על "אור ירח", של מייקל שייבון, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון, 449 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

רגע מרכזי ב"אור ירח" מתרחש ב"ליל כל הקדושים", בו נוהגים ילדים להתחפש: "במחצית השעה הבאה עלו במדרגות אל המרפסת שלושה קאובואים, שני אינדיאנים, כובען מטורף וארנב לבן, ג'סי ופרנק ג'יימס, מלכה אחת ('לא מלכת שום דבר') וכמה נוודים". באותו רגע מרכזי בעלילה משולבת גם דמות משנה, שלא התחפשה לכבוד החג ועם זאת ביגודה ראוי לציון: "הדוד ריי היה חופשי זה שנתיים מהרבנות שלא הלמה אותו יותר מהבגדים שלבש עכשיו, מין תלבושת ציד אנגלית, מכנסי טוויד רחבים ומקטורן טוויד עם דשי צמר משובצים גדולים בחזית. לאחר שנים יעבור למכוניות אלפא רומאו ולחליפות קיץ נוסח מסטרויאני, אבל בתצלומים מראשית שנות החמישים הוא נראה כאילו בעוד רגע יתפנה לירות בחוגלות או לפייס את היטלר".

הדמויות של שייבון מוקצנות ומובחנות כמו ילדים מחופשים בהאלווין, בין אם הן לובשות ביגוד יוצא דופן (כמו הדוד ריי, או כמו בזירות מרכזיות בסיפור הזה שבהן לובשים "תחפושות" אחרות: מנזרים, בתי חולים לחולי נפש וצבא) ובין אם לאו. שייבון, בדומה קצת למאיר שלו, כותב על טיפוסים (במלעיל), פחות על בני אדם. המציאות אצלו מוקצנת, לעתים מעט ולעתים הרבה. הוא סופר מוכשר מאד, שייבון, אבל קשה לשכוח שזה "סיפור", שזו לא מציאות. והעובדה הזו מעניינת שבעתיים כי הסיפור הזה מוצג כממואר, כסיפור אוטוביוגרפי, המספר שלו הוא מייקל שייבון, סופר, המספר על משפחתו. זהו "רומן ספרותי שמתחזה לאוטוביוגרפיה", כפי שכתוב על גב הכריכה. שייבון כמו מנסה ליטול חלק בגל האוטו-פיקשן של זמננו. אבל הוא לא מבין, לטעמי, את הדחף הגדול של הגל הזה (במיטבו): לא לכתוב סיפור, עוד סיפור, לא לכתוב דמויות גדולות מהחיים, אלא את החיים עצמם.

מייקל שייבון, המספר של הרומן, מתמקד בעיקר בסביו וסבתו (הבדויים, וכנראה לחלוטין). סבו היה ילד פרא יהודי שגדל להיות עילוי טכני. הוא גויס על ידי צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה לאיתור מהנדסי הטילים הנאציים ובראשם ורנר פון בראון, שהאמריקאים רצו לשים את ידם עליהם ועל הידע שברשותם (ידע ששימש אותם אחר כך בתכנית החלל שלהם). פרקי המלחמה, כמו בעצם כל הרומן, מסופרים כאן באופן מרשים. עם תום המלחמה פגש סבו של שייבון בסבתו, יהודייה בלגית שהוסתרה לטענתה בזמן המלחמה במנזר. סבתו של שייבון הגיעה לארה"ב עם ילדה קטנה, פרי אהבתה של הסבתא לצרפתי שנהרג בפעולות הרזיסטנס (כל זה גם כן לטענתה). הסבא והסבתא מתאהבים ומתחתנים, והסבא מגדל את הבת שלימים תהפוך לאמו של מייקל שייבון (מייקל שייבון המספר, כן? רק בודק). הרומן מתמקד בכמה רגעי מפתח בחיי אמו, סבו וסבתו של שייבון. אחד מהם הוא כליאתו של הסבא אחר תקיפה אלימה של הבוס שלו ב-1957. רגע אחר הוא התמוטטותה של הסבתא ואשפוזה, גם כן בשנות החמישים. הסבתא היא דמות צבעונית (כמו כמעט כל הדמויות, כאמור) ומיוסרת עקב זיכרונות המלחמה ורציחתם של בני משפחתה היהודיים בה. רגע אחר ששייבון מתעכב עליו הוא מאבקו של הסבא, שהתאלמן, בנחש ענק שאורב לחיות המחמד של שוכני בית האבות היהודי בפלורידה שאליו עקר עם פרישתו. מוטיב מרכזי כאן הוא התשוקה של הסבא לחקר החלל ובייחוד לאפשרות של הגירה אנושית לירח, כי רבה רעת האדם בארץ (מוטיב ששייבון שאל, כמדומה, מ"כוכב הלכת של מר סאמלר" של סול בלו).

שייבון הוא סופר מוכשר מאד. הוא שנון, הוא מתאר במלאות חושנית את האנשים והאתרים שבהם מתרחשת העלילה, הוא יוצר עלילות מותחות ומושכות, הוא תובע, בצדק, את עירנות הקורא בכל משפט כי המשפטים נכתבים בחריפות וצבעוניות, הוא בעל ידע נרחב מאד (מדע טילים, כימיה, פיזיקה, אמנות, ספרות, היסטוריה, תרבות פופולרית ועוד) והוא מפזר אותו בנדיבות, אמנם מעט מייגעת לעתים (כמה פעמים אפשר לבדוק בוויקיפדיה מי המונח או האיש המוזכרים?).

אבל אני לא מצליח להתלהב מהספרות הזו. הזכרתי את מוקצנות הדמויות והעלילות, את אי מציאותיותן המסוימת, זו סיבה אחת. יש גם איזו הלימה בין ראוותנות הידע המוזכר משלל התחומים לססגוניות המופרזת של הדמויות ולדחיסות הפרוזה של שייבון. הכל מעט יותר מדי. ויש גם עוד משהו: הפער בין התחכום הספרותי ועושר הידע לבין צנימות העולם הרגשי. ראו איזה תחכום וידע משוקעים כאן בתיאור חיפושו של הסבא אחר אשתו שנעלמה: "הוא הדליק עוד סיגריה ופתח בביקורת מתודולוגית, כאילו לא אישה אבודה הוא מחפש אלא רק דרך חיפוש משופרת, היריסטיקה נגד אבדן. יעילותו של חיפוש מעין זה תלויה בכמות המידע הנתון לגבי אזור החיפוש, מספר המחפשים והעלות בזמן […] ברור שכל אלגוריתם יעיל למיקסום מספר גושי הבניינים שניתן לחפש בהם בעלות הזמן הנמוכה ביותר יצטרך לשלב מטריקה יוקלידית של המרחק הנבדק ברחובות רוחביים עם מטריקה לא-יוקלידית של מרחק הזיגזג הנגזר מגושי הבניינים הרבועים" (אני מצטט כפי שהנו נוסח התרגום שלפני; "יוקלידית" היא אוקלידית). אמצעי החיפוש אחר האישה האבודה מתוחכמים, אבל היחס הרגשי של הסבא לסבתא האבודה הוא משוואה עם נעלם אחד, שכל ילד בכיתה ו"ו יכול לפתור. הסבא אוהב אותה וחושק בה ונאמן לה ללא גבולות במשך כשלושים שנה. זהו. כך, לפחות, עלינו להאמין. הרומן הזה מזכיר לי את אותם גאוני מתמטיקה שהעולם הרגשי שלהם ילדותי או פשטני. או, בוא נאמר, שעולם הרגש שלהם הוא לא מדע טילים.

 

 

שונות

  1. ב"המעידה" של הרמן קוך הגיבור מספר על הנאתו מלימוד השימוש באקדח. ב"סרוטונין" של מישל וולבק הגיבור – שזוכר ששמע היכן שהוא ש"מי שלא יודע לירות לא יודע לחיות" – אינו מצליח לירות לשם ציד בעוף ים "מרושע", הוא אינו מסוגל. זה קו פרשת המים בין שני הסוגים של מה שאני מכנה "הניהיליזם האירופאי החדש".
  2. ב"לרקוד בחשכה", הכרך הרביעי של קנאוסגורד, מתמקד הגיבור בכישלונותיו המיניים כנער וכגבר צעיר. את כישלונותיו אלה הוא מייחס לגורם אחד, מסתורי בעיניו: חוסר היכולת שלו לאונן. קנאוסגורד, ניכר, מבין שיש כאן סוד לא ברור. אני רוצה לנסות לפענח אותו: אוננות היא נסיגה של "האני" מהעולם והסתפקותו בעצמו. ואילו כל הפרויקט של קנאוסגורד הוא על החיכוך של "האני" ב"עולם" (אמנם בעולם הדוממים והצומחים לא פחות, ואולי יותר, מהעולם האנושי). הפרויקט של קנאוסגורד הוא על היות סובייקט בעולם, במובן הפילוסופי הבסיסי, הווייתה של תודעה שחשה את העולם, מכירה אותו, פוגשת בעולם האובייקטים. אוננות היא סוליפסיזם, וזה מה שהכי מציק לקנאוסגורד כסופר, זה מה שמפריע לקנאוסגורד גם בספרות ונגד זה הפרויקט הספרותי שלו נלחם. אם השערתי נכונה: יש כאן "תסביך" פסיכולוגי שהנו למעשה מטפיזי.
  3. סוגיית הסופר כ"צופה לבית ישראל" היא סוגיה סבוכה. אני רוצה להוסיף לה זווית אחת. עמוס עוז השתמש במטפורה יפה כדי להסביר מדוע כוח לא יכול לפתור בעיות (למשל, ביחס לפלסטינים). "פצע לא מרפאים במקל". זו מטפורה קולעת. כלומר, הסופר, יצרן המטפורות ואיש הרגישות, הוסיף כאן – מעצם היותו סופר! – תרומה לדיון הפוליטי. התפקיד של המטפורה הזו הוא בעצם להחליף מטפורה אחרת, זו של "לצרוב בתודעה".
  4. אשתו של טולסטוי. צילה דראפקין. "שלוש סופרות דרומיות". "סיפורן של שלוש נשים חזקות" (מתוך הפרסומת לספרו החדש של גרוסמן). זה זמן לא טוב לגברים בספרות. וחבל. יש יופי בגבריות. וגם אם אין – הם חצי מהאנושות, הם כבר פה, לא חבל? ובנימה רצינית יותר: על איזה מורשת אנחנו מחנכים גברים צעירים סטרייטים? מה יחסנו אליהם? מה אנחנו מציעים להם? אלה מודלים?
  5. בשולי סערות הביקורת: אני לא בקיא מספיק בשירה על מנת לחוות דעה על השיפוטים של יהודה ויזן בביקורותיו. באופן כללי אומר שהוא מבקר שנון וידען ויש לו אומץ רב ובו זמנית הוא מגזים, לעתים, בסגנונו המשתלח; גם – אפילו – סופרים ומשוררים הם בני אדם. אבל רציתי לומר דבר מה אחר על מוסף "ספרים", לא על ויזן (שהוא בעיניי למעלה מכל חשד בהקשר הזה). יש לי לעתים חשד שיש שתי קטגוריות ביחס של "ספרים" לסופרים ומשוררים ישראליים: כאלה שברור שייקטלו במוסף וכאלה שברור שישובחו. ניחא לו הייתה המדיניות של המוסף מדיניות בלתי מתפשרת, פּוּריסטית, קנאית-לוהבת, פנטית. יש לזה מגרעות, כאמור, אבל זה מעורר כבוד. אבל גובר לעתים החשד שהמדיניות הטהרנית הזו אינה מופעלת באופן לא-סלקטיבי; גובר החשד שיש ספרים שמבקרי המוסף קוראים ולא יעלה על הדעת לקטול אותם (וכמובן, סוגיית הקצאת הספר למבקר זה או אחר קריטית כאן); יש "מקורבים" גם עכשיו, כך נדמה לעתים. וזה כבר לא פוריסטיות אלא פּוּרימיות – בדיחה.

על "חאדוּלה", של אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, בהוצאת "תשע נשמות" (מיוונית: ישראלה אזולאי-נחום, 160 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"חאדוּלה" הוא רומן יווני מ-1903, שכפי שלמדתי מדש וגב הכריכה נחשב במולדתו ליצירת מופת ואף הפך לספר שלימודו חובה במערכת החינוך ביוון. כותבו, שנולד ב-1851 למשפחה ענייה באי סקיאתוס (בין אתונה לסלוניקי), היה סופר ומתרגם. הבולט בתרגומיו הוא תרגום "החטא ועונשו" ליוונית ופאפאדיאמנטיס אף כונה "דוסטויבסקי היווני", על שום עיסוקו בשאלות הגדולות, התהומיות.

לכאורה, הכינוי הזה מוצדק. הגיבורה, חאדולה, הינה, בפתח הרומן, סבתא בת ששים, שחיה בדחקות בצד בנותיה העניות גם הן. הן חיות באי סקיאתוס. בתחילת הרומן, חאדולה שומרת על נכדתה שנולדה זה עתה ומהרהרת במשמרתה על חייה. אחרי שמשפחתה העניקה לה נדוניה זעומה, התחתנה חאדולה עם בעל טיפש ובזבזן ולזוג נולדו ילדים רבים (חלק מהבנים היגרו לאמריקה ואחד יושב בכלא). חאדולה, אשת חיל נמרצת, תרמה את חלקה לפרנסה ב"רפואה עממית": "חילקה עשבי מרפא, הכינה משחות נגד כוויות, גירשה רוחות רעות, עשתה עיסויים, טיפלה בסובלים והכינה שיקויים למתייסרים". אבל החיים דחוקים מאד, כאמור. והמצוקה רבה בעיקר למי שיש לו בנות. משום מה, הנוהג בחברה המתוארת הוא שמי שיש לו בנות חייב לספק נדוניה מכובדת על מנת שיצליח לחתן אותן. אני כותב "משום מה" משום שלא הבנתי עד הסוף מה הסיבה לכך, על אף שהעובדה אמינה בהחלט. הרי על פי חוקי ההיצע והביקוש, ובהנחה שיש כמות שווה של גברים ונשים, לא אמור להיות פער כזה, אלא אם כן הוא נובע מכך שהגברים, בגלל נורמות חברתיות, יכולים לתור להם אחר נשים מחוץ לאי; בכל מקרה, הסיבה לא מוסברת כאן. גורלם המר של עניי האי, ובפרט גורלן המר של הנשים, מעורר בחאדולה תהיות קיומיות עקרוניות: "באמת צריכות להיוולד כל כך הרבה בנות? ואם כן, האם זה שווה את הטורח הכרוך בגידול שלהן? האם אין זה תמיד פח או פחת? […] האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?"

תחת השפעת הרהורים אלה, כשהיא כאמור שומרת על נכדתה שחלתה, הנכדה מתעוררת וצורחת בקולי קולות. חאדולה "רכנה אל העריסה ודחפה שתי אצבעות ארוכות וקשות לתוך פיה של הקטנה כדי להשתיק אותה […] היא השהתה את אצבעותיה זמן מה ואז הוציאה אותן מפיה של התינוקת שהפסיקה לנשום".

כך מתחילות קורות חאדולה הרוצחת, שעד מהרה הופכת לחאדולה הרוצחת הסדרתית של ילדות. ייסורי מצפון קשים תוקפים בהתחלה את חאדולה, אבל כשנקרית לפני ההזדמנות להכרית, בכמה דרכים שונות ומשונות, ילדות או תינוקות ממין נקבה, היא לא עומדת בפיתוי. הרצחנות שלה, חשוב להדגיש, אינה סדיסטית כי אם רחומה, אם אפשר לומר כך, ופילוסופית. היא באמת חושבת שטוב לילדות שלא נולדו משנולדו והיא רואה את עצמה גואלת שלהן. הצטברות המקרים מעלה את חשדן של רשויות החוק המקומיות ובערך מתחילת חציו השני של הרומן מתואר המרדף אחרי חאדולה, שבהיותה אשת חיל (לא במובן של גל גדות, אלא בזה של המזמור מ"משלֵי"), כמוזכר, ובהיותה בקיאה בשבילי האי כבקווים שבכף ידה בגלל לקטנות צמחי המרפא שלה, הופך להיות מרדף ארוך ומפרך.

אז, לכאורה, דוסטוייבסקי. האין גם רסקולניקוב רוצח מטעמים פילוסופיים? אבל אין מה להשוות. הרובד הפילוסופי ב"חאדולה" אלמנטרי ביותר. אפשר לתמצתו במשפט אחד: חאדולה רוצחת כי היא חושבת שחייהן של הבנות באי נוראיים. חאדולה מתמצתת בעצמה את העיקרון המנחה אותה, כשהיא מהרהרת בחיי הנזירים והכמרים: "כמה מאושרים היו האנשים האלה, שבחרו בגיל צעיר להתמסר לעבודת האל. כאילו העניק להם האל עצמו השראה והנחה אותם מה נכון לעשות. לא להביא לעולם עוד יצורים אומללים. זה היה הדבר העיקרי, מלבד זאת הכול היה משני". פרישותם של אנשי הדת היא עיקר מורשתם! ואילו ב"החטא ועונשו" חלק עיקרי מנפתולי הרומן הוא הניסיון של הסופר – ושל רסקולניקוב עצמו – להבין בדיוק מדוע הוא רוצח (כי הזקנה המלווה בריבית היא רשעית; כי מי שמצליח – כמו נפוליאון – מוחלים לו על רציחות; כי אולי הרצח יהפוך אותי לדמוי נפוליאון ועוד ועוד) ולאחר מכן עוד מוקדש חלק עיקרי ומורכב ביותר להבנה מדוע הוא מתוודה על פשעו. בקיצור, הרובד הפילוסופי ב"החטא ועונשו" לא רק שהוא מפותח הרבה יותר, הוא ממלא חלק מרכזי בדרמה של הרומן.

"חאדולה" לא מגיע לקרסולי "החטא ועונשו" ואיני סבור שהוא "יצירת מופת". אבל הוא רומן טוב מאד. הוא רומן טוב מאד לא בגלל הרציחות של חאדולה וסיבותיהן. הוא רומן טוב מאד, ראשית, וזה אולי יישמע מוזר בהתחלה, כי הוא רומן פעולה חזק. המרדף אחר חאדולה והתחמקויותיה מרודפיה מתוארים בפירוט מדייק, באמינות רבה, בחושניות של תיאור המרחב הפיזי של האי בו היא מסתתרת ונודדת. הנה דוגמה: "בינתיים המשיכה חאדולה לרוץ ולטפס גבוה יותר אל קצה הצוק. היא היתה מותשת, מתנשמת ומתנשפת. היא הלכה קצת ואז נעצרה רגע כדי להטות את אוזנה ולהקשיב. היא רצתה לדעת אם רודפיה הצליחו לחצות את המעבר המסוכן בין הסלעים. היא לא ששמעה דבר. מהעיכוב הזה הבינה ששני אנשי החוק מהססים רבות למראה המעבר הצר. לבסוף הגיעה עד מעיין הציפורים, כמו שאמר לה קַמָבנַחמָקיס. המעיין נבע במרומי הצוק ויצר סביבו משטח חלקלק של אדמה מכוסה טחב וצמחי מים שנראו כצפים על פני המים". בכלל, כל הרומן מקרין אמינות, דיוק, לפיתה הדוקה, יציבה, סמכותית, של המילים את המציאות שאותה הן מתארות. בנוסף לריאליזם – ובייחוד לתרומתו של הריאליזם הזה להיותו של חאדולה "רומן פעולה" בעל משקל – מעשיה הרצחניים של חאדולה מתוארים ללא מלודרמטיות אך גם ללא אטימות רגשית ודמותה של חאדולה כולה מוצגת בצורה עניינית, ללא גינוי או אידאליזציה. את הדיון המוסרי בפעולותיה משאיר פאפאדיאמנטיס לקורא.

כך מוצעת לקורא חוויית קריאה "יְבֵשה", חיה, מאתגרת ומעניינת.

 

על "המעידה", של הרמן קוך, בהוצאת "תכלת" (מהולנדית: אירית באומן, 283 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

יש לחלק את הדיון בספר הזה לשניים: עד לפני הסוף ההסתייגות שלי מהספר אתית בטיבה, ואילו ההסתייגות מהסוף אסתטית.

הרמן קוך הוא סופר הולנדי מוכשר ששייך למה שאני מכנה "הניהיליזם האירופאי החדש". זו קבוצה של סופרים בעלי ראיית עולם קודרת, דרוויניסטית, חסרת אשליות או אמונות ואידיאולוגיות מרוממות-רוח באשר לטבע האדם והחיים בכלל. אלה סופרים שהרקע ההיסטורי לצמיחתם הוא שנות התשעים, נפילתה הסופית של האופציה הקומוניסטית והכרה בכך שהליברליזם האינדיבידואליסטי-תחרותי המערבי הוא המשחק היחיד בעיר. ביניהם ניתן למצוא את בן ארצו של קוך, ארנון גרונברג, את אמלי נותומב הבלגית ומישל וולבק (גיבור ספרו של קוך, מ-2016, מזכיר כאן, לעתים, מאד את גיבור ספרו האחרון של וולבק, "סרוטונין", בעיקר בשנאה העזה של שניהם לפעילי איכות הסביבה). הניהיליזם, יש לזכור, הוא תפיסת עולם שהביאה להולדת כמה מגדולי הסופרים בעולם, אם כי, כמו במקרה של דוסטוייבסקי, ברנר או קאמי וחלק מיצירתו של וולבק, חלק מגדולתם נבע מהניסיון להתמודד אתו. אבל יש גם מקרים אחרים, זה של גנסין ולהבדיל סלין (אם כי ניתן לטעון שאצל אלה הספרות עצמה, אם ביופייה של הכתיבה ואם בהתרסה שיש בה, הייתה הדרך להתמודדות עם הניהיליזם).

עד הסוף, הקריאה ברומן הזה מרתקת. קוך הוא סופר מצוין, באספקט המצומצם אך הקריטי של הצמדת הקורא לדף. נכון, הוא נעזר במה שניתן לכנותו "אפקט גיא פינס", כלומר בהתמקדותו באנשים מפורסמים שתולדותיהם מושכות לקריאה. כאן, הגיבור, רוברט, הוא ראש העיר אמסטרדם (הדמויות בדויות). אבל המשיכה גם נוגעת לקצב הסיפור הנכון, ליצירת מתח ולהרפיה במינונים נכונים, וכן בעוז לעסוק ישירות בנושאים מהותיים. מכיוון אחר, יש דבר מה מושך בראיית העולם הקודרת והדרוויניסטית עצמה, יש בה דבר מה משחרר (למשל, בהרהורים של רוברט על אי יופיו, או בהרהוריו המטפיזיים על חוסר המשמעות של היקום והקיום). רוברט חושד שאשתו מנהלת רומן עם אחד מחברי מועצת העיר. הוא מחליט לא להתעמת אתה – החלטה שקוך משכנע באמינותה: הוא מפחד לדעת את האמת, הוא מפחד שאשתו תלעג לחששותיו – והוא מתחיל מעקב זהיר אחר התנהלותה של אשתו. האופי "הבלשי" האקסצנטרי מעט הזה של הרומן מותח וחי. עלילת משנה כאן, מהותית, היא החלטת הוריו של רוברט, בני התשעים פלוס, לשים קץ לחייהם בקרוב, החלטה שהם מיידעים אותו בה. רוברט, בתוככי לבו, מקבל את החלטתם בברכה.

הבעיה שלי עם החלק הזה היא, כאמור, ערכית. אני חושב שלרומן הזה – כמו לקודמיו שקראתי – יש לא-מודע והלא-מודע הזה מבטא עמדה קיומית מרתיעה. העמדה הזו היא אלימה, צינית, חשדנית ביחס לבני אדם, שונאת זרים (ושונאת גם את התרבות ההולנדית על האיפוק שלה). יש הבדל גדול בין ניהיליזם שעיקרו תוקפנות כלפי העצמי לבין ניהיליזם שמוביל לתוקפנות כלפי האחר (וולבק ציטט פעם את ארטו: סדיזם – זה בנלי, מזוכיזם – זה כבר עניין אחר).

לדוגמה: קוך עושה כאן עניין גדול, אך מתפתל ועמום, מזהותה האתנית של אשתו של רוברט. הוא לא מוסר מה היא, מתוך טענה שכך יקל לזהות אותה (טענה מעט חלשה, לאור הפרטים הרבים שכן נמסרים). אני חושב שבלא-מודע של הטקסט, החשדנות של הבעל באשתו מבקשת לבטא גם חשדנות כלפי זרים ("עד כמה הן כולן טובות בזה, שם בחבל ארצה, חשבתי בזרם מחשבות שהיה כעת מחוץ לשליטתי. עד כמה השקר בלתי נפרד מהתרבות שלהם?"). אבל מכיוון שקוך יודע (או חש אינטואיטיבית) שיש גבול ליכולת הסיבולת של קוראיו הליברליים הוא מבליע את הקסנופוביה באופן המוזכר. דוגמה אחרת לאלימות של הטקסט היא הבוז וחוסר החמלה שרוחש רוברט למתאבדים: "לעיתים נדירות מצטיינים המתאבדים באופי חזק במיוחד […] הם לא מהמבריקים, האנשים ששמים קץ לחייהם". או יחסו "הדרוויניסטי" של רוברט לבושה: "אין דבר כזה, בושה. חיות לא מרגישות בושה. זאת המצאה אנושית. מי שחי בלי בושה חופשי יותר, קרוב יותר לטבע" (בהקשר זה: באופן חשוד רוברט נושא מונולוג פנימי על כך שהפשיסטים של היום הם דווקא שוחרי איכות הסביבה; "חשוד" כי ראיית העולם של רוברט והרומן עצמו היא, בחלקה, בעלת תווים כמו-פשיסטיים). ראיית העולם החשדנית נוכחת כאן גם בעלילת המשנה, בה מתגלעים הבדלים לא צפויים בין האבא לאמא של רוברט באשר להחלטתם לשים קץ לחייהם (בכמה מהדוגמאות שהבאתי ראיית העולם הבעייתית מבוטאת במודע; ואגב, נוכחות של תכנים לא מודעים לסופר גובלת גם בפגם אסתטי, כי הסופר מתגלה ככזה שלא שולט ביצירתו באופן מלא).

כך עד לפני הסוף: קריאה מרותקת והסתייגות ערכית. אבל בסוף, הרומן פשוט מתפרק. קוך לא החליט כיצד בדיוק לסיימו. כך שבסוף המואץ מדי הן נערמות עלילות משנה מופרכות ולא נחוצות (איזה קשקוש "מטפיזי" ועל טבעי הנוגע לאמו של רוברט ולחברו הגוסס; הודאה תמוהה של רוברט בהשתתפותו בעבר בהפגנה אלימה), והן נותרת עמימות באשר לשאלה האם אשתו אכן בגדה בו ומה היו תוצאות הבגידה (מצד אחד, אחיה של האישה כנראה נקם את נקמת גיסו במאהבה, אך מצד שני מגלה רוברט פרט שלכאורה מנקה אותה מחשד).

 

הודעה על סדרת הרצאות שלי

במאי ויוני, בימי ראשון בערב, אעביר סדרת הרצאות בת שמונה מפגשים על ארבעה סופרים עכשוויים (קנאוסגורד, וולבק, מונרו ופרנטה) בגלריה מאיה שבדרום תל אביב.

למעוניינים: פרטים בלינק (יש לגלול אותו על מנת לקבל את מלוא הפרטים).

 

 

על "יומנו של סופר" (כרך א'), של פ.מ. דוסטוייבסקי, בהוצאת "כרמל" (מרוסית: טינו מושקוביץ, 328 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

מיזם נאה יזמו טינו מושקוביץ (המתרגם) והוצאת "כרמל" להוצאת הפובליציסטיקה של דוסטוייבסקי, זו שבעשור האחרון לחייו פרסם בשפע תחת הכותרת (של דוסטוייבסקי עצמו) "יומנו של סופר". כ-300 העמודים שקובצו כאן הם מבחר מהפובליציסטיקה הזו ומובטח שהם חלק ראשון, מתוך שניים אני מניח (באנגלית "יומנו של סופר" המלא מגיע ל-1400 עמודים!).

ככלל, למעט כמה רגעים יוצאי דופן שאגע בהם בהמשך, הקריאה בכתבים האלה שתורגמו כאן מעניינת אמנם, אך אינה מכילה שיאים שכדוגמתם מצויים בשפע אצל דוסטוייבסקי הסופר (בעיקר בשנים המופלאות, כמו שכינה זאת הביוגרף האוטוריטטיבי שלו, ג'וזף פרנק, עשרים שנותיו האחרונות). לעתים, הפובליציסטיקה יותר מדי תלוית זמן ומקום, תלוית קונטקסט, משתמריא בשביל קורא עכשווי או אפילו תהיה מובנת במלואה. זאת ועוד: במובן מסוים, גדולתו של דוסטוייבסקי ככותב רומנים ניצבת בעוכריה של הכתיבה הפובליציסטית שלו. הן משום שהשימוש התדיר של דוסטוייבסקי באירוניה ("גוגולית" עקלקלה) ביצירה הפובליציסטית מעט מבלבל ומקשה על ההבנה (בניגוד לשימוש כזה ביצירה ספרותית, שמעשיר את הטקסט). והן מפני הסיבה הבאה: דוסטוייבסקי היה בעל ראיית עולם מורכבת ביותר, מה שאפשר לו ברומנים שלו לפצל את מרכיביה ולבנות מהם דמויות מתנגשות, מתנגשות לא רק על רקע אישי, כמו בכל רומן כמעט, אלא גם על רקע רעיוני. זהו מה שחוקר הספרות הרוסי, מיכאיל באחטין, כינה "הפוליפוניות" של דוסטוייבסקי, "ריבוי הקולות" שמאפיין את כתיבתו. ואילו בפובליציסטיקה, בה צריך לבטא עמדה ברורה, הדברים מסתבכים מעט. לדוגמה, דוסטוייבסקי דן כאן באחת הרשימות בנטייה של המושבעים ברוסיה לזיכוי יתר של נאשמים. מצד אחד, דוסטוייבסקי, כלאומן רוסי, אוהד את "רוח העם" שמתגלה בנטייה הזו. מצד שני, כמתנגד עז לטענות ש"הסביבה" חורצת את גורלו של האדם (התנגדות שנובעת מתפיסת חירות עמוקה של בני האדם), הוא לא יכול לקבל את הזיכויים האלה. מצד שלישי, כנוצרי מאמין (או מי שרוצה להיות נוצרי מאמין, כמו שמנסח זאת אחד מגיבוריו), יש הרי בזיכוי הזה מרוח הנצרות, לא? מצד שני, רוח הנצרות האמתית הרי לא מבטלת את מושג "החטא" ולא מבטלת את האחריות המוטלת על כתפיו של היחיד, דווקא מתוך כבוד לנשמתו! התוצאה מהעמדה הסוּפּר-מורכבת הזו היא טקסט שקשה מעט לעקוב אחר פיתוליו. הוא מעניין, הוא עמוק, הטקסט, אבל הוא פובליציסטיקה רבת מהמורות. עם זאת, דוסטוייבסקי הסופר נחלץ כאן לעזרת דוסטוייבסקי הפובליציסט. הוא מתאר כאן, כסופר, דמות של בעל סדיסט שמתעלל באשתו. התיאור מרתיח את הדם. והרי מפלצות כאלו מזכים המושבעים בסופו של דבר, טוען דוסטוייבסקי! התיאור הספרותי הקונקרטי של הרֶשע מעניק את הנוק-אאוט לטובת העמדה הפובליציסטית.

הפוליפוניות המוזכרת של דוסטוייבסקי נוכחת מאד בפובליציסטיקה גם בכך שהוא שם בפי דוברים (מומצאים על ידו) רעיונות שהוא מסכים עמם חלקית או באופן מלא. זה מעניין אך לעתים מבלבל.

דוסטוייבסקי הוא הוגה שמרן. עמדותיו השמרניות המעניינות כוללות הכרה ברֶשע האנושי ובכך שחזונות חילוניים אופטימיים על עתיד האנושות הם חלומות באספמיה; הכרה בכך שללא דת גורלו של האדם עגום; הדגשת חשיבות הלאומיות הרוסית; הדגשת חשיבות הקשר לאדמה (יש כאן מאמר מעניין ביותר שמדבר על כך שגם בחברה מתועשת יש להקצות לכל פועל חלקת אדמה משלו). עם זאת, בניגוד לגרסאות עכשוויות של השמרנות, דוסטוייבסקי (וזה חלק מהמורכבות המופלאה של הסופר הזה) היה גם אנטי-קפיטליסט (ובהערצת הממון העולה במאה ה-19, הערצה שהחליפה את כל הערכים האחרים, ראה שורש כל רע; האמירות שלו בנושא רלוונטיות עד היום, כמובן), סוציאליסט במובן זה שדאג לשכבות העממיות והעמלות ובעצם ראה בהן את עדית החברה הרוסית (גם ביחס לנשים מבטא דוסטוייבסקי עמדות נאורות ביותר: בדבר החיוניות בהשכלה גבוהה לנשים, למשל. עם זאת, אחד מדובריו הפוליפוניים מציין שהשכלה גבוהה אינה סותרת את החשיבות העליונה של היותה של האישה אם). ועם זאת, כדי לסבך את התמונה, למרות הסוציאליזם הזה, דוסטוייבסקי, כמוזכר, ייחס לחירות האנושית ערך דתי.

דוסטוייבסקי יצר תלכיד מיוחד במינו בין עיסוקו הפסיכולוגי באנשים בעלי רגשי נחיתות תהומיים, שמשתנים תדיר למגלומניה, לבין העם הרוסי ורגשי הנחיתות שלו ביחס לאירופה, שמשתנים תדיר לתפיסות משיחיות בדבר ייעודה האוניברסלי של רוסיה (שדוסטוייבסקי טיפח אותן בעצמו; הלאומנות והאנטישמיות שלו הן בלתי מצודדות ביותר). עוד דוגמאות לדברים מעניינים שיש בכרך הזה: תפיסת "הריאליזם" המיוחדת של דוסטוייבסקי שטוענת ש"ריאליזם" שמסתפק בהעתקת הקיים חוטא לאמת, כי גם האידיאלי, הנשאף, הוא חלק מהקיים; מאמר הספד לז'ורז' סאנד והערצת "הסוציאליזם הנוצרי" שלה; ניסוח מפורש של התזה, שניסוחה המפורסם ניתן שנים רבות אחר כך בידי ישעיהו ברלין, על כך שמפאת הצנזורה הצאריסטית כל הדיונים הפוליטיים והפילוסופיים החשובים הופיעו ברוסיה בתוך רומנים, שהצנזורה הטיפשה פשוט לא ידעה לקרוא בהם ולהתמודד איתם (זו אחת הסיבות לגדולתו של הרומן הרוסי במאה ה-19).

אבל דוסטוייבסקי בשיאו, וגם בשיא הרלוונטיות שלו, כשהוא עוסק בניהיליזם ובדת. יש כאן כמה משפטים מסמרי שיער על כך שעם אבדן האמונה בנצחיות הנשמה (לאו דווקא האמונה באלוהים!), ועם ההכרה במקריות ובאבסורדיות של הקיום (השקפת העולם המדעית), הופכים החיים האנושיים למעמסה על עצמם. בגאונות טוען דוסטוייבסקי כי ההכרה באומללות המצב האנושי הופכת גם את רגש האהבה הראשוני לאנושות לשנאה כלפי בני האדם (כי התסכול מהידיעה שגורל איש ואיש, כמו גורל האנושות כולה, בסופו של דבר, לכליה, גורמת לאדם לא להיקשר אל האנושות, להתרחק ממנה).

הסוגיה הדתית היא סוגיה עקרונית שחוזרת בגדול בזמננו (כפי שיודע הממשיך המובהק של דוסטוייבסקי בזמננו, וולבק). אם לא ניצור דת חדשה, דת חילונית (ודוסטוייבסקי עצמו מזכיר כאן את האפשרות הזו!), יחזרו הדתות ויכבשו את לב בני האדם. הן בעצם כבר חוזרות.

 

על "המלך תמיד מורם מעם", של דניאל אלרקון, בהוצאת "עם עובד" (150 עמ', מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

לא פעם, כשסופרים מסבירים בכנות מה הניע אותם לכתוב מלכתחילה, הם מציינים שקריאה בספרים טובים ונחשבים עוררה בהם את המחשבה: "גם אני יכול לכתוב משהו יפה ומוערך כזה". אני חושב שהדחף הכביכול חקייני ו"נמוך" הזה הוא אכן דחף לא מבוטל, שהניע סופרים רבים לכתיבה. כמובן, סופר אמיתי לא יֵצא ממישהו שפשוט מחקה סופרים אחרים. אבל מי שהנו בעל ראיית עולם עצמאית, עולם פנימי מעניין ואותנטי, חוש לסמוי שבתוך הגלוי, רגישות לשפה – יכול להתעורר מתרדמתו בעקבות קנאת סופרים כזו, ולהפוך לסופר של אמת בעזרת מה שאחד העם כינה "חיקוי מתוך הִתחרות".

המקרה של דניאל אלרקון, סופר יליד פרו (1977) שחי בארה"ב מאז ילדותו וכותב באנגלית, אינו המקרה הזה. לא רק שקובץ סיפוריו הזה מצביע על כך שאין לו ראיית עולם עצמאית, עולם פנימי וכו', כלומר שהוא אינו אמן אלא חקיין, אלא שהחקיינות של אלרקון אינה אפילו חקיינות של יצירות שלמות. הוא מחקה מִקטעים של ספרות טובה, טלאים.

הסיפורים בקובץ, לפיכך, חלולים. במעטפת יש הבזקים של מה שנראה כסיפורת "איכותית". אבל התבוננות מקרוב מראה שהסיפורים עצמם ריקים ושהציפוי, המבהיק לעתים, הוא פשוט חיקוי.

הסיפור הקצר "בית המשפט", סיפור בן עמוד אחד, יכול להדגים את טענתי. בן ואמו ממתינים למשפט, כנראה משפטו של הבן. הבן משחק בעצבנות בטלפון הנייד שלו. לבסוף, נוטלת האם בנחרצות את הנייד ומשליכה אותו לתיקה. זה הסיפור. את הדלות הזו מעבה אלרקון ב"ספרותיות". הצעיר נועל נעלי ספורט בצבע לבן, "כמעט בתולי". ציורי הקיר באתר ההמתנה היו "מבחינה אמנותית דלים באופן קיצוני". החרדה של הצעיר ואמו מושווית ל"ענני סערה", המונגדים לציורי הקיר: "העננים בציורי הקיר היו ענני קומולוס גבוהים ולבנים" (אגב, יש עלייה חדה בשימוש בצירוף "ענני קומולוס" בספרות של השנים האחרונות). הסגנון הוא, אם כן, סגנון ריאליסטי "עשיר". הוא גם סגנון שמעמת את העולם הריאליסטי עם העולם הפנימי באופן "מתוחכם" ("בתוליות" הנעליים מול חטאו המשוער של הצעיר; הניגודיות בין ציורי הקיר לעולם הסוער והחרד של האם ואמו). ויש בו גם איזו אמירה מעורפלת על העולם העדכני (הטלפון הנייד!). אבל כל זה לא מוליד דבר. זו אולי התחלה של סיפור (ובאמת חשבתי שזו התחלה של סיפור ונדהמתי לגלות שזה כל הסיפור כולו). אבל אני חושב שהחיקוי כאן עמוק יותר. אני חושב שאלרקון בונה על זה שמרחוק, הסיפור הזה, בהתפרשותו על פני דף אחד, קצת בנושאו ובכותרתו, מזכיר, איכשהו, את "לפני החוק" הקצרצר של קפקא (סיפור מוערך יתר על המידה בפני עצמו; אבל יחי ההבדל). כלומר, הוא בונה על זה שהקורא יתבלבל שלפניו סיפור דחוס שבדחוסים אך עמוק שבעמוקים.

או ניקח את הסיפור הפותח, "המלך תמיד מורם מעם", בהחלט לא הסיפור הגרוע בקובץ. בארץ שלא ברור איזו היא, כנראה בדרום אמריקה (והיעדר הקונקרטיות הוא אות אזהרה גדול לריקנות סיפורית), המספר, צעיר בן הפרובינציה, נודד לעיר הבירה ועובד שם בעבודה זמנית. אנו למדים שבעבר שלט בארץ דיקטטור. הצעיר שוכר חדר אצל זוג שמרני אדוק ומספר להם שהוא התייתם מהוריו. אדם מאזור הפרובינציה משאיר אצלו מסמכי מאבטח ונהרג בקטטה בעיר הבירה. לאחר מכן, נערה בת הפרובינציה מגיעה לעיר הבירה ומספרת לצעיר שהיא הרה לו. סודו של הצעיר נחשף לעיני בעלי הבית שלו והם נוזפים בו על ששיקר להם. הצעיר חוזר לפרובינציה ועובד כמאבטח תוך ניצול המסמכים שנותרו אצלו. אלא שהוא לא מתאים לחיי משפחה ואביו עוזר לו לבסוף לצאת מהפרובינציה.

ובכן, על מה הסיפור בעצם? מלבד זה שהעלילה המרכזית מסגירה, בשיטוט שלה קדימה ואחורה (הצעיר יוצא, חוזר ושוב יוצא), את החיפוש של הסופר אחר הסיפור שלו עצמו, הרי שיש בסיפור הזה שורה של אירועים, כביכול מרכזיים, אבל שלא ברור השיבוץ שלהם בו. בבחינה מקרוב הם נראים כ"חומרי מילוי" מלאכותיים ומיותרים. מה משמעות המקום הנרחב יחסית שמוקדש בסיפור לבעלי הבית ששכר הצעיר, לאכזבתם משקריו ולדתיותם המודגשת? מדוע יצר המחבר את דמות בן הפרובינציה שנהרג בקטטה ושאת מסמכיו ירש הצעיר, האם לא היה יכול הצעיר לעבוד כמאבטח גם בלי הזיוף הזה של המסמכים? אלרקון מבקש "לסמן" בסיפור שהוא עוסק בנושאים חשובים, בהם עוסקים סופרים גדולים, ולכן הוא מזכיר את הדיקטטור (פוליטיקה!), את האב שמלמד את בנו לירות באקדח (גבריות!) וכו'. אבל אין לו מה לומר.

חלק ניכר מהסיפורים מתרחש במה שהוא כנראה פרו. כמו מנסה המחבר למצות עד תום את ייחודו הביוגרפי. בכלכלת תשומת הלב יוצאות-דופן ביוגרפית היא נכס. אבל הקשר הפרואני הוא אווירתי בלבד (דיקטטורה, סלאמז, הרים). בכמה סיפורים אחרים יש איזה עניין לא ברור עם מלחמת האזרחים האמריקאית  (בסיפור אחד אברהם לינקולן הוא נשיא שהגיבור בן זמננו ניהל איתו מערכת יחסים; סיפור אחר, חסר פשר ביותר, מתרחש בזמן מלחמת אזרחים בת זמננו שמעלה בזיכרון את זו של המאה ה-19). אבל הסיפורים ככלל חסרי טעם ופואנטה. אף סיפור לא מצטבר לדבר מה משמעותי. תכלית תפניות הסיפורים אינה ברורה (ומזכירה ניעה קפריזית אנה ואנה של צינור מים פתוח). חלקם כאילו עמוקים, כאילו רבי משמעות, אבל למעשה תפלים ומימיים. במקרה הטוב מדובר בסקיצות רהוטות. אבל אמנות אין כאן.

ביקורת על הספר שלי, "מבקר חופשי"

במדור הביקורת של כתב העת "השילוח" התפרסמה ביקורת אוהדת ונבונה על ספר המאמרים החדש שלי, "מבקר חופשי" (בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"), בידי ליאת נטוביץ-קושיצקי. אני מודה לה מאד על כך.
אגב, באופן כללי, יש ביקורת אוהדת נבונה על דברים שכתבת ויש ביקורת אוהדת לא נבונה, כמו שגם יש ביקורת שלילית לא נבונה על דברים שכתבת וביקורת שלילית נבונה.
הביקורת האוהדת והנבונה הזו על "מבקר חופשי" היא השנייה בקישור.

מסה קצרה על אי יציבות הטעם האסתטי

אולי התופעה המביכה ביותר למי שמאמין, כמוני, באמות מידה אובייקטיביות בספרות, כלומר – אני רוצה לדייק – למי שמאמין, כמוני, שחלק מהשיפוטים האסתטיים בספרות – "הספר טוב/בינוני/לא טוב" – נשענים על הבדלים אובייקטיביים בין היצירות הנידונות (לא כל השיפוטים האלה, יש חלק בשיפוט הביקורתי שהוא אידאולוגי בטיבו, כלומר נובע מעמדות אתיות, שאותן לא ניתן להוכיח, ויש גם חלק סובייקטיבי פשוט, סובייקטיבי גרידא; העמדה העדכנית שלי בנושא נמצאת בהקדמה לספר המאמרים החדש שלי, "מבקר חופשי"), ובכן, אולי התופעה המביכה ביותר היא שינוי העמדה שלך כמבקר ביחס לספר בקריאה השנייה שלו (או השלישית או הרביעית וכו', אבל זה יותר נדיר; או שאתה לא מגיע למספר כזה של קריאות, או שהשינוי אז, אחרי שתי קריאות קודמות בהן היה השיפוט זהה, נדיר יותר).

ומדוע זה מביך? כי אם אתה מאמין שיש הבדלים היררכיים בין הקריאות של אנשים שונים, כלומר יש קריאות טובות יותר מקריאות אחרות, או אז מה תעשה כשיש לאותו סובייקט – אתה עצמך! – שתי קריאות שונות? כלומר, שהיחיד עצמו כמו נחלק לכמה בני אדם בעלי דעות שונות? לא רק שרבים הטעמים השונים בעולם – דבר מה מביך בפני עצמו – אלא שמסתבר שרבות הקריאות של אותו יחיד עצמו! וכאן אף קשה הרבה יותר לטעון כי אחת עדיפה מהאחרת. הרי זה, כביכול, אותו טעם עצמו שמגלה פנים לכאן ולכאן. איזה חוסר יציבות מתגלה כאן!

ואכן, קרה לי לא אחת, אלא פעמים לא מעטות (אם כי לא רבות מאד; אך גם את ההסתייגות צריך לסייג: לא פעמים רבות כי גם לא קראתי את אותו ספר פעמיים פעמים רבות כל כך), ששיניתי את דעתי ביחס לספר בקריאה השנייה שלו. ואי יציבות הטעם הזו היא חוויה מערערת למבקר, כלומר למבקר שמאמין באובייקטיביות המסוימת של מעשה הביקורת.

קראתי זה עתה, לשם הדוגמה, בפעם השנייה, את "הילדים שבזמן" של איאן מקיואן, ספר שחשבתי עליו בקריאה הראשונה טובות ואף גדולות. כעת, בקריאה השנייה, דעתי פחות נלהבת. אני עדיין חושב שזה ספר מעניין, אבל אני ער יותר לפגמים שאני מוצא בו.

זו גם חוויה מדרבנת למחשבה. היא מדרבנת גם למי שמוקסם מערעור מסוים של עמדותיו-שלו, או לפחות נמשך אליו. אבל גם ללא הנטייה המעט נוירוטית הזו, יש כאן אתגר אינטלקטואלי מתסיס-מחשבה. איך, באמת, ניתן להסביר את התופעה הזו של אי יציבות הטעם באותו אדם, בייחוד אם אתה מאמין שיש בהערכה אמנותית דבר מה אובייקטיבי? הרי זה, איך לומר, שוב, אותו אדם! עם אותו ידע וטעם!

——-

לפני שאנסה להציע כיוון לתשובה מסוימת ביחס לשאלה הזו כדאי לתחום ביתר בהירות את גבולות הבעיה.

ראשית, איני מתייחס כאן למקרה הנפוץ למדי שבו אחרי שנים אנחנו ניגשים לקרוא בספר שפעם הלהיב אותנו ואז אנחנו מתאכזבים. את זה לא קשה להסביר. טעמנו השתנה כי אנחנו השתנינו. ויש להניח שהשתנינו לטובה: שהשתכללנו בטעמנו, רכשנו ניסיון חיים וניסיון קריאה וסתם חכמה – וכעת טעמנו משוכלל יותר וצודק יותר.

או, לחלופין, כפי שטען דיוויד יום במסתו המבריקה מ-1757 ("על אמת המידה של הטעם"), יש הבדלי טעם בין גילאים שונים והם – בניגוד להבדלי טעם אחרים, שבהם יש היררכיה אובייקטיבית, לפי יום! – לא ניתנים לכינוס היררכי. כלומר, יש ספרים שאוהבים בגיל צעיר – וזה בסדר; ויש ספרים שמותאמים לגיל מבוגר – וזה בסדר.

אני, בכל אופן, מתייחס למקרה, שבו אחרי תקופת זמן קצרה למדי (שבועות או חודשים או אף שנה), אתה ניגש ליצירה וקורא בה שוב ומשנה את דעתך. כאן קשה לטעון שהשתנית, שהוספת דעת וכו'. הזמן קצר מדי מכדי לתלות את שינוי הטעם בשינוי של האני.

הערה מקדימה שנייה: מעניין לציין שעד כמה שאני יכול להעיד מניסיוני, הרי שהתופעה הזו של שינוי הדעה היא ברוב מכריע של המקרים: 1. שינוי מעמדה חיובית לעמדה פחות חיובית ולא להיפך (אם כי עם "ילדות", של קארל-אובה קנאוסגורד, קרה לי ההיפך, ושיניתי את דעתי מדעה אוהדת מאופקת לדעה אוהדת נלהבת). 2. השינוי אינו מחיוב גמור לשלילה גמורה. כלומר, הטעם מגלה לעתים אי-יציבות, אי-יציבות מביכה, כאמור, ולכיוון השלילי, בדרך כלל, כמוזכר, אבל היא לא אי-יציבות קיצונית. במקרה הקיצוני ביותר שזכור לי (ושוב, איני מתייחס לקריאה שנייה אחרי שנים, אלא אחרי זמן קצר יחסית) שיניתי את דעתי מהתלהבות גדולה להסתייגות משמעותית, אך לא כזו שאינה מכירה בהישגיו של הספר (זה קרה לי עם "קו אורך דם" של קורמק מקארתי, שם שיניתי את הערכתי – אם לתת לזה ייצוג מספרי – מ-9 ל-6, כלומר לא מ-9 ל-3; במקרה של מקיואן, שהוזכר קודם, הירידה היא מ-9 ל – 8 או 7).

———

נדמה לי שהנטייה הטבעית שלנו היא לצדד בבכירותה של הקריאה השנייה. יש דעה רווחת, שדיוויד יום מזכיר אותה במסתו המוזכרת, שיש להסתכל כמה פעמים ביצירה לפני שיפוטה, ונפוצה האמירה (שאיני זוכר כרגע למי היא מיוחסת או מי הוא אכן בעליה) שהקריאה האמיתית ביצירה היא תמיד הקריאה השנייה.

ואכן, לכאורה, ברור שעדיפה הקריאה השנייה על פני הראשונה! כמו שברור שעדיפה הקריאה השלישית על פני השנייה וכו'. היא יסודית יותר, הרי, היא מעמיקה יותר, בקיאה יותר, מנוסה יותר, היא כבר פנויה לבחינת איכות הכתיבה כי היא אינה מוסחת דעת מהרצון לדעת מה קורה בהמשך, או מהברקים והפיצוצים שמבריק ומפוצץ הסופר בספרו.

ואכן, הקריאה השנייה היא בדרך כלל צוננת יותר. אתה לא מתפעל מזה שהסופר עוסק בנושאים שבסתר לבך חשבת שהם החשובים מכל, אתה לא מתפעל מהאופן החדשני או הנועז שבו הוא עושה את זה. אתה מעמיק לבחון, כעת כשאתה יודע במה עוסק הספר ואיך הוא עוסק בזה, אתה מדקדק בפרטים. אתה שואל כעת, בקריאה השנייה: האם, מלבד הבחירה בנושאים הנכונים והלא שגרתיים, הטיפול בהם מפותח ומספק? האם חלקי הספר מתאחים למקשה אחת? האם מה שנראה כנועזות בקריאה ראשונה אינו אלא אופנתיות או רצון ריק בהדהמה? האם יש דברים מיותרים בספר? האם הוא באמת מושך לקריאה, או שבהיכבשות הראשונית מחלקים מסוימים בו נתת לו הנחה גורפת על כלל החלקים?

הקריאה השנייה נראית הקריאה הסמכותית יותר. היא רואה הרבה יותר מאשר הקריאה הראשונה, כמו שבהליכה בנתיב לא מוכר אתה מוקסם מאי המוכרות עצמה עד כדי כך שאתה יכול לסלוח על דרך חתחתים ומהמורות. אך בהליכה השנייה אתה כבר הרבה פחות סלחני. את הדרך הרי אתה כבר מכיר, אז מדוע לא יכלו להכשיר אותה כמו שצריך להליכה! מה הן האבנים הבולטות הללו, אי אפשר היה להסיר אותן! ומה זה הגשר הרעוע הזה! ואיך אין פחים מסודרים! ועוד בסוף יש לנו את העלייה הזאתי!

אבל – כמו שהקורא הנבון לבטח ניחש – באמצעות המשל האחרון כבר ניתן לראות כי בקריאה השנייה אובד דבר מה בסיסי. הקריאה השנייה היא לא הוגנת כלפי היצירה מכיוון אחר, כי היא נוטלת מהספר חלק ניכר מקסמו: וזהו חידושו. אם ספר הוא מקורי מאד (אני מתכוון מקורי באופן תקשורתי!), פורץ דרך (אם להשתמש בקלישאה), נוגע בעומקים מסחררים, ממקד נכונה את הבעיות שיש לשאול אותן, מציג כנות לא מצויה וכיו"ב – הרי שבכל אלה אתה נתקל בקריאה הראשונה ונכבש. לאחר מכן, בקריאה השנייה, אתה לוקח לעתים כמובנים מאליהם את ההישגים האלה. טוב, הבנו, שמענו, אתה אומר לעצמך (אם כי "הבנת" ו"שמעת" את כל זה מהספר הזה בדיוק!), אבל למה אתה מאריך פה, ולמה זה לא מתחבר כאן וכו'.

במלים אחרות, הקריאה השנייה בספר (וזכרו שאני מדבר על קריאה שנייה בפרק זמן סמוך לראשונה) היא, מכיוון אחר, קריאה לא הוגנת! היא מעיינת טוב יותר בפרטים, זה נכון, אבל היא לא יכולה לשחזר את ההתפעלות מהפגישה הראשונה ביצירה. בהגדרה היא לא יכולה לשחזר את ההתפעלות הזו.

והרי בתחומים אחרים אנחנו מכירים דווקא את הדעה ש"אין כמו רושם ראשוני"! יש ברושם ראשוני דבר מה שנחשף, דבר מה עקרוני ועמוק, שאחר כך, עם ההיכרות הממושכת, ואפילו עם רכישת הידע המעמיק והיסודי הרבה יותר על האדם/הנושא, לא יכול להשתחזר! התמצית כמו נמסרה במפגש הראשוני וההיכרות המרובה יכולה אף להשכיח אותה.

אם כך, לקריאה השנייה יתרון וחסרון. וכך גם לקריאה הראשונה, זו, שמהתלהבות ממפגש ראשוני עם חומרים ביצירה ממסכת את פגמיה, או זו שבמאמץ הקליטה הראשוני של תכני היצירה החדשה אינה ערה לפגמים כאלה.

——-

לכאורה הגעתי למבוי סתום. פתחתי במבוכה שמולידה אי-היציבות בטעם (לבטח אצל מבקר שמאמין שחלק מהשיפוט הביקורתי הוא אובייקטיבי) וסיימתי באמירה מבלבלת עוד יותר והיא שלקריאה ראשונה יש עליונות עקרונית על פני הקריאה השנייה אך גם נחיתות עקרונית – וכך גם ההיפך, לקריאה השנייה יש עליונות עקרונית על פני הקריאה הראשונה וכך גם נחיתות עקרונית.

אבל נדמה לי שדבר מה אחד "הרווחנו" מהמהלך במסה הזו. אי-יציבות הטעם קיבלה הסבר אובייקטיבי. אין כאן רק גחמנות, אין כאן רק סובייקטיביות נטולת פשר, יש כאן הסבר הגיוני מסוים.

הקריאה השנייה, בדרך כלל, נוטה לשלילה (במקרה שלי, לפחות; אבל הרי יצאתי לכתיבת הטקסט הזה מתוך המבוכה האישית שלי). והדבר נובע מכך שהקריאה השנייה, מצד אחד, אכן בוחנת בצורה יסודית וצלולה וצוננת יותר את היצירה הנדונה, ומצד שני היא נוטה פחות להיות מוקסמת בגלל שהיא כבר מכירה את אותם גורמי היקסמות (מוצדקים!) ואינה מצליחה לשחזר את ההתפעמות הראשונית (המוצדקת!) ואת "הרושם הראשוני" המפתיע וכובש.

כלומר, עקרונית, לו ניתן היה לשקלל באופן מדויק את מידת הפגיעה בחוויית הקריאה שאותה מקלקלת הקריאה השנייה, היה ניתן להמליץ על קריאה שנייה בכל ספר – הקריאה השנייה המתקנת את הערפול המסוים שקיים בקריאה הראשונה – ולה "להוסיף" את אותה פגיעה שהוחסרה ממנה. וכך להגיע לחוות דעת אובייקטיבית יותר!

לשקלל באופן מדוייק – אי אפשר. אבל קרוב לזה, ייתכן שאפשר.

 

 

 

 

הערה פוליטית קצרה

אני לא כותב על פוליטיקה כאן ונימוקיי עמי. זה יהיה הפוסט הכמעט ראשון בנושא ובתקווה גם האחרון, או הכמעט אחרון.

בבחירות הקרבות אצביע לעבודה. בכל אופן, שמחתי על איחוד גנץ-לפיד והתרשמתי מאד מנאום גנץ שלשום. בעיקר מכך שהוא לא קורא מהדף ומדבר דברים נכוחים, פשוטים, היוצאים מהלב.

חשבתי שהאיחוד היה כמעט נוק אאוט לנתניהו. אבל אז צפיתי בנאום נתניהו שבא מיד אחריו. הוא מוכשר מאד, האיש הזה, אין מה לדבר. נאומו היה מצוין (ולא "היסטרי", כמו שראה מהרהורי לבו מאמר המערכת של "הארץ" אתמול). הוא אמנם הציץ מדי פעם בדף (כמרצה זו אובססיה שלי לראות כיצד אנשים אחרים "מרצים"), אך זו הייתה רטוריקה יעילה ואפקטיבית. "סגנון של מכונת ירייה", כתבו פעם ב – TLS על מנת לשבח את הפילוסוף נורמן או. בראון. נתניהו – לשם הדגמה – יצר נרטיב של אוזלת יד כלכלית בקרב יריביו מהשחלה של העובדות הבאות: יאיר לפיד ("כשהיה פרזנטור… אה, סליחה, עיתונאי" – כך נתניהו) שראיין את נתניהו בזמן שלפיד עוד היה עיתונאי וטען ש"הוא (לפיד) לא מבין דבר בכלכלה" + טענה של נתניהו על כשלונו של לפיד כשר אוצר + טענה של נתניהו על כישלון החברה העסקית שהקים גנץ + התמקדות במיקום ניסנקורן במקום גבוה ברשימת "כחול לבן" (איש "הוועדים הגדולים" וכו'). זו רטוריקה משוכללת מאד. לקראת סיום הנאום שלו (הבת שלי קראה לי מחדר השינה שלה אז לא ראיתי עד הסוף) כבר נמחה הרושם המנצח של נאום גנץ ומסיבת העיתונאים של "כחול לבן".

אחר כך גם גיליתי שגנץ קרא בעצם מטלפרומטר.

אני אוהד את גנץ ו"כחול לבן". אני מייחל להצלחתם (אני, אגב, לא מתעב את נתניהו ומכבד אותו על הישגיו, אבל כועס על הרוח הסכסכנית שהוא משרה).

אבל הקרב הוא ארוך.