על "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו", של אלנה פרנטה, בהוצאת "הספריה החדשה" (מאיטלקית: אלון אלטרס, 427 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

זינקתי, התנפלתי, על הספר הזה, כמו ממארב בסוואנה, וטרפתי אותו בארבע חמש תנופות פראיות לימין ולשמאל שכדוגמתן רואים בסרטי טבע. ואז עצרתי, מתנשם, מקנח את פי: מה זה היה?

השטף הסיפורי כאן מדהים, יותר מבחלק השני, אולי אף יותר מבראשון. זה שטף, לפרקים, פראי וכמו כתוב בהינף אחד, ועם זאת לעולם לא כאוטי ויוצא משליטה. אבל מה בדיוק הופך את הקריאה למהפנטת? נכון, יש כאן את העלילה. אביא דוגמה בולטת ליכולת של פרנטה ליצור עלילה לופתת, דוגמה שגם תשרטט את קוויו העיקריים של החלק הזה. בחלק הזה התפצלו כבר דרכיהן של אלנה ולילה, הגיבורות הראשיות של סדרת הספרים. בין גיל 24 ל-32 שלהן, בין 1968 ל-1976, בהן מתרחש הכרך השלישי, הפכה אלנה לסופרת מפורסמת, נישאה לפייטרו, איש האקדמיה המבריק, בן למשפחת אצולה של השמאל התרבותי האיטלקי, משפחת איירוטה. היא חיה לה בפירנצה חיי אמידות ואנינות, יולדת לפייטרו שתי בנות, עיתונים מחכים למוצא פיה באשר לסערות הפוליטיות של התקופה באיטליה: המאבק בין הקומוניסטים לניאו-פשיסטים, התסיסה בקרב הסטודנטים. גם נינו סאראטורה הנחשק, מאהבה של לילה לשעבר, מתחיל לחוג סביבה, אולי אף מתעתד לנחות. ואילו לילה נותרה בנפולי הנחשלת, עובדת כפועלת במפעל הנקניקים, חושדת שבנה, ג'נארו, אינו ילדו של נינו סאראטורה, אותו אינטלקטואל יפה וחמקמק, אלא בנו של סטפנו, בעלה-בנפרד האלים והמאוס, חיה לה עם אנצו טוב הלב באותו בית אך ללא יחסי אישות. לכאורה תם המאבק. מתח התחרות בין השתיים, אלנה ולילה, שהזין את הסדרה עד כה, נראה פתור והאופק העלילתי נדמה, לפיכך, משעמם. אלא שאז פרנטה מחזירה את לילה לחזית. "במטה קסם", אומרת הקלישאה, אלא שזו הנקודה: תחייתה של לילה היא אכן מופלאה, אך בו בזמן אמינה ביותר ובעלת השלכות מעמיקות מאד מבחינה סוציולוגית. בעוד אלנה נמצאת בפסגת האריסטוקרטיה התרבותית, מתחילה לילה להתעניין, לצורכי פרנסה, בעולם המחשבים הצעיר לימים, והיא הופכת למתכנתת מבוקשת. וכך, במרוצת הרומן, מוצאת את עצמה אלנה, לתדהמת הקוראים ולתדהמתה, שוב מאחורי לילה; ובו בזמן מרוויחים הקוראים תיאור מבריק של עליית הטכנוקרטיה בעשורים האחרונים – ההשכלה הטכנולוגית שחובקה בחום על ידי המעמדות הנמוכים השאפתניים – ושקיעת יוקרתה של ההשכלה ההומניסטית הקלאסית, שעליה שמה אלנה את יהבה מקטנות. התחרות שבה לסדרה. העלילה דרוכה מחדש.

אבל אני חושב שהגדולה של פרנטה, עונג הקריאה העז בספריה, אינם נובעים בעיקר ממתיחתם הנמרצת וההדוקה של קווי העלילה הגדולים. הם ודאי אינם נובעים מהמבנה של הסדרה, כלומר מיכולתה להשתית סיפורת של כמעט אלפיים עמודים על יחסיהן של שתי דמויות ועוד כמה דמויות משנה קבועות, "לשחק" משחק רחב כזה באמצעים מצומצמים כל כך, שעם זאת צמצומם יוצר את לכידותו של "המשחק". זה, המבנה הקשיח, נראה לי דווקא מגבלה של הסדרה. זה מבנה חשוף ומאולץ מעט. הגדולה גם אינה נוגעת לאידיאולוגיה הפמיניסטית של הסדרה, שבולטת במיוחד בחלק הזה, ואשוב אליה מיד. הגדולה של פרנטה נובעת מכך שאתה קורא דרוך, שורה אחר שורה, לא על מנת לדעת "מה הלאה?", אלא מתוך ציפייה, מתוך ידיעה, שכמעט כל עמוד צופן בחובו איזו הברקה, איזו הערה מעוררת השתאות, איזו תובנה פסיכולוגית או פילוסופית, איזה ניסוח מושחז, איזה דיוק, איזה שרטוט תמציתי ועז של אדם, נוף פיזי או אקלים אינטלקטואלי, אכן גם איזו התפתחות עלילתית, מינורית אך מפתיעה ובו בזמן אמינה. הדריכות הזו, שבאה על סיפוקה מדי עמוד בערך, היא המוקד של הנאת הקריאה; לא המתח העלילתי כי אם הציפיה להתפעמות תדירה.

השנים שבהן מתרחש החלק הזה היו, כאמור, שנים סוערות מאד מבחינה פוליטית באיטליה. שנים של טרור שמאלי וטרור ימני. פרנטה מתארת את המעבר של חלק מהשמאל המסורתי, הקומוניסטי, החלק האינטלקטואלי שלו, לחשיבה רדיקלית יותר ויותר, ל"שמאל החדש". ובתוך התהליך הזה היא מתמקדת בצמיחתו של הפמיניזם הרדיקלי, פמיניזם שמאס בקפיטליזם ובקומוניזם כאחד, פמיניזם שטען לבכירותו של המאבק שלו על פני כל המאבקים האחרים. אלנה, למשל, שוקדת על כתיבת טקסט מסאי שבו היא טוענת שנשים אינן יודעות למעשה מי הן, כי כל הקטגוריות של התודעה העצמית שלהן הן מעשי ידי גברים. התמה הזו נובעת מהמיקום ההיסטורי של החלק הזה. אבל היא גם אחד הנושאים המרכזיים של הסדרה כולה, והיא גם תרמה לא מעט, אני משער, להצלחתה בהווה, בעידן חשדני ובדלני ופוריטני ביחסי גברים נשים כפי שהנו העידן שלנו. הן אלנה והן לילה חוות ברומן הטרדות והתקפות מיניות. הן אלנה והן לילה, למשל, מביעות ברומן את הסתייגותן, את מחאתן, על החדירה הגברית (לילה אף טוענת שאינה נהנית באמת ממין, "המטרד של ההזדיינות", כלשונה). אבל מעבר לכך שזכותה המלאה של אישה על גופה היא זכות בסיסית לא מעורערת, ומעבר לתזכורת הלגיטימית שיש כאן לדגדגן הזנוח (אגב, בצורה מאד לא בוטה, אפילו ביישנית ונבוכה), יש בהחלט בחלק הזה אבק ואולי יותר מאבק של מה שניתן לכנות "שנאת גברים". וזו, כמו "שנאת נשים", תמיד נראית לי חולשה מוסרית. ולא בגלל שצריך לאהוב "גברים" או "נשים". בינינו – מה יש לאהוב? וביתר רצינות: התלות ההדדית הזו, ובו זמנית ההבדלים התהומיים, שבין שני המינים, יכולים באמת להיות בלתי נסבלים. ולא בגלל ה"אסור להכליל" הבנלי והמלוקק נראית לי "שנאת גברים" (או "שנאת נשים") חולשה מוסרית. אלא משום שפעמים רבות "שנאת גברים" (וההיפך) היא מוצא נוח לביטוי האכזבה שמנחיל לנו הקיום (הקיום הספציפי, שלךָ או שלךְ, או החיים בכללותם). אבל לשנוא את הקיום זה מפחיד, ונראה חסר מוצא, כך שעדיף לתלות את מפח הנפש שלנו במישהו, במישהם. עדיף למצוא שעיר לעזאזל, שלולי הוא הכל היה טוב ויפה, מאשר להכיר בכך שהחיים עצמם הבטיחו לנו ולא קיימו.

אני, אם כך, קורא את פרנטה, מה קורא, טורף את פרנטה, לא בגלל הביקורת הפמיניסטית, או קווי העלילה הגדולים – אלא בגלל המחברת גאונת הניואנס שלנו, של תקופתנו.

 

ביקורתי על החלק הראשון בסדרה

ביקורתי על החלק השני בסדרה

על "בחברה טובה", של לודמילה פטרושבסקיה, בהוצאת "לוקוס" (מרוסית: דינה מרקון, 156 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הקיטש, ניסח ברוב פקחות מילן קונדרה, הוא אי קבלה עקרונית של החרא. כלומר, התעלמות מהצדדים המכוערים, המגוחכים, האבסורדיים של הקיום. ספרות קיטשית תתמקד בגיבורים יפים ונועזים, או ברגשות טהורים ומעוררי אהדה. שיר על נופל בקרב, כה צעיר ויפה, שלנצח יישאר בן עשרים, למשל, מועד להיות קיטשי כי מושאו יפה ורגש העצבות על היכחדותו אף הוא רגש "יפה" ולא פרובלמטי בשום צורה.

אבל על מנת להימנע מקיטש לא מספיק לעסוק בחרא. כשעוסקים באמנות בכיעור, באבסורד, בעליבות, צריך דווקא להתקיים יסוד אסתטי שמפצה על העיסוק הזה. ויסוד "אסתטי" כזה יכול להיות גם תמטי, למשל הצגת זווית חדשה, רעננה ומעמיקה-מהרגיל של אותם כיעור ועליבות; יסוד אסתטי כזה יכול להיות גם בפשטות רהיטות וארגון. אין מדובר באלחוש והכחשת הפצעים והפגמים שמציג האמן לנגד עינינו. אך בד בבד עם הטחתם של הפגמים בקורא, ולעתים אף במגמה לעוררו לפעולה של תיקון (אם הדבר אפשרי), הרי שתפקיד האמנות הוא גם לגאול את העליבות באמצעות ארגונה ופרישתה והצגתה האסתטיים.

שתי הנובלות הראשונות – עיקר הקובץ – בספר של לודמילה פטרושבסקיה, המוכרת כבר לקורא העברי הודות לנובלה המצוינת שלה שפרסמה הוצאת "לוקוס" לפני כשנה, "השעה לילה", עוסקות במציאות עלובה וחולה. אבל בניגוד ל"השעה לילה", הן לא גואלות אותה בעזרת הצורה האמנותית, בעזרת האסתטיקה הספרותית.

הנובלה "שוקולד במילוי ליקר", הכתובה בגוף שלישי, מספרת על חיי נישואים נוראיים בין לְיוֹליה התמה לניקיטה המפלצתי וכנראה החולה בנפשו. הטקסט מציג התעמרות בלתי פוסקת שבשיאה ניסיון לרצח של הילדים של בני הזוג. למי שמשוכנע כבר מראש שהתעמרות ואלימות כלפי נשים הן דברים פסולים, ואף הגיע למסקנה בכוחות עצמו שרצח של ילדים אינו דבר ראוי, אין הרבה מה ללמוד מהנובלה הזו. אם כי אולי למי שלא גמר בדעתו באשר לנושאים השנויים במחלוקת הללו, הנובלה תעזור לעצב עמדה מוסרית ראויה. וביתר רצינות: הנובלה הזו, למעשה, נוגעת בקיטש מהכיוון אחר, על אף הצגת "החרא" שיש בה, בהציגה עולם חד משמעי מבחינה מוסרית, בהציגה את המובן מאליו המוסרי.

ואילו הנובלה "בחברה טובה", הכתובה בגוף ראשון, ומספרת גם היא על נישואין שהתפרקו, אם כי בנסיבות יותר יומיומיות, ושגם היא עוסקת במציאות מנוונת למדי, אם כי לא נוראית, סובלת מבעיה אחרת: כאוטיות. בנובלה מוצגת חבורה של אינטלקטואלים ואינטלקטואלים למחצה שמתכנסים מדי שבוע ללילות שתייה ארוכים. הנובלה מדלגת בתזזיתיות מדמות לדמות שבחבורה, אבל חוסר הסדר והמיקוד מונעים מבעדה להצטבר ליצירה משמעותית. יש רגעי הומור ושנינויות בנובלה, אבל היא מבולגנת מדי. כשם שסיפור על שעמום לא יכול להיות משעמם, כפי שטען צ'כוב (כמדומני), כך סיפור על כאוס לא יכול להיות כאוטי, אחרת למה לנו הספרות? ישנם החיים עצמם.

שני הסיפורים האחרונים בקובץ הם טובים, אולי מפני שהם ממוקדים בעיקר בדמות אחת. "הילד של תמרה" הוא סיפור שמזכיר ז'אנר שהיה מקובל בספרות העברית של תחילת המאה העשרים, שבעצמה הושפעה אז מהספרות הרוסית: סיפור קצר שהנו בעצם דיוקן של אדם ("פרצופים", נקרא לעתים הז'אנר בספרות העברית דאז). במיטבם (כמו בכמה מסיפורי ברדיצ'בסקי, או אף בסיפור דנן), הסיפורים האלה כמו מפריכים את קביעתו של אריסטו ב"פואטיקה" שעל הספרות להימנע מהצגת ביוגרפיות ולהתמקד בסיפור עלילה הדוק, לא כל מה שקרה לאודיסיאוס בחייו, גרס אריסטו שעל הסופר להציג, אלא עליו להתמקד, למשל, בסיפור שובו של אודיסיאוס הביתה. כאן מתואר דיוקן של חצי-אינטלקטואל מזדקן, ראשו שקוע בשרעפים ובחרמנות ובחיפוש אחר ארוחה חמה וסיגריה חמה, שמוצא בבית הבראה אחד מאהבת בת שבעים וחמש שמכירה סוף סוף בערכו. סוף סוף יוכל גם הנווד הנצחי והעלוב הזה להתעמר במישהי ולא רק לסבול התעמרויות מאחרים. כאן מתגלה שמץ מאותו הומניזם עמוק, המעלה ניצוצות מהמאפליה, ולא נעדר נימה קומית, שהיה נוכח במלוא תפארתו ב"השעה לילה".

בסיפור האחרון, "סיפורה של קלריסה", שוב סיפור דיוקן, מתוארת עלייתה ונפילתה ושוב עלייתה של ברווזנת מכוערת שהפכה ליפיפייה, נקלעה לנישואין אומללים (הגברים המכים, וזו כנראה מכת מדינה ברוסיה, רבים כאן) ולבסוף מוצאת את זיווגה. הסיפור טוב בדיוק בגלל שהוא חותר להצגת אומללות יומיומית, או קיום בינוני, כפי שניכר בסיום האירוני המעולה שלו: "כל זה הסתיים בכך ששלושה חודשים אחרי החופשה עברה קלריסה לגור עם בעלה החדש, וָאלֵרִיי פֶטרֹוביץ', בדירת שלושת החדרים שלו, והתחיל פרק חדש בחיי הגיבורה שלנו. בבוא העת הלך הבן לבית הספר, גם בת נולדה. אפשר להניח שהכול התייצב והחל לשוט לקראת תקופת הבשלות הטבעית והבריאה, אל חילופי חופשות וחורפים, אל קניות ורכישות ואל התחושה של מלאּות החיים, אם מתעלמים מהעובדה שבימיּ הטיסות, כשקלריסה נשארת בגפּה, היא מסוגלת לצלצל במשך שעות לשדה התעופה כדי לדלות מידע על הטיסה, וואלֵרִיי פֶטרֹוביץ' נאלץ לשמוע עם שובו הערות על הצלצולים של אשתו. עננה זו בלבד מעיבה על האופק הבהיר בחייהם של ואלריי פטרוביץ' וקלריסה, זו בלבד".

 

 

הערה קצרה על "לרגל עבור מקום אחר" של אורין מוריס

  • הקיצור אינו מעיד על ערכו של הספר בעיניי. בקריאה להנאתי (אם איני כותב לעיתון) אני מרשה לעצמי לעתים לכתוב חוות דעת אינסטינקטיבית ולאקונית.

*

זו ספרות של מכיתוֹת. ספרות שבורה. אבל המכיתות, בחלקן, זוהרות ומבריקות. הנצנוץ המזהיר שלהן נובע או מעברית גמישה ונושמת וצחה, או מהומור והומור נואש, או מכישרון פסטישי ניכר, או מיושר עמוק ומפתיע בתוך הפתלתלות, או מתנופה סיפורית (שלעתים אכן נקטעת באיבה – אך התנופה מרשימה למרות זאת).

לכאורה יש כאן אסופה של סיפורים קצרים, והיה מוטב, לכאורה, להוציא את הספר לא כרומן, אלא כאסופה של סיפורים קצרים. אבל כאן קורה דבר מה מעניין: הסיפורים הקצרים, בחלקם, מרושלים, או לא גמורים, או לא אפויים. אבל דווקא בגין שבירותם וקטיעותם הם מתאימים למתכונת הרומן של הקובץ, למסגרת שמאגדת את הקטעים כולם לסיפור מסגרת של כתבים שלא פורסמו של סופר מת. מאי מושלמותם של הסיפורים הקצרים עולה הקוהרנטיות של הרומן: שמתבסס על התשוקה של המחבר (הבדוי, החצי-בדוי) להיעשות לסופר, תשוקה שהדריכה את חייו, שאימללה ואישרה (מלשון "אושר") אותו, שהנגישה (מלשון "התנגשות") אותו עם משפחתו, שמנעה ממנו לעבוד בעבודה "מכובדת". הספר הזה שייך למיני-מסורת בספרות הישראלית של שנות האלפיים: "הרוצחים" של דרור בורשטיין, "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד, "פקח" של יהודה ויזן (הראשון והאחרון רדיקליים מהשנייה, אך היא מהוקצעת יותר; ועם זאת "הרוצחים" מזהיר בקטעים מסוימים מעל השניים האחרים) – כתיבה על כתיבה, כתיבה על כותבים, כתיבה על כתיבה וכותבים נואשים. סיפור קצר אחד, לפחות, הכתוב באנגלית ומיועד כביכול לייצוא לחו"ל (אלא שקהל היעד האמיתי שלו הוא בפירוש ישראלי, אכן כזה שנושא קהל היעד העברי המצומק שלו מטריד אותו), הוא בעל הומור מבריק ממש ממש, בתקנו את הטעות הרווחת באשר לישראל בעיני הקהל הבינלאומי, סיפור רדיקלי, המזכיר פסגה ב"הרוצחים" של בורשטיין, בה אחד הגיבורים מתרגם לאנגלית את גדולי השירה העברית ומציע את האנתולוגיה למו"ל לונדוני. אבל בסיפורים אחרים הכישרון הספרותי המתגלה – אכן, המתגלה ונקטע פעמים רבות – הוא דווקא ניינטיזי במהותו, יכולת של סופר קצר במסורת של אתגר קרת. איני יודע אם לאחל לסופר לכתוב בעתיד ספר "שלם" יותר, כי, כאמור, פגימותו הזועקת של הספר הופכת גם למקור כוחו, למקור לכידותו, בשרטטו מציאות שבורה, סדוקה, תזזיתית, ניהיליסטית. בכל מקרה, קראתי בעניין, וכשלא קראתי בעניין חיכיתי מעט והעניין שב והתגלה

על "מעבר לגדר", של ג'ונתן לת'ם, הוצאת "מחברות לספרות" (מאנגלית: גיא הרלינג, 445 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

על מה הספר הזה? זו שאלה שנחשבת בדרך כלל לשאלה לא מתוחכמת. כמו שציין פעם ג'ורג' אורוול במאמר ביקורת – ברתיעה קלה כלפי הגישה הטהרנית הזו, רתיעה שאני שותף לה – וכשהוא מצטט בדיחה ממגזין סאטירי בו נער ספרותי מסביר לדודתו בסבלנות קרבה לקצה ש"ספרים הם לא על משהו, דודה". ובכל זאת, נסתכן בדודתיות ונאמר שהספר הזה הוא על שני דורות של השמאל הרדיקלי האמריקאי, זה הקומוניסטי, של שנות השלושים עד החמישים, וזה שבא אחריו, "השמאל החדש", של שנות הששים והשבעים; הספר הוא על השמאל הישן שהתמקד במאבק מעמדי ועל השמאל החדש שהתעניין יותר בעולם השלישי, או בסגנון חיים ממוסטל, או באהבה חופשית. והספר הוא על קריסת שניהם כאחד.

את הדור הקומוניסטי מייצגת ברומן רוז זימר, יהודייה מרדנית וסוערת ומופרעת מהקווינס. רוז "האדומה" היא קומוניסטית מאמינה, אבל היא לא מחזיקה במיוחד מהמפלגה הקומוניסטית, ולכן גם לא מתרגשת עם דעיכתה של המפלגה בעקבות נאומו המפורסם של כרושצ'וב ב-1956 שחשף את פשעי סטלין. היא מנהלת רומנים על ימין ועל שמאל; על ימין – עם שוטר שחור תומך אייזנהאואר. את הדור של השמאל החדש מייצגת בתה של רוז, מרים. מרים חמקה מאמה המופרעת לחיק סצנת התרבות של גריניץ' וילג' בשנות החמישים, והתחברה לזמר פולק אירי, טומי, שלו לבסוף נישאה. מרים היפיפייה חיה בקומונה, מגדלת את בנה בחיק ההיפים ושותפה לסערות הפוליטיות ולהפגנות הגדולות של שנות הששים. בשנות השבעים היא נוסעת עם בעלה הזמר לניקרגואה לסייע לסנדיניסטים במהפכתם השמאלית. את בנה בן השמונה, סרג'יוס, הפקידה מרים בפנימייה קווייקרית בפילדלפיה. סרג'יוס זה יתחבר בשנות האלפיים עם חברה בתנועת "לכבוש את" (occupy") וכך מתאפשר לרומן לרמוז על המשכיות בשושלת השמאל שהוא מתאר בחלקיו האחרים. עוד דמות מרכזית ברומן – בצד רוז, מרים, טומי וסרג'יוס, וכן אלברט, בעלה של רוז שברח למזרח גרמניה, ולני, בן דודה הקומוניסט גם הוא (לני הוא קיצור של לנין) – הוא סיסרו, בנו של השוטר השחור שהיה מאהבה של רוז. סיסרו גדל להיות אדם עצום ממדים, הומוסקסואל ומרצה מבריק ומיזנטרופ למדעי הרוח.

אז על זה הספר. אבל אכן, במקרה הספציפי הזה, השאלה על מה הספר היא שולית. זהו ספר קשה לקריאה. קראתי אותו בזחילה אטית. ועם זאת, זה ספר מעניין ומהנה. והסיבה העיקרית היא שהקורא נקשר לרומן, והוא נקשר אליו לא בגלל התמה שלו, אף לא בגלל הדמויות, כמו גם שלא בגלל העלילה. הוא נקשר עליו בגלל המספר וקולו, בגלל המספר וסגנונו. זה הוא מספר בגוף שלישי, מספר שאינו "דמות", אבל שסגנונו המובחן הופך אותו ל"דמות". ובמחשבה שנייה: אין זה בעצם "קולו" של המספר בו מתאהבים, כי הפרוזה הקשה הזו מתאימה לקריאה ולא להאזנה. יש לחזור ולקרוא חלק מהמשפטים כמה וכמה פעמים. וגם אז, לא את הכל הבנתי. ובכל זאת, יש משהו ממכר בסגנון המיוחד של המספר, ואפילו, וזה דבר נדיר מבחינתי, הקושי עצמו בהבנה דירבן לקריאה: דירבן לפצח את הטקסט, ולא היה מתסכל מדי באותם מקרים שאין מצליחים בכך. הסגנון כאן נשען על השכלה כללית רחבה, רחבה גם בתרבות האמריקאית הפופולרית (ואי ההיכרות שלי עם חלק ניכר מהאזכורים לא פגמה למרבה הפלא בהנאה). השנינויות ברמת המשפט בסגנון הזה מזכירות לעתים תמליל ראפ משובח במיוחד. בכלל, במחשבה שנייה, רמת המשפט היא הרמה הנכונה להנאה מהרומן הזה, לא רמת הדמויות, העלילה וכו'. זה סגנון שנשען על אהבת פרדוקסים ופלפלנות תלמודית ("עבור רוז, המוות מבפנים היה דרך חיים […] אלוהים עצמו נכנס לתוכה כדי למות: האי-אמונה של רוז, החילוניות שלה, לא ביטאו השתחררות מאמונות טפלות אלא מהנטל הטראגי של תבונתה. קיומו של אלוהים [נדמה לי שצריך להוסיף כאן את המילה "לא" – א.ג.] זניח רק כל עוד הוא יכול לאכזב אותה באי-קיומו, ואף שהוא עצמו זניח, הכעס שלה כלפיו היה אדיר, כמעט אלוהי"; "האמריקנים הם במובן העמוק ביותר (או שמא עלי לומר 'הרדוד ביותר'?) עם א-היסטורי"). זה סגנון שנשען על מטפורות מפתיעות, מוזרות, מתריסות ("מרים רוקדת בשדה מוקשים משלה", "המשפחה שלך כוללת שדה של אפלה, שעל הרקע שלו תוכל לשרטט את קווי המתאר של דמותך המובחנת", "מרים וטומי דיברו על מאבקים ועל מחאה. זכויות אזרח, מרטין לותר קינג, שטומי ואֶחיו היו מופע החימום שלו מול קהל של סטודנטים בהרווארד. הפוליטיקה שלהם ריחפה באוויר, חופשייה מכבלי התיאוריה או המפלגה – פוליטיקת-ענן. מרים וטומי היו נחושים לשנות את העולם, ולמה לא, כשהם עצמם עברו שינוי אוטומטי כל כך? הובאו לנקודת רתיחה מעצם קיומו של האחר").

מהרשת למדתי שלת'ם (יליד 64'), שרומנו זה ראה אור ב-2013, הוא חברו הטוב של מייקל שייבון (יליד 63'). ואכן יש דמיון רב בין הרומן הזה ל"טלגרף אבניו" שפרסם שייבון ה-2012. שני הרומנים של הכותבים היהודיים האלה עוסקים ביחסי יהודים ושחורים. שניהם הם רומנים של סופרים יהודים בעידן אובמה. שניהם תובעניים מאד. אלא שאת שייבון לא צלחתי, ואת לת'ם כן.

כמה הערות תגובה לאוריאל קון

אוריאל קון, שפועלו מבורך וראוי להערכה בעיניי, גם לביקורת, הגיב לביקורת שכתבתי על הספר שהוציא בהוצאתו, "סמוך עלי".
תגובתו לגיטימית בהחלט בעיניי. הנה הלינק לקריאתה.

מתוך ספק יצר נצחנות ספק משובה בורחסיאנית, בלוויית זעם לא קשור ולא ממוקד על כך שאכלתי היום יותר מדי, החלטתי להגיב לתגובה לביקורת לספר – דזבין אבא בתרי זוזי. מעניין עד לאיזה אורך נגיע…

הנה היא:

  1. לפני כמה שבועות הוסעתי לאירוע ספרותי במונית, בלוויית חוקרת ספרות אחת (ההסעה במונית הייתה כפרה לא מספקת על כך שעל השתתפותי שם – השתתפות נעדרת אינטרס מצדי – לא קיבלתי שקל). שוחחנו על ספרים וספרות בדרך הלוך. שוחחנו על ספרים וספרות בדרך חזור. כלומר, אני והחוקרת. רצה המקרה והחוקרת ירדה לפני מהמונית. נהג המונית היה נהגת. "שמעתי אַתכם מדברים ככה על ענייני ספרים וחשבתי לי" – אמרה לי כשירדה עמיתתי – "איך חיים מובילים אותך לאן שמובילים. אתה יודע, כשאני צעירה, לא חשבתי אהיה נהגת מונית". "יש לי תואר שני בהנדסה מאינסטיטוט, מאוניברסיטת מוסקבה", הוסיפה הנהגת הבהרה. וכמה שנים את בארץ? שאלתי. "עשרים, אבל אין עבודה בְמקצוע שלי, הוא מתאים למפעלים ענקיים שאין כמו הם בארץ".

        כן, זו ארץ קטנה, הנהנתי, משתתף בתינוי התסכול המוכר (מוכר בהחלט גם לי, מכיוונים אחרים), שחשבתי שאל הצגתו כיוונה.

אבל אז הסתחררה השיחה בתפנית מפתיעה. "זו ארץ קטנה, אבל אני מורידה כובע מול מה שעשו  פה", אמרה הנהגת. "ובזמן ק-צ-ר (כאן נסק-נמתח קולה באופן מעט משונה) כל כך, זה מ-ד-ה-י-ם (ע"ע סוגריים קודמים), יש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני מורידה כובע".

  1. יש איזה היפוך מעניין באופי התגובה של מצטרפים חדשים לישראליות, היפוך ביחס למערכון הקלאסי של "לול" על העולים החדשים.

כזכור, במערכון הקלאסי ההוא, כל גל עלייה חדש לומד עד מהרה איך לבקר את  – ולהתנכר ל – גל העלייה הבא. כך הוא הופך לישראלי: על ידי השמצת גל העולים החדשים, החדשים-יותר ממנו.

ואילו בגרסה החדשה של המערכון של "לול" – זו שרווחת כיום – כל עולה חדש שמגיע לארץ, מיד מתייצב לחרף ולגדף את בני הארץ הוותיקים.

  1. עירוב בין פוליטיקה וספרות – בו אני מואשם על ידי קון – נעשה גם כאשר סלידתך מהפוליטיקה של ארץ מסוימת מביאה אותך לפסול א-פריורית את תרבותה וספרותה.
  1. גישה קולוניאליסטית מתנשאת – אותה קון מבקר – מתבטאת גם בכך שאתה בטוח שאתה הוא זה שמביא את התרבות הנאורה ל"ילידים", משל לפניך לא היה דבר (וגם על זה כתב ריימונד ויליאמס).
  1. יש לי הרבה מה ללמוד על ספרויות העולם השונות, לבטח גם על הספרות הדרום אמריקאית. אם כי אמי ארגנטינאית לשעבר (!) איני מתיימר להתקרב לקמצוץ מהידע שיש לקון בספרות הזו. יש ודאי תחומי ידע שבהם גם הוא אינו מתקרב לידע שיש לי. או כך אני משער (נניח, בקיאות בספרות התלמודית. אולי גם התנ"כית? לבטח העברית המודרנית – שאי ההיכרות המספקת של קון איתה, אינה מונעת ממנו לפסוק הלכות בנוגע אליה; כנראה שמותר לבקר בלי להכיר את ה-כ-ל…).
  1. הוויכוח הספרותי האמתי שאני חש שיש לי עם קון – עליו כתבתי בביקורותיי – נוגע ליחס בין הספרות לעולם, או למקומה של הסיפורת הריאליסטית.

בעיני, הריאליזם אינו "עוד ז'אנר" בסיפורת – הוא נשמת-אפה. הוא נמצא בלב הפרויקט של הפרוזה הבדיונית. ולאו דווקא ריאליזם חברתי.

היכולת של ספרות לייצג מציאות, להנהיר מציאות, "לעסות" מציאות רגשית, להצביע על מסתוריותה של המציאות, ליצור פרשנות אישית אך מבוססת למציאות, להעניק עיצוב אסתטי למציאות ובכך לגאול אותה – הוא לוז הסיפורת בעיניי.

הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות לא מצומצמת עם מה שקון מפרסם – אינו האהוד ביותר על קון.

הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות מצומצמת עם הסיפורת הדרום אמריקאית – אינו מרכזי שם ("הריאליזם הפנטסטי" הרי נוצר שם, כלומר הריאליזם הלא ריאליסטי…; המסורת הספרותית המפוארת הזו הרי עסוקה באובססיביות  – מ"דון קיחוטה" עבור לאונמונו, בורחס, קורטזר ובולניו – בבכירותה של הספרות על פני העולם, של הייצוג על המיוצג).

בשמו של הז'אנר הזה – ריאליזם עמוק – כתבתי את ביקורתי על לבררו וכן על ספרי "זיקית" בעבר.

  1. אני מעריך את פועלו של קון. יחסי אל הספרים שהוא מוציא אינו לא אוהד. עם זאת, ואכן, בצד הוויכוח הענייני עם הטעם שהוא מייצג (בוויכוח זה עמדתי גם שונה, כמדומה, מעמדתו של רון דהן, שקרוב יותר בטעמיו לקון ממני), השתרבבו לביקורותיי נימות עוקצניות – זאת על שום חוסר הנימוס, הטקט, הענווה, ההיכרות, שקון מציג ביחס לתרבות המקומית (וכאן אני ורון דהן תמימי דעים, כך נראה לי).

יש הרבה מה לתקן במציאות הישראלית. אבל היא לבטח לא תשתנה בעקבות מי שסולד ממנה ומשמיץ אותה.

 

על "סמוך עלי", של מריו לבררו, בהוצאת "תשע נשמות" (מספרדית: ארז וולק, 150 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

זה ספר מהנה ביותר. והוא אושש לי דבר מה שניסחתי ביחס לספרי הוצאת "זיקית" השם ייקום דמה, שאוריאל קון היה אחד מצמד עורכיה, ונראה כעת שהנו רלוונטי גם לספרים בהוצאה החדשה שייסד קון מאז, "תשע נשמות", תיבדל לחיים ארוכים. קון מציע לקורא הישראלי פואטיקה מסוימת ומובהקת. היא אכן זרה לנוף הספרותי המקומי, ששורשיו אירופאיים (מזרח ומרכז אירופאיים) וההווה שלו אמריקאי, ולכן גם מרעננת (עמדותיו העוינות של קון כלפי התרבות המקומית, שהוא נותן להן ביטוי כפעם בפעם, בטונים מתנשאים ומנוכרים לא נעימים, נשענות גם על זרות אמתית בין טעמיו הספרותיים לטעם הספרותי העברי). טוב מאד שהפואטיקה הזו מוגשת לנו בעברית (ויש לזכור שבזכות קון הפכה העברית לאחת התחנות הראשונות של הספרות שהוא מוציא מחוץ ללשונה המקורית). אבל זו גם פואטיקה מוגבלת.

הנובלה הזו ראתה אור ב-1993. כותבה הוא סופר אורגוואי, יליד 1940, אחת הצלעות במה שמכונה (כך למדתי) "משולש הזהב" של הספרות האורגוואית במחצית השנייה של המאה ה-20 (הוא נפטר ב-2004). זה ספר משובב נפש ואירוני, המסופר בגוף ראשון, בידי סופר בשנות החמישים לחייו, סופר לא מצליח במיוחד, שהמו"ל שלו מטיל עליו משימה בלשית שמילויה לשביעות רצונו של המו"ל יאפשר לו להוציא את ספרו החדש בהוצאה. המשימה הבלשית היא איתור סופר מסתורי שלא ידוע עליו דבר, ששלח להוצאת הספרים כתב יד שהתגלה כיצירת מופת, אך לא הותיר בידי ההוצאה פרטי התקשרות עמו. גיבורנו הסופר נשלח לעיירה שכוחת האל שממנה נשלח כתב היד על מנת לאתר את הגאון האלמוני. הטקסט מבדר ביותר, הן בגלל שהסופר עצמו שנון, ציני, לועג לעצמו, עייף מהחיים ובו זמנית חושק בהם בעוז, גרגרן ותאוותן וזקן אשמאי ובו זמנית משכיל וידען, והן בגלל שהעלילה אווילית במודע. באופן שמודע לא רק למחבר ולקוראים, אלא גם לגיבור הסופר עצמו, יש כאן פרודיה על הספרות הבלשית. המשימה הבלשית היא כאן שטותית למדי, ומתאימה לאופיו העצלן והמשתרך של הסופר המזדקן. העיירה העלובה, המכונה "מחסוֹריאס" (העיירות באורגוואי בנובלה, כמו העיירות ב"תחום המושב" אצל מנדלי מוכר ספרים, מכונות בכינויים מלעיגים: יש גם טרגדיאס, אסוניאס ועוד), היא קטנטנה ואת משימת הבילוש ניתן לסיים בחצי יום. אבל גיבורנו משתקע בעיירה הפרובינציאלית, בוחן את תפריטי מסעדותיה, נקשר בקשר מיני עז לזונה מקומית, פוגש שלל טיפוסים ומכלה בהנאה לא מבוטלת את דמי ההוצאות השוטפות שקיבל מההוצאה לאור. לא רק משימת הבילוש אווילית, אלא גם עילתה נראית מצוצה מהאצבע, ואכן לקראת סוף הספר מתבררת הסיבה המבדרת מאד למסתוריותו של הסופר האלמוני.

כך שזו יצירה קומית במהותה. זו יצירה קלת דעת במהותה. היא קלת דעת במפגיע. ומיד אחזור לזה.

ניתן לכנות את הספרות הזו "פוסטמודרנית" בגלל שהשימוש שלה בז'אנר הבלשי הוא שימוש פרודי (כמו גם בגלל אזכורים לא מעטים של יצירות מהתרבות הפופולרית). אבל הפוסטמודרניזם הזה הוא דרום אמריקאי, וזה אומר שהוא מכיל יסוד אחד חשוב של המודרניזם: הערצת הספרות עצמה, פטישיזציה של הספרות. בניגוד, למשל, לביטויים מזלזלים ביחס לספרות ומעמדה הנעלה כביכול שביטאו פוסטמודרניסטים ישראלים בשנות התשעים (כמו אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת), לבררו האורגוואי בשנות התשעים (כמו גם גיבורו) באמת מעריץ את סוג היצירה שכתב הסופר האלמוני. כך מתאר הגיבור את היצירה המסתורית, בתיאור שיש בו אבק אירוניה אבל עיקרו אינו כזה: "העלילה נסבה סביב גיבור מהורהר למדי; וההרהורים האלה עסקו בעיקר בהידרדרות המתקדמת של מוסדותינו, של ערכינו, של הכלכלה והתרבות. הוא נגע, אף כי בזמן לא ליניארי, בתקופה שתחילתה במאבק המזוין, המשכה בימי הדיקטטורה וסופה בדמוקרטיה החדשה, שרובה מן הפה ולחוץ. אבל היה הרבה יותר מזה, ראייה עמוקה של העולם והאדם, והייתה שם חמלה כלפי האדם, אישור הפרט ושיר הלל לנפש, והכול מנוסח בעוצמה ובשכנוע ובה בעת ברוך. זאת הייתה יצירת מופת, קרוב לוודאי הטובה ביותר שנכתבה על האדמה הזאת".

אלא שבדומה לבולניו – שיש המשווים בינו לבין לבררו – ובניגוד לסופר המסתורי שיצירתו תוארה כאן – ההערצה של הספרות שמתבטאת ביצירה עצמה (לא בקטע המצוטט הנדון אלא זו שמתבטאת במהותה כולה), אינה נוגעת ביכולתה של הספרות "לומר משהו" על העולם ("ההרהורים האלה עסקו בהידרדרות המתקדמת של מוסדותינו, של ערכינו, של הכלכלה והתרבות […] ראייה עמוקה של העולם והאדם, והיתה שם חמלה כלפי האדם, אישור הפרט ושיר הלל לנפש"), אלא היא האלהה של המתח הנרטיבי עצמו. כמובן, לא מדובר כאן בסופרים מהשורה, או אף שחורגים מהשורה, שיוצרים עלילה "מותחת". בולניו ולבררו הם סופרי אוונגרד בכך שהם חושפים בגלוי, מציגים בגלוי – אם כי באופן מתוחכם – את המתח הנרטיבי שניצב בתשתית הסיפורת. הם מערטלים את התחבולה, כמו שאמרנו פעם בחוגים לספרות, הם מציגים את המתח הסיפורי בעירומו. לבררו עושה זאת באמצעות הגשת סיפור בלשי מקושקש, מקושקש באופן מתריס (ועם זאת מותח!). בולניו עושה זאת ב"2666" על ידי הצגת סיפור בלשי רציני כביכול, אבל על ידי הצגתו הגרוטסקית (תיאור מפורט של עשרות רציחות).

כדאי להתעכב מעט על קלות הדעת המהנה והמתריסה של היצירה, שהוזכרה לעיל, ועל הקשר בין קלות הדעת הזו לכך שהיצירה הזו אינה מתייחסת למציאות ברצינות (בניגוד ל"יצירת המופת" שאחר מחברה בולש הגיבור). קלות הדעת הזו לא נובעת מטיפשות. להיפך, היא נובעת מיתר דעת שמוסיפה יתר מכאוב. היא נובעת מסוג מסוים של ייאוש. ספרות שמתייחסת למציאות הריאלית ברצינות מסתירה בחובה איזו אופטימיות: המציאות ראויה שיתייחסו אליה ברצינות או משום שהיא בעלת ערך בחלקה, או משום שניתן בעתיד להפוך אותה לבעלת ערך ולכן כדאי לבקרה, או בגלל שהסופר מכבד מספיק את עצמו (או את בני האדם בכלל), מעריך מספיק את התנסויותיו וייסוריו, בשביל לתארם. התחושה היא שעבור הסופר האורגוואי המציאות (הפוליטית והקיומית כאחד) חסרת תקנה. הדרך היחידה לשרוד אותה היא להתעלם ממנה, הדרך היחידה לכתוב אותה היא באמצעות המהתלה הספרותית. ביטוי עקיף לייאוש התשתיתי הזה מופיע כאן לקראת סוף הנובלה בניסוחים פטליסטיים של אחת הדמויות האקסצנטריות שפוגש המספר במחסוריאס: "אנשים אומרים עכביש טוֹוֶה רשת. אני אומר רשת טוֹוָה עכביש. אנשים מאמינים הם טווים חיים, אבל חיים טווים אנשים".

גם הפוזה האנטי-בורגנית של סוג הספרות הזה, ושל קון שמייבא אותה לארץ (באחרית הדבר כותב קון כך: "מדובר בסופר שתיעב סוכנים ספרותיים, סוכנויות ועסקנים מכל סוג. תהליך השגת הזכויות היה כרוך בקשר ישיר עם משפחתו מסיבה זו בדיוק"), הפוזה של "על הזין שלי העולם המהוגן המכובד והרציני", נובעת, בחלקה לפחות, מייאוש, לא מעודף שמחת חיים ועליצות. הייאוש הזה כנראה קשור במציאות הפוליטית והכלכלית הדרום אמריקאית. הפוזה האנטי-בורגנית היא לעתים הפוזה של מי שאין לו סיכוי להפוך לבורגני.

 

על "שב עלי והתחמם", של מנחם פרי, בהוצאת "הספריה החדשה" (410 עמ')

הרשימה פורסמה לראשונה, בנוסח קצר יותר, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

תמיד הפליאה אותי העובדה ששניים מגדולי הספרות העברית – ובצד התנ"ך, אולי שתי הסיבות העיקריות לגאווה בספרות העברית – ספרות ששני סופרים כאלה יש בה, שאין עוד כמותם בשום אומה ולשון, ישרים, עמוקים, מיוסרים-באופן-פורה, ומוסריים ביושרם, בעומקם ובמיוסרותם אלה – "בצד התנ"ך", כי ברנר וגנסין משרטטים את האופציות החילוניות העמוקות ביותר, הניטשיאנית והשופנהאוארית – בהתאמה אך גם בכיאסטיות – פגשו זה את זה כנערים בישיבה נידחת בשנות התשעים של המאה ה-19. מה הסיכוי הסטטיסטי, חשבתי לעצמי, ששני גאונים (גאונים ספרותיים ומוסריים כאחד), כמו יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין, "ייפלו" דווקא לאותו חור, פוצ'פ, העיירה הנידחת ברוסיה הצארית ויהפכו לחברי נפש ואחר כך, אחרי פגישה מחודשת דרמטית בלונדון, מגורים בשכנות ועבודה בצוותא, וריב, לשני אנשים שאינם מחליפים ביניהם מילה? אלא אם כן, הרהרתי לעצמי, חברותם ההדוקה היא גם אחת הסיבות לגאוניותם; הדרבון ההדדי ששני כישרונות עילאיים צמודים זה לזה מדרבנים זה את זה בשאפתנותם, בעידודם-ההדדי, בקנאתם-ההדדית.

ויש גם חידתיות ביחסים האלה, ללא ספק. הקרבה העמוקה. ואז הנתק האכזרי. ואז מותו המוקדם של גנסין. ואז רשימת זיכרון מפורסמת שמפרסם ברנר על רעו. ואז קריאת שם בנו היחיד של ברנר על שם חברו המת.

"שב עלי והתחמם" הוא הצגה ביוגרפית של היחסים המורכבים בין שני גדולי סופרנו אלה, וניסיון לענות על החידה האופפת את היחסים האלה באמצעות ניחוש מושכל. הקורא ביצירה של פרופסור מנחם פרי, העורך והחוקר רב הזכויות, יצא נשכר, קודם כל, מחידוד העליות והמורדות ביחסים אלה, מחשיפת כמה מסתריהם, מחידוד שני הארכיטיפים הגדולים שהיו ברנר וגנסין. ברנר – המוסרי, האכפתי, החש עצמו מכוער, המעורב עד צוואר בענייני הלאום. גנסין – האסתטיקן המעודן, המסוגר, יפה התואר אהוב הנשים, מי שיודע זאת ויודע לנצל זאת, מי שאדיש למדי לסוגיה הלאומית ולפוליטיקה בכלל (ויחד עם זאת, דווקא גנסין, כמוזכר, הוא השופנהאוארי וברנר הוא מחייב-החיים הניטשיאני). פרי ממחיש באופן מפורט איך השניים ניהלו את היחסים ביניהם כמערכת של תקבולות ותקבולות-ניגודיות כאחת, כלומר הם הזדהו זה עם זה, וחיקו זה את זה, ובו זמנית התבדלו זה מזה, ותחמו את גבולותיהם זה מול זה. פרי גם משכנע בטענתו שהשניים השתיתו את יחסיהם על שירו של ביאליק "ביום קיץ, יום חֹם", שקריאתם המשותפת בו, בורשה ב-1900, שכללה המְחזה של השיר תוך חיבוקים, מתוארת באופן עז ברשימת הזיכרון המפורסמת של ברנר על גנסין. השיר של ביאליק מתאר מערכת יחסים בין שני רעים, שבו הדובר מזמין את חברו לחסות בצלו בימי שמש עזים ובימי חורף קשים, אך מבקש מחברו זה לא לבוא ולשכון בביתו בסתיו, כי "בשיממון הזה אחפוץ בדד להיות". ברנר, טוען פרי, פירש את השיר באופן מסורתי, כלומר הבין לבסוף שלעתים גנסין רצה להיות לבד, כמו בלונדון, עת השניים רבו ונפרדו. ואילו גנסין, שפרי מאתר ומצטט רשימת ביקורת שכתב על השיר של ביאליק, הבין את השיר כ"שיר מתהפך", כלומר שעונת הסתיו מתגלה כמהות יחסו של המשורר לעולם, המשורר כמי שרוצה בעצם, זו תשוקתו הגדולה, שיניחו לו לנפשו. כך מכונן בחריפות ההבדל בין שני אבות-הטיפוס ברנר וגנסין לפי שירו של ביאליק: ברנר האקסטרוברט וגנסין האינטרוברט, שלא לומר המיזנטרופ. הדקויות שפרי נכנס אליהן מעוררות התפעלות, הן מסחררות. אך לעתים הן מסחררות גם במובן השלילי של המילה; ישנם הרבה פרטים בטקסט ולעתים הוא עמוס מדי. ניכרת גם איזו תאווה לפלפל, כלומר לאיתור והצגת צדדים "מפולפלים" בחיי הגיבורים, חלקם משוערים. כמו כן, באשר לוויכוחים הספציפיים הרבים של פרי עם ביוגרפים וחוקרים קודמים של ברנר וגנסין (למשל, בנוגע לתיארוך הנכון של אגרותיהם הרבות או פרטים ביוגרפיים כאלה או אחרים), איני יכול ליטול בהם חלק במסגרת כזו של ביקורת שבועית (יש לחקור אותם ולהיכנס לשם כך לעובי הקורה, לעובי הדקויות). אוכל רק לחזור ולומר בוודאות שיחסיהם של שני הסופרים הגדולים נידונים כאן ברזולוציה חסרת תקדים, בפרשנות ויכולת-מדרשית מבריקות ומעוררות השראה, ב"מילוי פערים" מושכל, לגיטימי, ובחלק ניכר מהמקרים משכנע, וגם בהנאה ובהשראה מהביצוע הווירטואוזי והאכן "בלשי" של פרי . בצד המטפורה הבלשית, פרי ניגש ליחסים אלה כמו שמבקר ניגש לפרשנות טקסט. והפרשנות שלו תמיד מבריקה, ולעתים קרובות משכנעת, אם כי גודש ההברקות לעתים מַלאֵה.

אבל האם היו היחסים בין גנסין לברנר יחסי משיכה ודחייה ארוטיים? האם, כמו שהסוגיה מכונה אצלנו בבית, בהשפעת שאולי מ"ארץ נהדרת" ו"הפרלמנט", ברנר היה "גייז"? והאם גנסין נענה לו, או חשב להיענות לו? פרי משער – הוא אינו מציג זאת כוודאות, אלא כהשערה המתקבלת ביותר על הדעת – שברנר נמשך לגנסין משיכה מינית. זו ניצבת בתשתית היחסים ביניהם. ושגנסין, בבואו ללונדון, אולי אף חישב להיענות למשיכה הזו, אך נרתע כל כך מעצמו והתרחק בחדות מהיחסים האלה. כאן נעוץ הפשר לנתק האכזרי בין השניים.

זו השערה לגיטימית. ברצוני רק לומר עליה כמה דברים. ראשית, יש להבחין בין השאלה אם ברנר נמשך ספציפית לגנסין לבין השאלה אם ברנר נמשך לגברים בכלל (כלומר, הרבה יותר מאשר לנשים). לגבי גנסין ספציפית – ייתכן (אם כי שאלת ההגשמה של המשיכה נראית לי מוטלת בספק). באשר למשיכתו של ברנר לגברים בכלל אני נוטה להטיל בכך ספק רב (ודוק: "נוטה"). שופמן, חברו של ברנר ואדם לא תמים, כתב על ברנר ברשימת זיכרון ש"הנקודה הכואבת שלו", של ברנר, הייתה המחשבה שנשים לא נמשכות אליו. וברשימת ביקורת על נאמנו, מנחם פוזננסקי, מבחין ברנר עצמו את פוזננסקי מאחרים, וניתן לפרש שהוא מבחין את פוזננסקי ממנו-עצמו, כך: "כי האירוטיקה  אינה נגע-צרעת בחייו [של גיבורו של פוזננסקי], כי אם מקור ברוך של זהרורי נפש, של הרהורי קסם, של רגשות שירה. הרבה טהרה יש בה, באותה אירוטיקה […] 'תולעת הקנאה' אינה אוכלת את הלב הוורבלי [שם הגיבור של פוזננסקי]. אדרבה, יתבודדו, יתבודדו הריאליסטים של המחלקות החמישיות עם תלמידות הגימנסיה של המחלקות הרביעיות – ברוכים יהיו!". כלומר, הארוטיקה היא "נגע צרעת" למי שמקנאים בהצלחותיהם המיניות של אחרים. אני נוטה לחשוב, שעולמו הארוטי הפנימי של ברנר (וגיבוריו) קרוב הרבה יותר לעולמם הפנימי של גיבורי יעקב שבתאי וחנוך לוין – ולמעשה ברנר, לדעתי, הוליד את אפשרות קיומם של האחרונים בתרבות שלנו. אלה גיבורים סטרייטים שרדופים על ידי רגשי נחיתות מיניים, קנאה בגבריות מתפרצת ותחושה שגבריותם אינה מושכת. והטיפול האסתטי המפעים של חברי המשולש הגברי הנ"ל (ברנר, לוין, שבתאי) בנושאים הכאובים האלה, הופכים את התמה הזו למרכזית בספרות העברית.

שאלת "ברנר הגייז" אינה שאלה רכילותית גרידא. ראשית, בנוגע לדמויות מופת, לדמויות חשובות, גם שאלות "רכילותיות" הן מעניינות ולבטח לגיטימיות. ושנית, המצוקה הארוטית ניצבת בלב היצירה הברנרית, ולכן השאלה מה טיבה בדיוק של המצוקה שהעסיקה את ברנר האדם, היא בעלת משמעות גדולה גם בפרשנות היצירה הברנרית.

פרי כאן מצטרף לעמדה שביטא אולי לראשונה פרופסור אריאל הירשפלד ביחס לברנר. היא לא מופרכת. היא לא מופרכת והיא לגיטימית, וכך גם עמדתו ביחס ליחסו של גנסין לברנר – בניגוד לרשימת ביקורת מסויגת מאד מהספר ומהלגיטימיות של הדיון הזה שבתוכו שפרסם אוריין מוריס ב"הארץ" (שכוללת את הטענה המבריקה על כך שיחסי העימות בין פרי ופרופסור דן מירון מרכזיים לטקסט של פרי לא פחות מיחסיהם של ברנר וגנסין). כפי שלגיטימית, יש להדגיש, גם הסתייגותו של מוריס.

ובכל זאת אני נוטה לסבור שהעמדה הזו, "סוגיית ברנר הגייז", אינה קולעת אל לב האמת.

קול קורא למאמרים בנושאי תרבות עבור כתב העת המקוון של "התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות" ב"בצלאל"!

אני פונה אל כל המעוניין לשלוח לי מאמר או רעיון למאמר בנושאי תרבות למגזין התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות ב"בצלאל" ("אליפסיס"), שאותו אערוך החל מ-2017.

אני מקווה להפוך את המגזין המקוון לבמה מעניינת וחיה לכתיבה על תרבות במובן הרחב ביותר של המילה. הכתיבה במגזין תהיה בעלת אופי מסאי גמיש, נגיש לקורא המשכיל ולא רק לקהל מומחים, אבל תקפיד על הצגת טיעונים מדויקת, מנומקת ובהירה, ועל מסירת מידע רחב ובדוק. את המאמרים שייכתבו למגזין אלווה באופן אישי בדיון עם הכותבים על נושאי הכתיבה וכן בעצות עריכה של הטקסט עצמו.

המסות במגזין העתידי תעסוקנה בשלל נושאים, ביניהם:

  • כתיבה על תחומי האמנויות השונים
  • ביקורות של יצירות אמנות
  • כתיבה מעמיקה על תרבות פופולרית
  • כתיבה על נושאים שבקו התפר שבין חברה, כלכלה, פוליטיקה – ותרבות
  • כתיבה על הוגים וכן כתיבתה של הגות מקורית
  • כתיבה על החיים האינטלקטואליים בכלל (ועל חיי הסטודנטים בפרט)

 

לכל מי שיש נושא שמעסיק אותו, בעיה שברצונו לחקור אותה, אמירה בוערת על התרבות העכשווית, אמן שיש לו אובססיה לגביו, תופעה שמרגיזה אותו בתרבות, תובנה מאירה, מקורית ומסקרנת וכו' מוזמן לפנות אליי ולכתוב לי בכמה משפטים על הרעיון שלו. 

אני חושב שמגזין עברי רציני, אך כתוב היטב ונגיש, על תרבות הוא דבר מה נעדר אך נחוץ מאד. ויש לשער שאם יצא אל הפועל כהלכה אף ימשוך קהל קוראים לא מבוטל.

הצעות (וגם מחשבות-על-הצעות והתלבטויות-על-הצעות) ניתן לשלוח אלי ישירות למייל: arikglasner@hotmail.com

 

אריק גלסנר

——-

ארבע הערות נוספות בעקבות שאלות שנשאלתי:

א. על המאמר להיכתב באופן ייעודי לגיליון המגזין המקוון (כלומר, מאמר שכבר פורסם במקום אחר לא יתקבל).

ב. פרסום המאמר – אחרי שיוסכם עליו ביני לבין הכותב – ייעשה בגיליון שיצא בסביבות יוני 2017.

ג. אין מדובר בכתב עת אקדמי שפיט, כי אם במגזין מסאי.

ד. ההצעות שתתקבלנה לעיון הן למאמרים ומסות בלבד, ולא לסיפורת, שירה או מחזאות.

 

Here I Am, By Jonathan Safran Foer – A review

This review of the Hebrew translation of "Here I Am", was first published in the Israeli Daily Yedioth Aharonoth

by Arik Glasner

One could cut out 200 of the 635 pages in Jonathan Safran Foer's new novel and even then, of the remaining 435, there would still be fields of kitsch, but it would be impossible to remove them surgically without killing the novel. Even so, this is not only Safran Foer's best novel to date, but a generally very impressive work.

The novel, which was published this year in the U.S., describes the separation process of Jacob and Julia, a 40+ American Jewish couple who live in Washington. Jacob is a novelist and script writer, Julia an architect. The couple has three children.  The couple are fully and consistently non-believing, non observant Jews, but their connection with Judaism is important to them, and they preserve a few rituals, among them the upcoming Bar Mitzva ceremony of their firstborn son, Sam, during the harried preparations of which the novel begins.  In parallel with the family plot, there is a broader plot that depicts how as a consequence of a natural disaster (earthquake), Israel is forced to struggle for its existence in the face of a war that breaks out as a result of what is perceived as Israel's improper treatment of the disaster's aftermath for the West Bank population under its control, with its Palestinian population, and also its treatment of the Temple Mount, which was also damaged in the disaster.  During this war of survival, the Prime Minister of Israel calls upon American Jews to volunteer for active support in the war, so that the issue of Jacob and Julia's allegiance to their Jewishness or to Israel is put to the test.

This is an impressive work, first of all because Safran Foer succeeds in escaping from the stance of the cute boy, both from the kitsch in describing nice smart kids and also from the stance of a narrator who shows off his talents as a boy wonder expecting applause. That is the malady shared by his contemporary writers, Jews and non-Jews, the refusal to become men (Michael Chabon, for example, and also Foster Wallace, the older of the two). In place of the "great male narcissists", as Foster Wallace referred to Phillip Roth, John Updike and Norman Mailer, The male American writers have found the single substitute for their guilt feelings about their masculinity: the child's standpoint.  But except for this typical American neurosis (within the literary milieu), negatively related to emerging masculinity, in the case of Jews it was a calamity.  The emergent masculinity of Phillip Roth is the secret of his literary strength, since it occurs against a background of the emasculating Jewishness of a stifled, rationalistic culture.  Roth's extrication is in exchange for the moralistic suffocation of the "Mentsch"ideology. As Safran Foer and his contemporaries retreated in horror from this attitude, they actually became semi-impotent in literary terms.  Jacob's struggle to break out of his marriage is also the writer's struggle to attain the level of his great literary forebears. Jacob's increasing maturity is also literary maturity.  This struggle is carried out over hundreds of pages here.  Actually, this novel with its wildly sharp wit as well as its treatment of the question of Jewish identity (with justified hostility toward what for Heller in the '70's were the buds of Jewish neo-conservatism and is today the full bloom of the genre), recalls chapters of Joseph Heller's "Good as Gold", as well as with a different sort of humor and primarily in the main theme, masculinity and maturity, the works of Phillip Roth.  And that is a great compliment.

Aside from the main theme, there are impressive philosophical sections here (for example, against Jewish self-victimization and focusing Jewish existence around the Holocaust); there are witty, lively descriptions of family life and intimacy, not without kitsch, but also filled with insight, humor, sharp bitterness and emotion.

Joining Jacob and Julia's private story with a catastrophic event emphasizes Safran Foer's weakness: his attraction to the sensational, the sentimental and the kitschy (little children and great catastrophes star in his novels).  But here this joining also constitutes a powerful tool for advancing the novel's main theme, and therefore we can't chop it out of the text.  In a terrific satire on Jacob's Israeli relative, a successful high-tech entrepreneur, Safran Foer illustrates the recoiling attitude of a cultured American Jew toward the harsh, braggart, materialistic, national emotional extortionist Israeli. But this Israeli also poses a model of masculinity of which Jacob, restrained and neurotic, is jealous. Thus the Israeli, Israel, is involved in an issue that preoccupies Jacob in his private life.  If Phillip Roth's Mickey Sabbath expresses his explosive masculinity so that he never takes interest in Israel's fate, Jacob momentarily considers expressing his emerging masculinity by volunteering to help Israel.  Pairing together the destruction of a private home with the destruction of the National Homeland enables Safran Foer to introduce another theme: the clash between commitment to people close to you and national commitment.  In a marvelous midrashic excerpt, Jacob confronts the "Here I am" that Abraham answers G-d who is sending him to bind his son, with the "Here I am" with which he answers his son Isaac, on the way to slaughter. Sometimes one needs to choose between commitment to family and theological or ideological commitment.  And for Jacob it's clear, through most of the novel, that the choice will go to his family.  In an aside, the novel points to the worrisome alienation from Israel by liberal Jews, on the verge of a divorce decree to Israel, alienation, divorce, that should worry us very much.  But in a way that the author is unaware, in  my view, this linkage between the family story and the national story places Safran Foer at the forefront of written literature today (Houellebecq , Knausgård, A.B. Yehoshua, for example). The great subject placed at the forefront of this literature is whether atheists can really devote themselves to the great sacrifice required in order to establish and maintain a family.  Isn't our demographic fate sealed, to lose to traditional populations? As though the novel asks unconsciously: Were it not for national commitment, national identity, revenge against the Nazis, concern for Israel and the Jewish People, etc., wouldn't the question arise whether to raise a family at all? Thus, it's not just positioning the family vs. the nation, a somewhat banal subject, but rather the nation and the family as one vs. bachelorhood, vs. individual existence. Individualism splits the family and nationhood together.

Thus despite the manic load of the text, its verbosity and kitsch, Safran  Foer has succeeded in turning contemporary American Jewish existence into a significant work of art, and has succeeded in ascending to the league of his American Jewish literary forebears.

——-

Translation by Roy Abramovitch

 

 

ביקורת ישנה שלי על "שבת" של איאן מקיואן

במסגרת הכנת הרצאה על הרומן המוצלח "טובת הילד" של איאן מקיואן, נתקלתי בביקורת שכתבתי לפני יותר מעשר שנים על "שבת" שלו, ופורסמה, כמדומני, בזמנו בטור שהיה לי ב"מקור ראשון". לא איתרתי אותה באתר ולכן אני מעלה אותה לפה. יש בה עניין, כמדומני, למרות כמה זרויות והתמהות שגיליתי בטקסט שלי עצמי, מעידן מעט בוסרי.


 

כיצירה ספרותית "שבת" ("עם עובד") של איאן מקיואן (יליד 1948, מחשובי הסופרים הבריטיים) היא יצירה ראויה, לעתים מרשימה, אבל בעייתית מכמה בחינות ובטח שלא יוצאת דופן. הרבה יותר מרשימה מ"אמסטרדם", הרומן המביך של מקיואן מ – 1998, שלתפארת המבוכה זיכה אותו בפרס ה"בּוּקר" של אותה שנה, אך הרבה פחות חזקה מ"כפרה" שלו. אולם כמסמך תרבותי "שבת" היא אחד האירועים החשובים בתרבות בשנים האחרונות.

כמבקר ספרות, היצירה הזו, המתארת יום בחייו של מנתח-מוח לונדוני בכיר ואמיד, הנרי פֶּרון, ומבקשת דרך תולדות היום הזה להתמודד עם המציאות העולמית שלאחר האחד עשר בספטמבר, אני לא יכול להתעלם מהאופן השקוף, הגולש לגסות, בטיפולו של מקיואן בסוגיות שהניעו אותו לכתיבת "שבת". כן, מסתבר לנו ברומן שהאלימות מצויה גם בתוכנו, לא רק בחוץ, באיסלאם הקיצוני, אלימות שבאה לידי ביטוי במשחק הסקווש התחרותי בין פרון לעמיתו הרופא המרדים, ואף יותר מכך: בין פרון לבין נער הרחוב, בקסטר, ששרט את מכונית המרצדס הכסופה שלו. לא מאד מעודן, יש לומר. בנוסף, למרות ההיפר-ריאליזם המרשים לפרקים של "שבת" הרי שהתיאורים המפורטים, כמו תיאור הניתוח של אותו בקסטר אחרי שתקף את משפחת פרון, מייגעים. גם המשפחה "המושלמת" של פרון – בניו "המתוקים", החכמים והעצמאיים, הוא עצמו, רופא, יפה ואופה, אשתו, עורכת הדין המבריקה והמצליחה –  לעתים מעצבנת או למצער משעממת. עד כאן דבר מבקר הספרות.

אבל מבחינה תרבותית הרומן הזה הוא בעל חשיבות גדולה ביותר להבנה של מצב התרבות המערבית (ליתר דיוק: האנגלו-סקסית) כיום. ראשית, עצם ההתכוונות לכתיבת רומן שיתמודד עם המציאות העכשווית – מרתקת. בביקורות האנגלו-סקסיות שקראתי על הרומן צוין שמקיואן ממלא כיום את מקום ה"סופר הלאומי". הביטוי הזה, שהיה נשמע זר כל כך לפני עשור, נאמר כמעט כבדרך אגב. ואכן, "שבת" הוא כתב הגנה לא מתלהם על התרבות המערבית, שנכתב בתגובה למציאות ימינו, ממש כשם שביאליק, "המשורר הלאומי", נחלץ לכתוב את "בעיר ההריגה" אחרי פרעות קישינב לפני מאה שנה. חזרתה של הלאומיות (או לפחות: הזהות התרבותית הפרטיקולרית) מומחשת בעצם כתיבת הרומן הזה באופן חד מאד.

על איזה ציביליזציה מגן מקיואן באמצעות פרון? מקיואן שותל (שוב, בעדינות גסה) התייחסויות למורשת האנגלית-מערבית לאורך כל הרומן; מורשת אתיאיסטית אך הומניסטית וסובלנית. פרון, למשל, קורא את הביוגרפיה של דרווין (14); הוא מציין בפני עצמו ש"האנשים החכמים", ניוטון וכד', "הסקרנים הללו של תקופת ההשכלה האנגלית", היו גאים בהישגים שהציביליזציה הגיעה אליהם בימינו (197). פרון מכנה את עצמו "רדוקציוניסט מקצוען" (316) מבחינה פילוסופית, ומצהיר כי "אדם שפועל להקל את סבלן של נפשות כושלות על-ידי תיקון המוח אינו יכול שלא לכבד את העולם החומרי (…) הנפש היא מה שהמוח, חומר ותו לא, עושה" (83). פרון מתרעם על מוריה באוניברסיטה של בתו, דייזי, ש"סבורים שרעיון הקדמה הוא ישן ןמגוחך" (94). "זה הסגנון שלהם, הדרך שלהם להיות פקחים. זה לא יהיה קוּל או מקצועי לציין את הדברת אבעבועות-הרוח בתור חלק של החיים המודרניים" (94), לועג פרון לאופנה באקדמיות למדעי הרוח. פרון, המטריאליסט הנאור, חוזה שמה שיכניע את הפונדמנטליזם תהיה "שגרת הקניות וכל הכרוך בה – מקומות עבודה קודם כל, ושלום, ומידה של מחויבות כלפי תענוגות בני מימוש, ההבטחה לספק את התשוקות בעולם הזה, לא בבא" (149). הפילוסופיה מחייבת הציביליזציה המערבית של פרון נוגעת גם בפרטים הקטנים, בשירי הלל שהוא שר להמצאת המקלחת החמה והקומקום החשמלי (למשל, עמ' 85). פרון, הרופא, אינו איש רוח, אבל מקיואן מכניס דרך דמותה של בתו, המשוררת, וחותנו, המשורר, את המורשת הספרותית המערבית לכתב הצידוק של מקיואן.

קראתי את "שבת" במקביל ל"אחוזת הווארד" של הסופר והמבקר האנגלי, בן חוג "בלומסברי", א.מ.פורסטר, שיצא זה עתה בתרגום לעברית ("ידיעות אחרונות"). מעניין מאד לראות כמה נקודות השקה יש בין הרומן היפה, הקלאסי, של פורסטר, מ – 1910 (להזכירנו: תקופת השיא של האימפריה הבריטית), לבין "שבת", שיצא 95 שנים אחריו. שני הסופרים מהללים, אם כי עם הסתייגויות, את העיר (שניהם מתייחסים, כמובן, ללונדון) כהישג תרבותי ראשון במעלה (כאן: "הנרי סבור שהעיר היא הצלחה, המצאה מבריקה, יצירת מופת ביולוגית – מיליונים רוחשים סביב הישגיהן המצטברים, הרבודים, של המאות" – 13. פורסטר: "ודאי שלונדון מרתקת. היא נגלית בעיני רוחך כמרחב של אפור רוטט, נבונה בלא תכלית ורגשנית בלא אהבה; כנשמה המשתנה לפני שניתן לתעדה ברשומות"). פרון, במה שהוא אולי פליטת קולמוס מדהימה למדי של מקיואן, מהרהר בזעם כבוש שהארוס האיטלקי של בתו יצטרך "להשתדל להקרין הרבה קסם ילידי" (282) על מנת למצוא חן בעיניו. בשביל פרון, איש הציביליזציה האנגלו-סקסית, גם האיטלקים הנם "ילידים". ואילו אצל פורסטר, ערב מלחמת העולם הראשונה, מצויים הרהורים דומים על הבדלי האופי בין הבריטים לגרמנים "הטבטונים" ועל מה שעשה את בריטניה הגדולה לאימפריה. יש לקוות שתוצאות המתחים הבין לאומיים ששרטט פורסטר, קרי: מלחמת העולם הראשונה, לא יהיו דומות בזמננו.

זו, אם כן, התשתית האידיאולוגית של הרומן. ובכן, חלקה. כי הדבר המדהים ביותר ברומן הזה, לדעתי, נובע מעניין צדדי לכאורה, זניח, עניין זניח לכאורה מבחינת משמעותו האידיאית. אני מתכוון למונוגמיה היציבה של פרון. מקיואן מתייחס אליה בהרחבה חשודה. עיינו בעמוד 53 וראו עד כמה היא חשודה. בהתנצלות מחשידה הוא מכנה את הדבקות של פרון ברוזלינד, אשתו, כ"סטייה" ("יש משום סטייה בעובדה שמעולם לא עייף מן ההתעלסות עם רוזלינד"). "הקרבה והאינטימיות הן שמסעירות אותו ולא החידוש המיני דווקא", ממשיך מקיואן להתפתל ולהצטדק. פרון מודע לכך שהוא חריג בין חבריו ה"מנהלים בחשאי הרפתקאות עם נשים צעירות יותר; פה ושם מתפוצצים נישואים בקרב יריות של האשמות-נגד".

התכונה היציבה הזו של פרון (ואגב, גם של בתו המעצבנת, דייזי, שהיא, עלינו להאמין, מין משוררת סטרילית, ש"לא מעשנת, לא שותה"; "אילו ילדים נזיריים גידל", תוהה הנרי בצדק) היא, לטעמי, החלק הלא-מודע והמרתק באמת ברומן של מקיואן. על מנת להיחלץ מן המצוקה שמונחת לפתחו של המערב, מאימת ההתפוררות, חש מקיואן אינטואיטיבית שהוא צריך להציג משפחה מלוכדת והרמונית. איני יודע אם זו התפתחות "חיובית" דווקא, אך מרתק לראות איך הלך רוח שמרני ("ערכי המשפחה") נכנס בדלת האחורית לרומן המטריאליסטי-ליברלי הזה.