופן רענן וביקורתי ביחס למשיכה של ישראלים לברלין ("פורנו שואה", הוא קרא לזה). בילר גם, למדתי מהריאיון, נחשב לפרובוקטיבי בגרמניה, הרומן "אסרה" עצמו עורר שערורייה ובעקבות תביעה של שתי נשים שטענו כי הדמויות בספר מבוססות על חייהן נאסר הספר לפרסום בגרמניה – וציפיתי לפיכך למעין חוויית קריאה וולבקית (למרות שבריאיון עצמו – וזה יכול היה לשמש לי איתות אזהרה – טען בילר שוולבק, אמנם סופר מצוין, אבל הוא מכניס הגות מיותרת לכתיבתו. "אתה סופר – לא פילוסוף").
והנה "אסרה" התגלה "דווקא כסיפור ורק סיפור", בלשונו של גנסין. מדובר בסיפור קטן, קאמרי, ללא עומקים מסחררים וטענות מכלילות מסעירות. המספר הוא סופר גרמני ממוצא יהודי שמתאר את מערכת היחסים שלו עם אישה ממוצא טורקי בשם אסרה, מערכת יחסים שנמשכה כארבע שנים. הסיפור מתרחש בעיקר במינכן. אסרה הייתה בעבר שחקנית קולנוע וטלוויזיה, אבל היא פרשה מהמשחק ובזמן שהכירה את המספר היא אישה גרושה ואם לבת חולה. אסרה, כפי שהיא מתוארת על ידי המספר, היא אישה מעט חלשה, או לפחות פסיבית ביחס לאנשים הדומיננטיים שמקיפים אותה, בראש ובראשונה אמה, לאלֶה שוֹטלה, שהפכה להיות אקטיביסטית שנלחמת ממקום מושבה בגרמניה בשלטונות תורכיה, וכן הגרוש של אסרה, פרידו, גרמני אמיד שהיה פעם חברו של המספר, והבת איְלה, שלמרות גילה היא דעתנית למדי. מלבד אלה נוהגת אסרה להתייעץ עם יידעונים למיניהם, שמחליטים גם הם החלטות במקומה. הסובבים את אסרה אינם מרוצים מהקשר שלה עם המספר, והתנגדותם, בלוויית איזה חוסר החלטיות שיש לאסרה עצמה, הופכים את הקשר הזה לקשר של גאות ושפל והפסקות לא מעטות. עם זאת, המספר אוהב מאד את אסרה, למרות שהוא לא מבין עד הסוף מדוע, בהתחשב בצרות שהקשר מסב לו: האם זו אי מושגותה? ואולי הפסיביות הזו שלה היא זו שמושכת אותו, והוא מבקש להיות עוד דמות דומיננטית, הדמות הדומיננטית, בחייה? ואולי זה פשוט יופייה? אל הסיפור הקטן והלא יומרני הזה בוזק בילר גרגרים קומיים עדינים, כמעט לא מורגשים. למשל, באובססיה של המספר להוכיח שאסרה היא מצאצאי כת הדונמה, נאמני משיח השקר שבתאי צבי, כלומר שאסרה היא יהודייה למעשה. "אמנם אין דבר מגוחך יותר מקיטש יהודי", אומר המספר (ובצדק גמור!), אבל אולי מעין הסבר חצי-מיסטי כזה יסביר את משיכתו לאסרה?

אז מה יש לי פה לפני, חשבתי בזמן הקריאה? ואף התחלתי להפליג ולומר שיש שני סוגים של ספרים טובים, כאלה שטובים בגלל מה שיש בהם (אותם עומקים מסחררים, תובנות כלליות מסעירות וכו') וכאלה שטובים בגלל מה שאין בהם, כלומר יכולתו של הסופר להוריד את כל מה שמיותר ביחס לעיקר הסיפור, יכולתו ליצור מארגון נכון של אירועי הסיפור וזמני התרחשותם עלילה חיה, מהיכולת שלו לא לזייף, לא להעמיס, לא להיות צפוי. ו"אסרה" שייך בהחלט לסוג השני. כמו סופרים טובים רבים בעשורים האחרונים הספר הזה נשען על היכולת לגרום לך לרצות להמשיך לקרוא, בלי להשתמש בסנסציות של הסיפור המלודרמטי או הבלשי (לכן מדובר בסופרים טובים!). רבים מהסופרים הטובים של העשורים האחרונים משתמשים, כמו בילר, במספר בגוף ראשון. מספר כזה מסייע יותר לספרות השטף שהם כותבים, מספר כזה פחות מנומס להפסיק באמצע, פחות מאשר מספר בגוף שלישי, אנונימי וכל יודע. ועם זאת, כמו אצל חלק גדול מהסופרים הטובים בזמננו (ואפילו הטובים מאד! כמו ברנהרד, מריאס או בולניו) בתום הקריאה לא ברור עד תום מה התווסף לעולמך הרוחני עם הקריאה ביצירה. כשאתה קורא סיפור של טולסטוי, לשם הדוגמה: הנובלה האדירה "בעל הבית והפועל", אתה יוצא עם הבנה מסוימת של החיים, עם צידה רוחנית (במקרה של הנובלה של טולסטוי: בני אדם יכולים להשתנות, אדם יכול להפתיע לא רק את הסובבים אותו אלא גם את עצמו בהתנהגות נדיבה ואצילית). כאן, בעיקר, "זה דווקא סיפור ורק סיפור".

הספר כאמור הועמד למשפט בגרמניה ובין השאר נטען כנגדו שהוא חסר ערך ספרותי והוא רכילות פשוטה. אבל זה אינו נכון כלל ועיקר. בהחלט לא מדובר כאן בספר חשוב, אבל בהחלט מדובר כאן בספר שכתוב בידי אמן, אמן ולא כותב יומן, אמן ולא רכילאי, אמן שיודע לנתב את סיפורו באופן מפתיע, חי, מושך לקריאה, על אף החומרים הלא מסעירים שעומדים לרשותו.

הערה קטנה על שירה עכשווית

חס וחלילה לי שאכניס ראשי לפולמוסים מעולם השירה – מלחמות עולם הפרוזה הספיקו לי לחלוטין, ואני עוד מלקק את פצעיי…ומלחמות השירה נראות לי – משקיף מרוחק – אף לוהטות וקטלניות יותר…- וגם, בפשטות, השירה אינה קרובה ללבי כמו הפרוזה.

אני רק מבקש להעתיק לפה הערה אחת שכתבתי בפייסבוק בנוגע לפולמוס עכשווי, בלי להתייחס לשמות ספציפיים, אלא למשהו כללי שרציתי לומר בעקבות הפולמוס הנ"ל:

"זה שיר יפה וחזק כמו השירים האחרים של המשורר, מאלה שהתוודעתי אליהם (התוודעתי למספר מצומצם). אני ממש לא מחשיב את עצמי למבין בשירה, יש לי אפילו בעיה אמתית עם הז'אנר, אבל השירים שקראתי שלו מעניינים ולעתים מרשימים ולעתים אף קתרטיים (ואולי מידה של פרוזאיות ישירה ומתריסה שבהם – בלוויית הכאב האותנטי שחושף הזעם – היא זו שמקרבת אותם ללבי). אבל אני חושב שהאידאולוגיה שלו לא מרשימה. זו אידאולוגיה קיצונית ומתלהמת שפונה לחלקי נפש נמוכים ונוטים להתלהמויות. קל להלהיב בשיח של שנאה. קל להלהיט בשיח של הכללה. למעשה, הסיבה שהוא משורר מעניין (בשירים שהתוודעתי אליהם) נובעת מהיכולת הזו לחד צדדיות ולסילוף המציאות או צביעתה ב(כן, כן) שחור ולבן. כמו סוג מסוים של יוצרים הוא יוצר מעניין בגלל שהוא מגזימן ובמובן מסוים סלפן אידאולוגי, בגלל שיש בו משהו לא אחראי ולא רציני. כך שאת תוכו ניתן לאכול – ואת קליפתו – שמתחזה לתוכו (האידאולוגיה) – דווקא לזרוק.
חלק מהיוצרים המעניינים מעניינים כיוצרים בגלל שהם חד צדדיים. האנרגיה של החד צדדיות – במקרה הזה, האנרגיה של הכעס – היא המעניינת, היא יוצרת הקתרזיס. אבל כאידאולוגים – כדאי להישמר מהם מאד. אם לציין כמה אילנות גבוהים יותר או פחות: סלין, פנחס שדה ותומס ברנהרד הם יוצרים מעניינים בגלל שהם לא מיושבים בדעתם או בגלל שהם אידאולוגים בעייתיים.

ותמיד ארחש כבוד רב יותר לסופרים הגדולים שהם גם מאוזנים (למרות שהם בהחלט לא זרים ללהט היצרים והרגש!) מאשר ליוצרים החד צדדיים הגדולים, לתומס מאנים ולאורוולים ולפרוסטים של העולם יותר מאשר לסלינים וללימונובים ולאצ"גים (אף שגם אותם אני אוהב מאד, לעתים)".

קצר ולא מנומק על "העלמה מקזאן" של מאיה ערד

אני ממליץ בחום – וגם בקור, אבל עכשיו יוני – על "העלמה מקזאן" של מאיה ערד, אולי הרומן הטוב ביותר שלה.

אני מקווה בעתיד גם לנמק. בכל מקרה, לכבוד שבוע הספר –

קצרים

1. כשם שיש מאמינים מוסריים בחייהם הפרטיים ומאמינים מנוולים, כך גם יש ניהיליסטים ישרים וניהיליסטים לא ישרים.

היושר ואי היושר הוא סוג של אינסטינקט שלא קשור לעולם האמונות והדעות.

תוספת: אז איבן קרמזוב טעה כשחשש ש"אם אין אלוהים – הכל מותר"? הסוגייה עדיין צריכה עיון, ובכל זאת אנחנו רואים לנגד עינינו ניהיליסטים ציניים וניהיליסטים ישרים וכיוצא בזה באנשי אמונה.

2. יש אנשים שהופכים להיות אנשי רוח כי הם מאמינים בבכירותה של הרוח על פני הגוף.

ויש אנשים שהופכים להיות אנשי רוח פשוט משום שרוחם עשירה או אינטנסיבית במיוחד – לא משום שהיא חשובה יותר, אלא משום שכמותית היא נוכחת יותר, או נוכחת במידה רבה – או אף משום שרוחם מציבה בפניהם חידה, היא, הרוח, בעיה – שצריך ולעתים אף מעניין לפתור אותה.

3. הרהורים דה טוקוויליים: הדמוקרטיה הכניסה רכיב כמותי מרכזי לחיינו: השולט הוא מי שצבר את הכמות הרבה ביותר של יחידות-האדם, ואין זה משנה איזה בני אדם.
לכן היא עולה בקנה אחד עם אידיאולוגיה קפיטליסטית כמותית גם כן – המנצח הוא מי שצבר הכי הרבה יחידות-כסף, לא משנה כיצד, בגריפת ביבים או בחיבור סונטות.
ושתי גישות אלו עולות בקנה אחד עם מוסד הסלבריטאות: מי שחשוב הוא מי שצבר הכי הרבה תשומת לב, לא משנה כיצד (ופייסבוק בכלל זה).
ואולי גם עם גרגרנות מינית: הגבר המוצלח הוא מי ששכב עם הכי הרבה נשים, לא משנה מה איכות הקשר עמן.

על "אמרות משפחה", של נטליה גינצבורג, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו; מתרגם-שותף: מנחם פרי)

פורסם במדור לספרות שב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

האוטוביוגרפיה "אמרות משפחה" ראתה אור במקור ב-1963. זו אוטוביוגרפיה של הסופרת האיטלקייה (ממוצא יהודי) הגדולה, המספרת על חייה ובעיקר חיי משפחתה מילדותה המוקדמת (גינצבורג נולדה ב-1916) עד לשנות החמישים, כשהיא אחרי נישואים, אימהות ותחילתה של קריירה ספרותית.
גינצבורג נולדה אחרונה למשפחתה אחרי שלושה אחים ואחות אחת, וגדלה בטורינו בבית בורגני ומקושר אך סוציאליסטי. הוריה היו הפוכים במזגם. האב, ביולוג יהודי נודע, היה אנליטי, נמרץ ורתחן איום. ואילו אמה, בת למשפחה קתולית, הייתה אוהבת חיים, עצלנית מעט וכמעט קוקטית. את האוטוביוגרפיה שלה ארגנה נטליה גינצבורג סביב ביטויים ואנקדוטות שהיו רווחים במשפחתה. כך שאביה ואמה, למשל, ההפוכים באופיים, מאופיינים באמצעות אמרותיהם וסיפוריהם הרווחים. האב מאופיין כך: "בבית הורי, כשהייתי נערה צעירה, וישבנו סביב השולחן, ואני או אחותי או מישהו מאחַי הפכנו כוס על המפה, או הנחנו לסכין ליפול, היה קולו של אבי מרעים: 'אל תהיו לא-יוצלחים'. אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: 'אל תלקקו את הצלחות! אל תשפריצו! אל תעשו כתמים!'. השפרצות וכתמים היו, בעיני אבי, גם הציורים המודרניים, שלא היה יכול לסבול. הוא היה אומר: 'אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני אדם שאפשר להביא למקומות!'". מעניינת, אגב, הבחירה של המתרגמים להשתמש בביטוי "הוא היה אומר", שלקוח מאוצר אמרות החוכמה היהודית, "פרקי אבות", ביחס לאמרות משפחת לוי (שם משפחתה של גינצבורג בנעוריה). ואילו האם נהגה לספר ולחזור ולספר סיפורים משועשעים מעין אלה: "והיה גם המשפט המפורסם של מנצח על תזמורת, מכר של סילביו [אחיה של האם], שבבֶּרגָמוֹ, במסע הופעות, פנה אל הזמרים פזורי-הדעת, או הלא-ממושמעים, ואמר להם: 'לא באנו לברגמו לעשות פיקניק, אלא כדי לבצע את כרמן, יצירת-המופת של בּיזֶה'".
האירועים הפוליטיים, עליית מוסוליני והפשיזם, מצויים בתחילה ברקע הרחוק של הסיפור המשפחתי. אבל בבת אחת מתלכדים הפרטי והפוליטי והסיפור הצועד על מי מנוחות נדרך כאשר אחד מאחיה של נטליה, מריו, נמלט מאיטליה בעקבות פעילות אנטי פאשיסטית והמשטרה עוצרת בעקבות בריחתו את אביה ואת אחיה. מהנקודה הזו ואילך נקרא הסיפור המשפחתי לא רק בהנאה ובהתפעלות אלא גם במתח: כיצד תשרוד משפחתה של גינצבורג את המלחמה? את ניסיונה מימי המלחמה מתמצתת גינצבורג כך: "חשבנו שהמלחמה תסכסך מיד את כל חיינו ותהפוך אותם על ראשם, אלא שעוד שנים המשיכו אנשים רבים לחיות באין-מפריע בבתיהם ולעסוק במה שעסקו בו קודם. וכשכבר היה נדמה לכולנו שיצאנו מן העניין כמעט בלי נזק, ולא יהיו תהפוכות גורל, ולא בתים הרוסים, ולא בריחות ורדיפות, התפוצצו לפתע-פתאום פצצות ומוקשים בכל מקום, ובתים קרסו, והרחובות מלאו הריסות וחיילים ופליטים". גינצבורג איבדה במלחמה את בעלה היהודי, ליאונה גינצבורג, שנרצח בידי הגסטפו.
גדולתו של "אמרות משפחה" אינה נובעת רק מהנוף האנושי שהספר ממקד אליו את מבטו בחדות כזו או מהאירועים ההיסטוריים הדרמטיים שהוא מוסר אותם בחיוניות דרך קורות גיבוריו. חלק ניכר מגדולתו נובע מהבחירה הסגנונית של גינצבורג. כי הבחירה לספר את הסיפור המשפחתי באמצעות אמרות המשפחה הינה בחירה סגנונית לא פחות מאשר תכנית. הביטויים הללו אינם מובאים כאן בתמימות, כמשקפים נאמנה את הווי החיים של משפחתה של נטליה לוי. הביטויים הם אלה שמעניקים לאוטוביוגרפיה לכידות בכך שהם מלטשים מפרטי החיים הרבים והמגוונים המתוארים בה אבני חן מכתמיים, שאותם משבצת הכותבת זו בצד זו כמו אבנים טובות בחושן. גם מוזיקליות מלכדת מעניקים המכתמים הללו לטקסט, כי גינצבורג חוזרת על רבים מהם מדי פעם, באמתלה של בן משפחה הנזכר לפתע בסיפור הישן או המשתמש שוב בביטוי הרווח, והתוצאה דומה לחזרתו של מוטיב מוזיקלי ביצירה קלאסית. לעתים אף נמצאת הצדקה להבאת כמה אמרות, ידועות כבר לקורא, בזו אחר זו, והתוצאה מבדחת למדי. האמרות הנגדשות פתאום זו אחר זו ומביאות לצחוק, יוצרות אפקט דומה ל"סטגדיש" של המתופף המאותת לקהל לצחוק בסיומה של בדיחה מוצלחת. הבחירה בסיפור האוטוביוגרפיה דרך הביטויים הרווחים במשפחה נובעת אולי גם מ"חרדת ההשפעה" (הביטוי של מבקר הספרות הארולד בלום) של נטליה גינצבורג. היצירה שגינצבורג מעריצה – וההשפעה ממנה היא חרדה – היא די בבירור יצירתו של פרוסט. האוטוביוגרפיה במסווה שהנה "בעקבות הזמן האבוד" מוזכרת במפורש במרוצת "אמרות משפחה" וגינצבורג אף תרגמה ממנה לאיטלקית. גלילת האוטוביוגרפיה באמצעות "אמרות המשפחה" מבחינה את האוטוביוגרפיה של גינצבורג מזו של פרוסט. אך היא גם המקרבת אותה אליו. במובן מסוים, אמרות המשפחה הן עוגיות המדלן של גינצבורג: "אנחנו שלושה אחים ושתי אחיות. אנחנו גרים בערים שונות, אחדים מאיתנו שוהים בחוץ-לארץ, ואיננו מתכתבים לעתים קרובות. כשאנחנו נפגשים, אנחנו עשויים להיות אדישים זה אל זה, או פזורי דעת. אבל די בינינו במלה אחת. די במלה אחת, בביטוי אחד: אחד מאותם ביטויים נושנים, שנשמעו וחזרו פעמים אינספור בילדותנו. די שנאמר: 'לא באנו לברגמו לעשות פיקניק', ובבת-אחת אנו שבים ומוצאים את הקשרים הישנים שבינינו, ואת הילדוּת והבחרוּת שלנו, הקשורות ללא-התר בביטויים האלה, במלים האלה".

על "זייתון", של דייב אגרס, הוצאת "כנרת-זמורה-ביתן" (מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

דייב אגרס הפך למעצמת ספרות: מלבד ספריו רבי המכר, הוא עורך כתב עת בשם "מקסוויני'ז", בעל הוצאת ספרים עצמאית, פעיל בפרויקטים חברתיים לעידוד קריאה וכתיבה, תסריטאי ואדם שאובמה קורא בכתביו. מהלך הקריירה המטאורית של הסופר האמריקאי, יליד 1970, מוזר לכאורה. על אף שהקו המנחה של יצירתו מראשיתה הוא כתיבה תיעודית או סמי-תיעודית, הרי שמשהו מהותי בה השתנה.
יצירת הביכורים של אגרס מ-1999, "יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה", היא רומן המבוסס ישירות על חייו של הסופר. הרומן נרקיסיסטי במוצהר. אגרס מודה בו כי הוא עסוק בעצמו "בצורה כפייתית". הוא מפרט את נתוני גופו ממש בפתח הספר (בכריכה הפנימית), ומעיד על עצמו כמי שיעשה הכל, כולל להתקבל לתוכנית ריאליטי של MTV, על מנת לזכות בתשומת לב: "קחי אותי לטלוויזיה. תני לי לחלוק את זה עם מיליונים". הרומן, כפי שמעיד כבר שמו, מודע-לעצמו ומבטא מודעות זאת במרוצתו. רומן הביכורים הזה, לא בלתי שנון ופקחי, היה אחת הדוגמאות המובהקות האחרונות לכתיבה במסורת הרומנים הפוסט-מודרניים האמריקאים. אך שתי היצירות הבולטות הבאות שפרסם אגרס היו הפוכות לכאורה. אלו הן "מהו המה", מ-2006, שמספר את קורותיו של פליט ממלחמת האזרחים בדרום סודן ("מסתנן" היו קוראים לו אולי אצלנו), וכעת "זייתון" (במקור 2009), שמספר את עלילותיו של אמריקאי ממוצא סורי שגר בניו אורלינס כשהגיעה "קתרינה". שתי היצירות בנויות על הצנעת מקומו של הסופר לטובת השמעת קולם של המוכים והזרים.
אבל כשם שחסידות יתירה ופריצות אינן בהכרח הפכים, אלא נובעות ממקור אחד, כך גם קיים קשר בין היצירה המוקדמת ליצירות המאוחרות (מלבד התיעודיות שקיימת בכולן ברמה משתנה). ניתן לראות את היצירות המאוחרות כניסיון להימלט בחדות רבה מדי מהתיוג הנרקיסיסטי של היצירה הראשונה, הימלטות שיוצרת סוג חדש של ראוותנות. הסופר כמו מכריז ביצירות המאוחרות: "ראו כיצד וויתרתי כליל על עצמי. ועוד אני!". חשוב מכך: כל היצירות, מוקדמות כמאוחרות, הן סנטימנטליות. הן בונות על גירוי בלוטת הדמעות שלנו. לא רק הספרים על הפליט הסודני והניצול הסורי – גם יצירת הביכורים היא אסונית, בהתמקדותה בעובדה שאגרס איבד בגיל 21 את שני הוריו באותה שנה.
קשה לגנות את אגרס על "זייתון" (כמו גם על "מהו המה"). זו הרי יצירה כל כך הומאנית, "חברתית", "חשובה". מה למבקר כי ילין על יצירה המספרת את קורותיו עבדול-רחמן זייתון, קבלן שיפוצים מצליח מניו-אורלינס, שנותר בעיר בזמן הסופה וחילץ אנשים ובעלי חיים לכודים בסירת הקאנו שלו? איזה מאגר חמיצות יאפשר למבקר למתוח ביקורת על ספר שמציג את אוזלת היד של האימפריה האמריקאית בדאגה לאזרחיה שלה? מה יש לגנות סופר שמוקיע את הגזענות האמריקאית ביחס לאנשים ממוצא מוסלמי, גזענות שהגיעה לאבסורד במאסר מופרך של זייתון? והכל בכתיבה מגובת תחקיר מקיף, כתיבה רהוטה ומותחת למדי.
ואכן טוב שרואים אור ספרים כמו "זייתון" או "מהו המה". אבל חשוב לומר שזו אינה ספרות. כלומר, זו אינה ספרות אם בספרות אנו מחפשים בית שיוכל להכיל, ולו לשעה, את הסתירות (חלקן בלתי פתירות) של חיינו; אם בספרות אנו מחפשים עיצוב אסתטי שיאפשר להציג גם רגשות מביכים; אם בספרות אנו מחפשים גם יופי לשמו; אם בספרות אנו מבקשים חדירה לאזורי נפש לא מוכרים, אפלים, עמומים, דקים. ספריו המאוחרים של אגרס עוזרים לשפר את העולם, אבל הם רגשניים וסנסציוניים ו"הטוב" ו"הרע" בהם כה ברורים כך שהם לא מספקים את התשוקה לספרות טובה.
רוח צדקנית וסנטימנטלית מרחפת על פני הספרות האמריקאית הצעירה. עיינו, למשל, ב"להרוג בעלי חיים" של ספרן-פויר. או בהתמקדות של הספרות האמריקאית העכשווית בעשוקים, ניצולי שואה או ילדים. ראו עוד את ההתקפה הצדקנית-אדיפלית של דיוויד פוסטר וואלאס, בן הדור הצעיר, על "הנרקיסיסטים הגדולים" בספרות האמריקאית שלפניו: רות, מיילר ואפדייק. עוד כדי להיווכח בשינוי שעוברת הספרות האמריקאית צריך רק להיזכר ברומנים התיעודיים הגדולים שכתב הדור הוותיק ולהשוות אותם לאגרס. "בדם קר" של קפוטה ו"שירת התליין" של מיילר, הם רומנים תיעודיים שנכתבו אחרי תחקיר מקיף לא פחות מזה של אגרס. מלבד זאת שמבחינה סגנונית הם עולים על אגרס, שסגנונו ב"זייתון" למעשה אינו קיים, ההבדל המרכזי בין היצירות הוותיקות ליצירות החדשות הוא, שבמרכזן של הראשונות ניצבות דמויות של רוצחים. האתגר המוסרי והפסיכולוגי שהן מציבות לקורא, לנסות לחוש אמפטיה לגיבוריהן, בלתי ניתן להשוואה לאגרס.
מדוע הדור הצעיר של הכותבים האמריקאים כל כך נאור, כל כך בסדר, כל כך משעמם?
שלוש השערות, אחת כללית ושתיים ספציפיות. הכללית: ההתקפה של הימין האמריקאי על רוח הסקס-סמים-ורוקנרול של שנות הששים, מתקפה שהגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים. ככל שהימין הפך מוסרני ודתי יותר והאשים את השמאל בניהיליזם, חש השמאל האמריקאי, אליו שייכים רוב הסופרים האמריקאים, בצורך להכריז שגם הוא בעל מוסר וערכים, ושהאנרכיה של שנות הששים אינה מקובלת עוד גם עליו. ההשערות הספציפיות: המוסרנות הספרותית מושפעת מאגפים במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. החל משנות השבעים המאוחרות זנחו גם אגפים אלה מגמות אנרכיסטיות, לטובת עיסוק מוסרי ואף מוסרני ב"אחרים". בתמצות: בשנות השמונים, פוקו הפוליטי החליף את דרידה האנרכיסטי כצרפתי המשפיע במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. תרבות "הפוליטקלי קורקט" שייכת למגמה הזו. והמוסרנות האקדמית זלגה אל הספרות. ועוד השערה: היחלשות השפעת הספרות בתרבות הכללית. רות, אפדייק, בלו, הלר ומיילר כתבו על דמויות נרקיסיסטיות כי גלימת הסופר עצמה הייתה בזמנם רחבה. כשהתכווצה הגלימה, ככל שנחלשה השפעתם הממשית של הסופרים בתרבות הכללית, כך נחלש הפיתוי לכתוב על דמויות שלא שמות זין וגבר לעומתו הפיתוי לכתיבה מוסרית ואף מוסרנית. החלש מזדהה עם החלשים ונוטר טינה לחזקים.

"על-תרבות" – מגזין מקוון חדש לתרבות בעריכתי

"על-תרבות" הוא מגזין חדש מקוון שיעלה לרשת פעמיים בחודש במסגרת אתר "MySay". המגזין ייערך על ידי. כוונתנו (כוונתי וכוונת מערכת האתר) להביא לקוראינו כתיבה רהוטה, אינטליגנטית ומשכילה, של מסות, מאמרי ביקורת וכתבות, בתחומי התרבות השונים.

עוד על המגזין החדש כאן

למגזין עצמו

בגיליון הראשון:
בועז כהן על קלאסיקות רוק

עידו הרטוגזון על דה-קרימינליזציה של סמים

דרור בורשטיין בסיפור קצר

שהרה בלאו במסת ביקורת אישית על "למח של הימלר קוראים היידריך"

עמית איצקר בכתבת-סקר על הקולנוענים החשובים בעולם מתחת לגיל 45

קטע ממסה של דיוויד פוסטר וואלאס "משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם"

מיכל גורדון במסה על אפלטון ובובר

הצעות למאמרים, ביקורות ומסות, וכן קטעי פרוזה לבחינת מערכת "על-תרבות", ניתן לשלוח אלי בכתובת המייל הבאה: arikglasner@hotmail.com

סוזן סונטאג בשנות התשעים (רשימת המשך)

הנה כאן