מר סאמלר (של סול בלו) עונה לחנה ארנדט

ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", מ-1970, ספרו המעולה של סול בלו, מתייחס האינטלקטואל היהודי-אירופאי הקשיש, ניצול השואה, מר סאמלר, לתזה המפורסמת של חנה ארנדט, מתייחס בעוינות (שנראית לי מוצדקת):

"הרעיון לשוות לפשע הגדול של המאה צורה משעממת אינו בנאלי. מבחינה פוליטית, פסיכולוגית, ניחנו הגרמנים בשמץ גאונות. הבנאליות הייתה רק הסוואה. מה דרך טובה יותר ליטול מן הרצח את הקללה מאשר לעשותו שייראה משהו רגיל, משעמם או נדוש?  תוך ראייה מדינית מזוועת הם מצאו דרך להסוות זאת. אנשי רוח לא יבינו זאת. הללו שואבים את מושגיהם על עניינים כאלה מן הספרות. מצפים הם לגיבור מרושע כריצ'ארד השלישי. אך כלום סבורה את, שהנאצים לא ידעו מה זה רצח? הכול (פרט לכמה נשים למדניות) יודעים מה זה רצח. זה מושג אנושי עתיק מאד. מקדמת דנא ידעו בני אנוש הטובים והטהורים ביותר שהחיים הם קדושים. להתריס כנגד ידיעה זו, אין זה דבר בנאלי. הם קשרו קשר נגד קדושת החיים. הבנאליות היא מסווה, שסיגל לעצמו רצון חזק מאד לחסל את המצפון. כלום מזימה כזו היא קלת ערך? רק אם חיי אדם הם קלי ערך. אוייבתה של אישה פרופסורית זו היא התרבות עצמה. היא משתמשת בגרמנים רק כדי לתקוף את המאה העשרים – להוקיעה במונחים שבומצאו על ידי גרמנים. משתמשת בהיסטוריה טראגית כדי לקדם את הרעיונות הנואלים של אנשי הרוח של ויימאר" ("ספריית פועלים", מאנגלית: חיים גליקשטיין).

ביום רביעי זה, במסגרת פסטיבל הסופרים, אשוחח עם הבמאי אסף גלאי בעקבות סרטו המעניין מאד על סול בלו, "הרפתקאותיו של סול בלו".

 

על "עיר המתים", של י.ל. פרץ, בהוצאת "מודן" (מיידיש: דורי פרנס, 436 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

מחווה של נדיבות תרבותית ואהבה עשה דורי פרנס, כשבחר ארבעים סיפורים (בגימטריה י"ל, כנוטריקון שמותיו הפרטיים של המחבר) מיצירתו הענפה של י"ל פרץ ותרגם אותם לעברית גמישה וקרובה. פרץ (1852-1915) היה חרש תרבות מרכזי, בתרבות האידית והעברית כאחת, אם כי יותר מרכזי בזו הראשונה (שם, בצד מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, הוא נמנה על מכונניה), והוא ראוי מאד למחווה הזו.

פרץ בסיפוריו מציג את העוני הנורא של חלק נכבד מיהודי פולין ומזרח אירופה, בטקסטים שהדחף הסוציאליסטי-הומניסטי שבהם מרכזי. לדוגמה: באופן אירוני וחריף טוען פרץ בסיפור הפותח ("עיר המתים") שיהודים עניים, שחייהם אינם חיים, לא ממש יכולים למות ולהגיע לגיהינום או לגן עדן, כי הרי לא חיו כלל. למעשה, פרץ, באותם סיפורים שלו שהם וואריאציה על סיפורי חסידים, וכמה וכמה מהם כלולים כאן, עיצב והדגיש את הפן הסוציאליסטי של תנועת החסידות עצמה, את הדחף הדמוקרטי שפיעם בה (בהקשר זה: נכלל כאן הסיפור החזק המפורסם "אם לא למעלה מזה", שכאן תורגם ל"אם לא גבוה יותר", שמדגיש את הפן החברתי של החסידות). גם הפנייה לכתיבה ביידיש, שפת העם, עצמה נובעת מאותו דחף שניתן לכנותו סוציאליסטי. עוד עוסק פרץ בסיפוריו רבות במעמד האישה היהודית, מתוך ביקורת על אפלייתה בחברה היהודית המסורתית ומתוך השקפת עולם פמיניסטית (בין היתר הוא עומד על זכותן של הנשים לרומנטיקה ואף לארוטיקה, זכויות שאינן מובנות לעתים בחברה היהודית המתוארת: "שני עולמות נפרדים, עולם גברי ועולם נשי"). מוטיב קרוב לכך הוא הצגת חולשתם של הגברים היהודים (כמו בסיפור היפה "מנדל של ברַיינֶה", ששמו כבר מסגיר את עיקרו, ושבו מוצג הגבר היהודי הלמדן כפנטזיונר שרק פיכחונה של אשתו מציל אותו מאסונות). בסיפורים המעטים שבקובץ שעוסקים ביהודים מודרניים שהמסורת כבר אינה מתקבלת על ליבם, פרץ מתאר את השבר הגדול של אבדן הוודאות הדתית ("לא לחינם נהג סבי עליו השלום לומר: 'מי שאינו אדוק חי עם לב כואב ומת בלי נחמה'"). בסיפור בשם "הילד העני" מבטא פרץ בטון סאטירי את אוזלת ידן של המסורת והמודרניות כאחת מול עוני נורא: "אילו הייתי אדוק, אולי הייתי חושב כך: האם שווה המצווה [לתת נדבה לילד עני] את שמונת הגרוש? כלום לא הייתי יוצא ידי חובתי תחת זאת בתפילת מנחה? או באנחה חמה יותר בשעת התפילה? כיוון שאיני אדוק, עמדה כנגד עיניי רק טובת הילד: עם שמונת הגרושים שלי רק אזיק לו! אהפוך אותו לקבצן לנצח!". סיפורים אחדים נוגעים באנטישמיות הפולנית כלפי יהודים ("זוהי מין כולרה, מין אפידמיה", האנטישמיות, מסביר פולני הגון באחד הסיפורים) ועל רקעה עוסקים בגילויים יוצאי דופן אך מרשימים של קרבה ורעות ואף משיכה ארוטית בין העמים.

חלק מהסיפורים נקראים בהנאה גדולה עד היום. כך הוא, למשל, הסיפור הקצרצר "התענית", על אב יהודי עני מרוד שמשכנע את בניו הרעבים לא להתלונן על מצוקת הרעב בגלל שהיום הוא יום תענית (בעוד אין זה נכון). כך הוא, למשל, הסיפור המפורסם "בונצֶ'ה שתוֹק", על יהודי תם שכל חייו ייסורים, סיפור שנכתב בדחף סוציאליסטי עז אמנם, אבל שהסיום הפאנצ'י שלו מציג עמדה אמביוולנטית כלפי פשוטי העם.

אבל חלק ניכר מהסיפורים, לטעמי, אינם עובדים היום כסיפורים "סתם". או שנושאם וסגנונם זרים ורחוקים מאתנו, או שהם מציגים אלגוריות גסות, או שהם אינם בנויים היטב, או שהם מאריכים שלא לצורך או שאינם קולעים. אביא דוגמה אחת לסיפור שאינו בנוי טוב, לטעמי. הסיפור נקרא "לא תחמוד" ועוסק בגלגולי נשמה, בכך שגלגולה של הנשמה נועד לכפר על חטא קדום. תיאור הסיבה לגלגול הראשון המופיע בסיפור מבריקה: צדיק שעמד להשיב את נשמתו לבוראו סבל מגסיסה קשה. הסיבה: הגוף לא רצה לשחרר את הנשמה בטענה שבקושי חי תחת עולה של נשמת הצדיק הסגפן. בגלל ייסורי הגסיסה האלה "חמד" הצדיק ברגע האחרון ממש מיתת נשיקה ועל חטאו זה – חטא שכבר לא נותר לו זמן לכפר עליו בגלל מיתתו! – הוא נדון לגלגול נוסף. זה מבריק – אכזרי, אך מבריק. אבל המשך הסיפור הארוך הוא ירידה מהפסגה הזו שדווקא מתאימה לפאנץ' ליין. הנשמה מתגלגלת בנשמת צדיק נוסף. או אז היצר הרע מתחפש לארחי-פרחי שמציג קושיות בתורה בפני הצדיק הלמדן. הלה מתקשה לענות עליהן, יוצא מביתו על מנת להתיישב בדעתו ונקלע לפונדק של ערלים. והנה הוא "חומד" את ישיבתם ליד התנור החם, את הוודקה והדג מלוח שמגישים להם, "והחלה סדרה חדשה של גלגולים" (כך מסתיים הסיפור). לא רק שה"לא תחמוד" השני בנלי ואינו שנון כמו קודמו, אלא שהוא גם לא ממש קשור להתנצחות עם השטן המחופש ללמדן מקשן.

כאמור, פרץ הוא חרש תרבות ודמות מפתח, אך האם הוא גם היה סופר טוב? מקריאת הקובץ הזה עולה, אם כן, תשובה שאינה חד-משמעית. אבל זה אינו נוגע לצדקתו המוחלטת של המיזם של פרנס. במקרה של יצירות ויוצרים "קלאסיים" אנו קוראים בהם על מנת ליהנות מהקריאה, מ"קריאה סתם", ובמקרה שאיננו מאתרים הנאה כזו, הרי יש תועלת בקריאה היסטורית, כלומר בהבנת יצירות ויוצרים שהיו חשובים ומרכזיים בזמנם. קריאה כזו תורמת הן להבנת העידן ההיסטורי שבו היצירות והיוצרים הקלאסיים נוצרו ופעלו והן להבנת התרבות הספרותית של זמנם והשפעתה על ההיסטוריה של הספרות.

 

הערה קצרה על הכרך הרביעי של סדרת "החברה הגאונה"

עם תום הקריאה בכרך הרביעי של "החברה הגאונה" ("הסיפור של הילדה האבודה"), שראה אור זה לא כבר ב"הספריה החדשה", אני מתקשה למקם לעצמי אותו בהיררכיית הסדרה הפרטית שלי.
אני עדיין חושב שהחלק השלישי במקום הראשון, ושהחלק הראשון במקום השני, אבל האם הרביעי במקום השלישי והשני ברביעי או ההיפך?

בצד רגעי אמת רוטטים (תיאור ימיה האחרונים של אמה של אלנה ויחסיה עם בתה בהם, למשל), מכיל החלק הזה כמה תפניות עלילתיות טלנובליות חסרות תקדים בסדרה (זה חיווי שלילי, כן?), שלא אתייחס אליהן בגלל חשש ספוילר. וגם חולשתה העקבית של הסדרה ממשיכה כאן: ההערצה הילדותית ללינה (של המספרת ושל הסדרה כולה), הצגתה המעט מאולצת כוונדר-וומן, כמו גם ההצמדה המאולצת של שני סיפורי החיים, של אלנה ולינה, וההיצמדות הכמו-משחקית-אוליפית (על שם קבוצת אוליפו) ל"משחק" באותן דמויות (כמעט) מהתחלת הסדרה ועד סופה, היצמדות כמעט-פורמליסטית שפוגעת בריאליזם.

הסדרה כולה היא עדיין, בעיניי, אחד המאורעות הספרותיים החשובים של זמננו (כלומר, לא רק אחד המאורעות המו"ליים). ואת הכרך הרביעי קראתי גם כן ברעבתנות גדולה ותדיר בהתפעלות. אני מניח שאכתוב ביתר הרחבה על הכרך הזה בהמשך.

 

ביקורתי על החלק הראשון

ביקורתי על החלק השני

ביקורתי על החלק השלישי

על "בית בקהיר" חלק ב' ("כמאל"), של נגיב מחפוז, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", סדרת "מפרשֹים" (מערבית: סמי מיכאל, 522 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הוצאתם לאור המחודשת של כרכי "הטרילוגיה הקהירית" של נגיב מחפוז (שזכה בנובל ב-1988), שתורגמו בידי סמי מיכאל וראו אור לראשונה בעברית בראשית שנות השמונים, היא מאורע ספרותי שכדאי מאד לא לפספס אותו. היצירה הזו, שראתה אור על שלושת חלקיה בין 1956 ל-1957, היא מהיצירות הבולטות של הספרות העולמית במחצית השנייה של המאה העשרים.

עלילת הכרך השני מתרחשת בין 1924 ל-1927. לאחר שבסוף הכרך הראשון נותרה משפחת הסוחר הקהירי האמיד אחמד עבד אל-ג'ואד מוכה ממותו של הבן, פהמי, במסגרת ההפגנות נגד השלטון הבריטי, אנחנו פוגשים את המשפחה כחמש שנים אחרי כן. הסוחר האהוב על חבריו והמטיל חיתתו על בני ביתו, אחמד, חוכך בדעתו אם כעת, אחרי שנות האבל הארוכות, בהתקרבו לגיל חמשים, הוא יכול לחזור לחיים הכפולים שאפיינו את חייו טרם מותו של פהמי. ההתמקדות של מחפוז בסגנון החיים הזה היא אחד מהיסודות שנותנים לרומן הזה את חריפותו. אחמד הוא ירא אלוהים באמת ואוהב את חיי המשפחה באמת, ועם זאת בלילות הוא מבלה עם חבריו בלוויית קורטיזנות מצריות, כלומר זמרות ונגנות עוּד שהינן בנות לוויה לגברים הנשואים (לאחרות, כמובן) הן במשתאותיהם והן במיטותיהם. מחפוז מפליא בתיאור אהבתו הגדולה וכנראה האחרונה של אחמד נשוא הפנים לנגנית העוּד הצעירה, זנובה, שלה הוא קונה בית-צף על הנילוס שבו תגור ובו יוכל להתייחד עמה בהיחבא. אחמד יודע שהוא מתבזה, שזנובה מושלת בחייו באופן מחפיר, אך אינו יכול להיגמל מהתמכרותו אליה. במקביל, הבן הבכור יאסין, שירש מאביו את יופיו ושמץ מקסמו האישי, אך לא את היכולת לעורר כלפיו כבוד והערכה וגם לא את היכולת לנהל את חייו בתבונה ובחשאיות, מסתבך בנישואין בפעם השנייה, אחרי שגירושיו תוארו בכרך הראשון. ושוב מסתבך יאסין בגלל "השעמום" המיני שהוא חש בעבר בנישואיו. ואז מופיעה לפניו אותה זנובה והקרקע כשרה לפיתוח, מלודרמטי מעט שבמעט אך מותח, של ההתנגשות בין האב לבן. במידה פחותה מאשר העיסוק בחייהם של יאסין ואחמד, דן מחפוז בחלק זה גם באגף הנשי של בית הסוחר. הוא מספר על חיי אם הבית התמה, אמינה, שעסוקה בניסיונות השכנת שלום בין בתה חדת הלשון ומרת הנפש, חדיג'ה וחותנתה, ומעט שבמעט הוא מספר על עאישה, האחות היפה, הנשואה והאם גם היא.

אבל המוקד של הרומן הזה הוא הבן הצעיר, כמאל, שהתבגר והפך כעת לנער על סף הגברות. כמאל סיים את לימודי התיכון שלו ושאיפותיו הרוחניות והאינטלקטואליות מגביהות עוף. הוא חפץ להיות הוגה, או סופר-פילוסוף, דבר מה שלא נשמע כדוגמתו בהוויה הבורגנית-דתית המצרית בה הוא חי. כפשרה הוא מחליט ללמוד בבית ספר למורים. כמאל, שהתחבר לכמה מבני העילית הקהירית, בני משפחות עשירות ומיוחסות משלו, מתאהב עד עמקי נשמתו באחות של חברו הטוב, חוסיין, עאידה. זו אהבה שסיכויי התגשמותה קלושים (בין היתר כי עאידה עשירה בהרבה ממנו וגם מותחת ביקורת על מראהו). התיאורים של ייסורי האהבה, כמו הדרמה של התפתחותה, כלומר הדרמה של גישושי כמאל ולבסוף של התוודעותו באהבתו ואחריתה של ההתוודעות הזו, הן פנינה של פרוזה פסיכולוגית דקה בעלת ממדים פילוסופיים משמעותיים (יחסו של כמאל לאהבה מקביל ליחסו לדת; ושתי מערכות היחסים הללו מתערערות ברומן).

בעוד החלק הראשון של הטרילוגיה היה כתוב בריאליזם מסורתי, קרי מספר בגוף שלישי הפורש לפנינו במתינות כל-יודעת את קורות כל אחד מבני המשפחה, בכרך הזה משתמש מחפוז לפרקים במונולוגים פנימיים קצרים שמעבירים את סערת הרוחות של הדמויות באופן ישיר יותר. במונולוגים האלה עוברות הדמויות תדיר מגוף שני לגוף ראשון ומשם חוזר המספר לגוף שלישי וחוזר חלילה (""הייתכן כי היו ימים לפניה שבהם לא ידעתי את האהבה? […] לפעמים אתה משתעשע בשאלה: באהבה זו, לְמה אתה נושא את עיניך?"). הכתיבה ה"מודרניסטית" הזו נעשית בטעם ובמידה ואינה מעכבת באופן כללי את שטף הקריאה.

היצירה הזו היא מצד אחד רומן משפחתי שמתעלה לפסגות של הז'אנר, מצד שני היא רומן חברתי המבקש דרך קורות משפחה אחת לתאר תקופה סוערת בקורות מצרים המודרנית, ומצד נוסף הוא "רומן חניכה" של האמן והאינטלקטואל, כמאל. והיא גם יצירה מהנה מאד לקריאה, רומן בו אתה יכול להישען בבביטחה על משענת הקנה היציב של סופר גדול. כאשר הסוגה הריאליסטית נתונה בידיים גאוניות, כמו במקרה הזה, העלילה מצליחה להתפתל בשבילים רעננים ומפתיעים, אך זאת תוך שמירה קפדנית על אמינות וסבירות, על איזון וחוש מידה. כך, בצד ההנאה מהעלילה כשלעצמה ובצד התכנים המאלפים כשלעצמם, מנצנצת כבונוס מתוך הספרות הריאליסטית הגדולה ההכרה שהחיים שלנו הקוראים, אפילו הם, גם כן יוכלו להפתיע פתאום ברעננות, וזאת לא בנס טלנובלי לא סביר.

זו יצירת מופת של סופר אמת, סופר בעל יכולת התבוננות חודרת, חוש קצב ומבנה, נְהִיה וחוסר מנוח מטפיזיים, סופר שעיצב מסוגת הרומן האירופי – בהשפעות בין היתר, ניתן להניח, של בלזק, דיקנס, דוסטוייבסקי (למשל, ביחסי היריבות הארוטיים בין בן לאביו), תומס מאן (הרומן המשפחתי ב "בית בודנברוק") ופרוסט (למשל, בתיאור נפתולי האהבה הנכזבת וכן בתיאורי ההזדקנות של עמיתיו של אחמד לחינגאות, ההזדקנות שהוא נוכח בה לפתע בפניהם) – יצירה מקורית ומלאת חיים. עלינו להיות אסירי תודה לפרופ' ששון סומך ולסמי מיכאל על הגשת היצירה בשפתנו. עלינו גם להודות להוצאת "מפרשֹים" על הדפסתה מחדש, אם כי היה כדאי להוסיף הערות הסבר למאורעות ולאישים המופיעים במרוצת הטקסט וכן לגהץ בו כמה טעויות הגהה.

 

 

הנה ביקורתי על החלק הראשון בטרילוגיה (הכרך השלישי מומלץ גם כן)

 

הערה קצרצרה על "צפון ודרום" של אליזבת גאסקל ומשג ה"תרבות"

מחר ארצה ב"בית אריאלה" על הרומן מ-1854, "צפון ודרום", של אליזבת גאסקל (בתרגום עידית שורר ובהוצאת "הכורסא" ו"מודן"). זהו רומן בולט (חלקים נרחבים בו הם מופתיים) בשורה של רומנים בריטיים משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19, שמבקר התרבות החשוב, ריימונד ויליאמס, בספרו "Culture and Society", מ-1958, כינה "הרומנים התעשייתיים". אלה רומנים שעסקו בחיי הפועלים בבתי החרושת ובמתח המעמדי בינם לבין המעסיקים, מעמדה ביקורתית. בשורת הרומנים האלה כלולים גם "ימים קשים" של דיקנס (1854) ו"סיביל" של בנג'מין דישראלי (1845).

הרומן החזק הזה, מלפני 164 שנים, עוסק בשקיעת הדת, במתח הבין מעמדי, בעליית הקפיטליזם ובמקומה של התרבות בתוך כל זה. הביקורת על הקפיטליזם (שמתווספת ברומן להערכה כלפיו – עמדתה של גאסקל אמנם לא מרקסיסטית אבל מעט דיאלקטית) מתבטאת ברומן בתיאור סבל הפועלים, בתיאור צרות האופק של חיי המעסיקים, בעצם הכמיהה של המעסיק מר תורנטון לתרבות ואף בחתירתו לחיי אהבה.

אביה של הגיבורה, מרגרט, הוא כומר שנוטש את משרתו בגלל ספקות והופך להיות מורה בעיר התעשייה מילטון (שם בדוי שתחת בדיוניותו מתוארת מנצ'סטר), מורה לקלאסיקה (הומרוס, אפלטון וכו'), לאלה מהתעשיינים שחפצים ב"תרבות".

הרומן כך מבטא באופן תמציתי טענה מרכזית של ריימונד ויליאמס בספרו המוזכר. לפי ויליאמס, המושג והמונח "תרבות" צמח באנגליה כעמדה מנוגדת לעליית הקפיטליזם. "תרבות" הוא כל מה שמעבר לאינטרסים החומריים. "תרבות" היא רגש שלא ניתן לקנותו בכסף. "תרבות" היא יופי לא פרקטי. "תרבות" היא הרחבת הדעת מעבר למירוץ ההשרדותי וכו'.

כיוון שבמגזר האינטלקטואלי שלנו רווחת הבנה סוציולוגית של ה"תרבות" (בורדייה, זיגמונט באומן), לפיה המושג צמח כמכשיר אידאולוגי נכלולי וקונספירטיבי לשליטה מעמדית או להצדקת העליונות האירופאית בעידן הקולוניאליסטי, כדאי להזכיר את העמדה של ויליאמס (מהתיאוריטיקנים החשובים של מושג ה"תרבות", יש לזכור), לפיה "תרבות" הייתה תגובה אותנטית ומוראליסטית – לעתים "פרוגרסיבית" ולעתים "ריאקציונרית" – לעליית הקפיטליזם. "תרבות" כאנטי-חומרנות, "תרבות" כאנטי שכלתנות, "תרבות" כאנטי פרקטיות, "תרבות" כ"אנושיות".

 

 

לביקורת שפרסמתי על הרומן "צפון ודרום"

פסטיבל הסופרים – הודעות

בפסטיבל הסופרים הקרב ב"משכנות שאננים", ב-10 במאי, יאיר אגמון ואני נשוחח על כתיבה וחזרה בשאלה וחוזר חלילה.

אשמח לראותכן ולראותכם!

הפרטים בקישור זה

 

כמו כן, ב-9 למאי, אשוחח עם אסף גלאי על הסופר סול בלו, בעקבות סרטו התיעודי החדש, "הרפתקאותיו של סול בלו".

אשמח לראותכן ולראותכם גם שם!

הפרטים בקישור זה

 

 

שאלון באתר "עברית" בעקבות צאת הרומן שלי "מדוע איני כותב"

למעוניינים: עניתי על שאלון באתר "עברית" בעקבות פרסום הרומן שלי "מדוע איני כותב".

 

הנה הקישור לשאלון

על "בחזרה מעמק רפאים", של חיים באר, בהוצאת "עם עובד" (339 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

המספר של הרומן הוא במאי סרטים שביים פעם סרט, לרגל מועמדות לפרס ספרותי, על סופר ישראלי נודע, נודע גם בעולם ולא רק בישראל, בשם אלישע מילגרוים. בפתח הרומן, עם מותו של מילגרוים, נקרא הבמאי לצלם את הלווייתו על ידי אלמנתו. אלמנתו זו היא נוצרייה אנגליה ומילגרוים, שמשחר נעוריו הדתיים בירושלים נמשך אל הנצרות והיא גם ממלאת את יצירתו, המיר את דתו לנצרות והקבורה מתרחשת לפיכך בבית קברות נוצרי בסמוך לעמק רפאים בירושלים. אלא שכמה חידות באשר לחייו של מילגרוים צפות ועולות עד מהרה, חידות שמדרבנות את הבמאי למחשבה על יצירת סרט על מילגרוים. האם אכן מת מילגרוים כנוצרי, או שמא חזר לדת אבותיו מעט לפני מותו? האם בערוב ימיו זנח למעשה את אשתו וניהל רומן עם אשת אקדמיה פולנית שמופיעה גם היא בשולי הלוויה? והאם שקד באותן שנים אחרונות על רומן גדול שעקבותיו אבדו? ומה עתידו של עזבונו הרוחני של הסופר? ובכלל, מי הוא, בעצם, מילגרוים, מי הוא היה בחייו ומי הוא היה בתקופה הקצרה שקדמה למותו?

חיים באר כתב בידור לאינטלקטואלים, בידור אינטליגנטי. בניגוד לספריו המעולים "חבלים" ו"עת הזמיר" (וספר העיון המעולה על יחסי ברנר-עגנון-וביאליק, "גם אהבתם גם שנאתם"), שהיו ספרים רציניים, כאן לפנינו יצירה בידורית.

מה הכוונה בבידורית? הספר מענג לקריאה. הוא מותח, הוא משעשע, הוא עתיר מידע אנקדוטלי מהנה. יש לבאר גם כישרון ספרותי גדול לרכילות, כלומר יכולת לאתר או להמציא פריטי מידע עסיסיים ולארגן אותם כסיפורים קטנים ומהנים בתוך הסיפור. כך, למשל, מתוודע המספר לכינויו יוצא הדופן של החוקר המובהק של יצירת מילגרוים: "אצלנו קוראים לו 'האשך', תסתכל עליו ותכף ומייד תבין גם למה. יש לו פרצוף קטן, מקומט, עגלגל, והגולגולת שלו מכוסה בפלומה דלילה של שיער". הדוברת היא שְדֵמה, שדרית רדיו בתוכניות ספרות החביבה על המספר. אותה שדמה, בעוד דוגמה לכישרון הרכילותי המאפיין את יצירת באר והנו חלק מהתענוג שבקריאתה, חובבת גילוי של ספרים עם הקדשות של סופרים עליהם: "אתה הרי יודע את היצר הרע שלי להקדשות של סופרים, הן בשבילי צוהר הצצה מצוין אל חייהם הפרטיים, אל החברויות והידידויות החשאיות שלהם, האהבות המסויגות, ההתחנפויות המביכות". זה קטע נהדר! ועוד דוגמה לכישרון הרכילותי הווירטואוזי לפרקים של באר היא תיאור האסטרטגיה הערמומית של מילגרוים בגיוס מבקרים שליליים לחיילותיו. על הנכלוליות הזו מספר בנו של מילגרוים: "כאשר פרסם אחד מהם ביקורת קטלנית על ספר מספריו לא נהג בו אביו כמו שנהגו בו יתר עמיתיו. הוא לא הכריז על ברוגז ולא החמיץ לו פנים כשנתקל בו באקראי, אלא אדרבא, הודה לו בלבביות על הביקורת הבונה שזיכה אותו בה" (וזו רק התחלת תיאור אסטרטגיית-ריכוך המבקרים).

אבל הרומן לא רציני. חשוב לשמר את ההבחנה הזו. ניקח, לדוגמה, את הנושא שעומד כביכול בלב הרומן: המרת דת. התחושה העולה מהספר היא של הדהוד רחוק של נושא שהיה רציני פעם, אבל לא באמת נתפס כחשוב בעיני "המחבר המובלע". יהודי, נוצרי ואולי שוב יהודי, כל זה משמש ליצירת הדרמה, לבניית העלילה, אבל עמדתו העקרונית של הספר קרובה לעמדתו המפורסמת של ברנר (שבאר, הבקיא בכתבי גדולי הספרות העברית, עורך פרפרזה על משפטיו ברומן, כמו שגם מילגרוים הושפע ממנו) על כך שאין שום דבר מרעיש בהערצה שרוחש יהודי לישוע. קרובה לעמדת ברנר, אך בלי החומרה, ההתרסה וההקשר ההיסטורי שהעניק לאמירה הברנרית חריפות ושערורייתיות. עמדת הספר בסוגיה הזו קרובה יותר לחוות הדעת הצרכנית, לא התיאולוגית, של חבר נעוריו של מילגרוים: "משיכתו לנצרות, אם נודה ביושר, יש לה על מה שתסמוך. תגיד, אפשר בכלל להשוות את ניחוחות הקטורת המעודנים המבשמים את חללן של הכנסיות לריחות הטשולנט וההרינג וטליתות הצמר המיוזעות הממלאים את בתי הכנסת שלנו, או לריחות טבק ההרחה, האמוניאק והעיטושים של מטה החונקים את האוויר הקדוש ביום הכיפורים?". עוד דוגמה מרכזית לחוסר הרצינות של הרומן הוא היחס ליצירתו הספרותית של מילגרוים. אנחנו למדים שהיא נחשבת, שהיא חשובה, אבל איננו יודעים על מה מבוססת חשיבותה.

הדברים נאמרים לצורך הבהרה באיזו התכוונות יש לקרוא את הרומן הזה. אבל אחרי שההתכוונות מובהרת, פתוחה הדרך להנאה גדולה מהרומן הזה, שבלעתיו כביכורה בטרם קיץ, בעודה בכפי אבלענה. אני משתמש בשפה התנ"כית במכוון, כי חלק ניכר מההנאה כאן הוא השימוש של באר בשפת המקורות. זה שימוש מענג ביותר. החגיגיות של העברית של באר, הגמישות בְלישת שפת המקורות, ההומור בשיבוצי שפת המקורות,  היא זו שהופכת את הקריאה לא רק לבידור טוב, אלא לבידור אינטלקטואלי. הדמויות של באר, כמעט כולן, בקיאות בשפת המקורות ועושות בה כבשלהן. על אותה שְדֵמה כותב המספר כך: "בקיאות בלשון המקרא ויכולת שליפה מהירה מתוכה מכאן יחד עם שליטה בעגה המתחדשת לבקרים מכאן עושות את העברית שבפיה ללשון ייחודית ומלאת קסם". ואכן, חלק מהעונג מהשפה של באר נובע מהגלישות המכוונות והמודעות לעצמן משפת המקורות ההדורה לעבר סלנג בן זמננו. נוצר כך אפקט קומי מיוחד במינו.  "'TMI? מאי פירושא דהאי מילתא?' [מה פירוש הדבר – א.ג.] עצם רֶבּ שעיה לשנייה את עינו השמאלית כלמדן תלמודי העומד להסתער על סוגיה שהניחוה חכמים בצריך עיון. 'too much information', השבתי".

התחושה שלי בקריאת ספרו של באר, אם להזדקק שוב לשפת המקורות, היא של כניסה למקווה טהרה של מים חיים, התכסות בשמיכת שפה צלולה ונקייה. רעננות נושבת דווקא מהעברית השורשית והוותיקה הזו, שלה, נלוות, כאמור, גיחות משעשעות לשפת החולין של זמננו.

על "שנה של מחשבות מופלאות", של ג'ואן דידיון, בהוצאת "מטר" (מאנגלית: אירית מילר, 189 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"שנה של מחשבות מופלאות", שראה אור במקור ב-2005, הוא ממואר של הסופרת והעיתונאית האמריקאית הנחשבת, ילידת 1934, ג'ואן דידיון. בספר, שזכה ב"פרס הספר הלאומי" האמריקאי, מתארת דידיון את השנה האיומה שעברה עליה, שנפתחה בדצמבר 2003, עת בתה היחידה, קווינטנה, אושפזה בעקבות הסתבכות של מה שנראה כשפעת, הסתבכות שהביאה אותה לרחף בין חיים ומוות. כמה ימים בלבד אחרי האשפוז, כשדידיון ובעלה, הסופר ג'ון דאן, הנשואים מזה ארבעים שנה, שבו מביקור אצל בתם בבית החולים הניו יורקי לדירתם המהנהטנית, התמוטט ג'ון מול עיניה של ג'ואן ומת בעקבות אירוע לב. דידיון מתארת את שנת האבל שחלפה ממותו של ג'ון, שנת אבל שמלוּוה בהשתקמות ושוב התמוטטות ושוב השתקמות של בתה החולה (שנפטרה אף היא לבסוף, אבל כמה חודשים אחרי שהספר ראה אור).

זה ספר שכתוב בכנות ובתבונה וברהיטות ובעמידה על הדיוק בפרטים על נושא, עם זאת, שקשה שלא להזדהות איתו. אֵבל על אדם אהוב אינו נושא קונטרוברסיאלי. תמה חשובה כאן בתיאור האבל, זו שנתנה לספר את כותרתו, ושמוחמצת בתרגום העברי (שככלל עושה רושם מוצלח), היא חוסר הרציונליות של האבל. “The year of magical thinking” הוא הכותרת באנגלית, ו"חשיבה מאגית" היא האמונה הלא רציונלית בכוחן של המחשבות. דידיון מתארת רגעים רבים בהם חשבה שאם תחשוב בצורה מסוימת, או לא תחשוב בצורה מסוימת, הרי שהמוות של בעלה יתבטל. החשיבה הלא רציונלית הזו, האופיינית לאבלים, מקבלת במקרה הזה עידוד בגלל צירוף המקרים הנורא (ה"מאגי") שנקלעה אליו דידיון. בהרחבה מסוימת של המושג "חשיבה מאגית", דנה גם דידיון בתחושות לא רציונליות אחרות: האם, למשל, בעלה חזה את מותו וניסה לרמוז לה עליו בדרכים מסוימות? בכלל, דידיון דנה בפן המחשבתי של האבל מכמה צדדים, למשל בתיאור ניסיונה לשלוט במחשבותיה, שלא יובילו אותה לזכרונות כואבים מנשוא. היא גם דנה בתופעות אחרות של האבל, תוך דיון בספרות מקצועית המוקדשת לתחום בצד עיון ביצירות ספרות מהקאנון שמוקדשות לו. מעניין, ומכמה בחינות (שימו, למשל, לב לביטוי המעניין "תת-ספרות" שלהלן), לצטט אותה בהרחבה בהקשר הזה של פנייתה לעזרת הספרות ועולם הידע: "בצוק העיתים, כך לימדו אותי מילדות, עלייך לקרוא, ללמוד, לנסות לפענח, לפנות לספרות. ידע הוא כוח. בהתחשב בכך שהאַבל הוא עדיין מקור הסבל הנפוץ ביותר, הספרות שנכתבה בנושא נראתה לי זעומה להפליא. היה היומן שניהל ק"ס לואיס אחרי מות אשתו […] הייתה כל התת-ספרות, מדריכי עזרה עצמית להתמודדות עם המצב. חלק מהמדריכים 'מעשיים' וחלקם 'נותני השראה', אך שני הסוגים חסרי תועלת ברובם […] זה הותיר את הספרות המקצועית, המחקרים שערכו פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים, שבאו אחרי פרויד ומלאני קליין".

הנושא, כאמור, מעורר הזדהות ומושך לקריאה מטיבו (וחשוב לציין שדידיון מנטרלת באלגנטיות את המוטיב הלא נעים של הרחמים העצמיים שיכול להשתלט על ממואר כזה באמצעות דיון ישיר בנוכחותם; הרחמים העצמיים מנוטרלים גם בעזרת הרכיב העיוני-מסאי שהוזכר שיש בטקסט, אותה התבוננות עצמית, בסיוע ספרות אקדמית ויצירות קנוניות, בטיב האֵבל). אך מה שהפך את הקריאה בספר למעניינת במיוחד, לפחות בשבילי, היו שני יסודות אחרים.

הראשון הוא הפן הרכילותי במובן הלא צהוב ונמוך של המילה "רכילות". מכיוון שדידיון ובעלה היו סופרים פעילים וידועים, מכיל הספר כמה אנקדוטות ופרטים מעניינים על חיי אנשים כותבים בארה"ב. אנקדוטה לדוגמה היא הסיפור של דידיון, שהתרחש בשנות הששים, על שכירת בית מאלמנתו של תסריטאי "האזרח קיין", הרמן מנקייביץ', שלקחה איתה מהבית העומד להשכרה את פרס האוסקר לאותו סרט בטענה: "אתם תעשו מסיבות, אנשים ישתכרו וישחקו עם זה". ואילו אחד הדרמטיים מהרגעים "הרכילותיים" שיש בספר הוא תיאורה של דידיון את בעלה, בליל מותו או יום אחד קודם לכן, למרות ניסיונה הנמרץ היא לא מצליחה לזכור בוודאות, בדרך חזרה במונית מביקור אצל בתו, מכריז בדכדוך באוזני אשתו על חוסר הערך בעיניו של כל כתיבתו.

עניין שני, בעל חשיבות עקרונית יותר, עולה מהממואר. דידיון היא עיתונאית וסופרת, כלומר מי שאמונה על ניתוח פעילותם של בני אדם, של סובייקטים בעלי רצון ורגש. והנה, מות בעלה ומחלתה האנושה של בתה, מפגישים אותה עם בני האדם כגוף, בני האדם כחפץ, כאובייקט. ולתיאור בני האדם כאובייקטים ישנה שפה אחרת, הלא היא שפת הרפואה. דידיון, הסופרת, האמונה על שפת הנפש, מנסה להשתלט ככל יכולתה על השפה של הגוף, שפת הרופאים ("אני זוכרת שלמדתי שמות של הרבה בדיקות ומדדים. בדיקת קימוּרה לתכנון מוטורי. בדיקת תפקוד מוח טמפורי. מדד ההכרה של גלזגו. סולם גלזגו לסיכויי החלמה"). ההשתלטות אינה קלה, במקרים רבים דידיון מודה שהיא אינה אפשרית (אי אפשר להפוך לבעל השכלה של רופא במשך כמה חודשי מתח ומצוקה), ולעתים אינה כדאית במגע עם הרופאים שמגיבים בעוינות על שימוש של פציינטים במינוחים רפואיים ("כשהשתמשתי במילה 'בצקת' הבחנתי בהתקשחות").

המתח בין הספרות, כשפת הסובייקט, כשפת ההתבוננות-העצמית, לבין השפה המדעית לתיאור הנעשה בגוף ובנפש, הוא בעיניי אחד הנושאים החשובים ביותר של הספרות בזמננו. ההתקדמות המדעית של העשורים האחרונים, זו הממשית וזו המדומה, מעלה ביתר חריפות את חשיבות ההבדל בין התחושות הסובייקטיביות של חוויית הקיום לבין התיאור האובייקטיבי והמטריאליסטי של הקיום. ודידיון נוגעת בהבדל הזה בעצם מעשה הכתיבה כאן.

על "קווי מתאר", של רייצ'ל קאסק, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 173 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בפתח הרומן היפה הזה, בזמן טיסתה של המספרת, פיי, מלונדון לאתונה, היא משוחחת עם שכנהּ לטיסה, יווני שגדל באנגליה וחי בה במשך שנים רבות. בשיחה מספר לה שכנה למטוס על נישואיו הראשונים והשניים בפתיחות רבה. המספרת, מצדה, מספרת לו שהיא סופרת שטסה לאתונה על מנת להעביר סדנת כתיבה באוניברסיטה המקומית. בחלוף הטיסה נדברים השניים להמשיך להיפגש בזמן שהותה של הסופרת באתונה.

ואמנם יש המשך לשיחה במטוס, אבל מסתבר שההמשך המשמעותי לשיחה בין השניים הוא הרבה יותר מאשר המשך הקשר בין היווני לסופרת האנגלייה (קשר שאמנם מקרטע לו במרוצת הרומן). המתכונת הבסיסית של השיחה בשניים עמה נפתח הרומן היא בעיקר זו שנמשכת. כך נרקם לו רומן במתכונת מעניינת ומקורית: הוא מורכב משיחות שמנהלת הסופרת בזמן שהותה באתונה. בשיחות הללו היא, לרוב, המאזינה והן הופכות לשיחות וידוי, כשבני שיחה נושאים למעשה מונולוגים באוזניה, בעיקר על יחסיהם הזוגיים.

היא שומעת, למשל, את סיפורו של ראיין, סופר ממוצא אירי שמלמד גם הוא בקורס הכתיבה; את דבריה של אנג'ליקי, סופרת יווניה שכתבה לאחרונה להיט ספרותי פמיניסטי ובינלאומי; את וידוייה של חברתה היווניה והיפה, אלנה; ובסגירת מעגל אלגנטית: היא מאזינה למחליפתה בדירת הסבלט באתונה כמו גם בקורס הכתיבה, יוצרת אנגלייה אחרת שמספרת לה על שיחה שהייתה גם לה בטיסה לאתונה. מלבד המבנה המעניין שנוצר כך לרומן, שהינו מעין חריזה על גבי חוט של שיחות-בשניים, הרי שהמונולוגים, או הדיאלוגים בעלי החלקים הלא שווים בין הדוברים (כאמור, ברוב השיחות פיי בעיקר מאזינה), מעניינים כשלעצמם, הם מפגינים כנות והתבוננות עצמית של הדוברים, כך שהשיחה מתעלה לקו התפר שבין פסיכולוגיה לפילוסופיה, שהרי בהגדרת סוקרטס הפילוסופיה היא אותה חקירה עצמית כנה (סוקרטס שאומר שחיים ללא חקירה-עצמית אינם ראויים לחיותם). ולעתים, פשוט, מכילים המונולוגים/דיאלוגים תיאור של אנקדוטות מעניינות שחולקים המספרים עם פיי.

כמה דוגמאות לתוכנם המעניין של השיחות: "ביום ההוא בלונדון [מספר סופר, חבר יווני של פיי], הבנתי שהחלום הקטן שלי על הקמת הוצאה לאור נועד להישאר בגדר פנטזיה, אבל ההכרה הזאת עוררה בי לאו דווקא אכזבה, אלא תדהמה לגבי מושג הפנטזיה עצמו. נשגב מבינתי איך בגיל חמישים ואחת עדיין הצלחתי לייצר, במלוא התמימות, תקווה שלא היה לה שום סיכוי להתממש. היכולת להשלות את עצמנו כנראה אינסופית". "היא גילתה, כך אמרה [הדוברת היא אותה אנג'ליקי שהוזכרה לעיל], שבעלה ובנה מסוגלים להסתדר בלעדיה הרבה יותר טוב משחשבה, כך שכשהיא שבה לאיתנה וחזרה לשגרה התברר לה שתפקידה בבית הצטמצם. בעלה ובנה התרגלו לבצע חלק ניכר מהמטלות שלה בבית – או לא לבצע אותן כלל, אמרה – ולמעשה פיתחו הרגלים חדשים, שרבים מהם עוררו בה סלידה; אבל בה בעת היא הבינה שקיבלה אפשרות בחירה, ושזו שעת הכושר שלה להימלט מזהותה הקודמת. בעיני נשים מסוימות, אמרה, התגלית שכבר לא זקוקים להן היא התגשמות הפחד הגדול ביותר, אבל ההשפעה עליה הייתה הפוכה". "בכל פעם שהגתה רעיון למחזה [מספרת היוצרת האנגלייה שבאה להחליף את פיי בדירה ובאוניברסיטה], היא שמה לב שעוד לפני שהיא מספיקה להתקדם היא כבר מתמצתת אותו. בדרך כלל זה מסתכם במילה אחת או שתיים: מתח, למשל, או חותנת. ברגע שהיא מתמצתת רעיון הוא מת לכל דבר ועניין, כמו ברווז במטווח, והיא לא מסוגלת להתקדם אתו. למה לטרוח לכתוב מחזה ארוך על קנאה, כשהמילה קנאה פחות או יותר ממצה אותו?". "אמרתי [אומרת פיי עצמה] שאני לא מאמינה שאנשים הופכים את עורם מבחינה מוסרית עד לבלי הכר; פשוט חלק כלשהו בהם רדום ומחכה להתעורר בנסיבות מסוימות".

השיחות והחקירות העצמיות, כמוזכר, עוסקות פעמים רבות בקושי לקיים מסגרות זוגיות ומשפחתיות או בחסרונות של מסגרות כאלו. פיי, למשל, מתבטאת כך: "עניתי שאני לא בטוחה שבחיי נישואים אפשר לדעת מה את באמת, או אפילו להפריד את מה שאת ממה שהפכת להיות בגלל האדם השני". בכך מתקשר הספר לגל הספרות המגדרית הבדלנית של השנים האחרונות ואולי ניתן לזהות בו השפעה של אלנה פרנטה.

חלקים נוספים בספר מוקדשים לתיאור שיעורי הכתיבה שמעבירה פיי, אבל גם בהם נשמרת המתכונת של הדיאלוג המונולוגי. פיי מבקשת מתלמידיה, כתרגיל בכתיבה, לספר על דבר מה ראוי לציון שקרה להם בדרך לשיעור, או, במטלה אחרת, לכתוב סיפור שכולל בעל חיים בתוכו, ואנחנו עוברים בין תלמידיה ומאזינים יחד אתה לסיפוריהם, במתכונת דומה להאזנותיה של פיי לחבריה ומכריה לאורך הספר. מאידך גיסא, גם את סיפוריהם של מכריה שופטת מדי פעם פיי שיפוט "ספרותי": האם הסיפור שלהם אמין? האם הוא מציג את הדמויות שהם מביאים אליו בצורה מלאה? ("סיפור נישואיו השניים בכל זאת לא סיפק אותי"). כך נוצר מרקם טקסט אחיד וייחודי, כאשר המונולוגים של המכרים ותרגילי הכתיבה של משתתפי הסדנה משתלבים ביניהם.

על פיי עצמה איננו יודעים הרבה. אבל הסופרת מעניקה לנו מספיק מידע על מנת שניקשר אליה כמספרת. היא אמפטית, אבל ביקורתית למדי, בייחוד ביחס לגברים (כאמור, הספר משתלב היטב בגל הספרות המגדרית הבדלנית של השנים האחרונות). היא נפרדה מבן זוגה ויש לה ילדים קטנים (היא מפסיקה שיעור כתיבה באמצעו כשבנה הקטן מתקשר לומר לה שהוא אינו מוצא את דרכו לבית הספר). יש בה פסימיות נוגה ותחושת פיכחון וויתור ביחס לעולם. ובקטע מסקרן ומוצלח במיוחד, מוצלח במסירת-מידע-ללא-הקשר-ובכל-זאת-אפקטיבי שיש בו, כשפקידת בנק מאנגליה מתקשרת אליה, מסתבר לנו שהיא חווה קשיים כלכליים. אך, בעצם, כשם שדמותה של פיי אינה מצטיירת באופן מלא, כך גם המתוודים בפניה, החושפים חלקים נרחבים מחייהם, נרחבים בהרבה מאלה שפיי חושפת, אינם נחשפים בטוטאליות. יש דבר מה מינורי במכוון בטקסט הזה, כולל ביסוד הווידויי שיש בו.

זהו ספרה הראשון בעברית של רייצ'ל קאסק, שנמצאתי למד שהיא סופרת מוערכת ופורה (היא ילידת 1967). ובעקבות הקריאה ברומן הרעיונות הפסיכולוגי המוצלח הזה, בהחלט מסקרן לקרוא עוד דברים משלה.