ביקורת על "השקרים האחרונים של הגוף", של גיל הראבן, הוצאת "אחוזת בית"

 "השקרים האחרונים של הגוף" עוסק בחיבור בין אונס משפחתי לבין הרוע של היטלר. ברומן ניכרות מיומנויותיה הספרותיות של גיל הראבן, אך הרצון לדיון אינטלקטואלי ברשע הוא בעוכריו. החידה ההיטלראית אינה מצויה בתחום פילוסופיית המוסר אלא בתחום ההיסטוריה הפוליטית

 

 

 

 

המתח שברומן "השקרים האחרונים של הגוף" נבנה סביב הציפייה ההולכת וגוברת של הקוראים לקראת הפגישה המכרעת בין שני הגיבורים של הרומן: המספרת, אלינור, עיתונאית ירושלמית בשנות הארבעים שלה, וקרוב משפחתה, ארון גוטהילף, אינטלקטואל יהודי אמריקאי, בשנות השבעים לחייו.

 

בפתיחת הרומן, בזמן ההווה שלו, ימינו אנו, מנסה גוטהילף לחדש את קשריו עם אלינור אחרי עשרות שנים של נתק. אלינור, המזועזעת מהניסיון הזה, פורשת לפנינו את עברה ואת העבר של יחסיהם. היא ואחותה הבכורה אלישבע גדלו להורים מתפקדים למחצה, שניהלו פנסיון משפחתי בשכונת בית הכרם בירושלים. באחד הימים התבשרו הנערות שקרוב משפחתן ידוע השם עומד לזכות את קרוביו בביקור, ושבכוונתו לשבת ולכתוב ספר בפנסיון המשפחתי. במהלך הביקור הזה עוסק ארון גוטהילף בשני דברים עיקריים: בכתיבת ספר שערורייתי על אדולף היטלר, ובאונס שיטתי של אחותה התמה והתימהונית של אלינור. ספרו של גוטהילף, שבו מספר היטלר את סיפורו בגוף ראשון, מתפרסם ומעורר שערורייה בעולם האינטלקטואלי, בגלל הניסיון לפצח את הרשע של היטלר ולהציגו כמתקבל על הדעת, ואילו אלישבע מנסה להתאבד, מאושפזת כמה פעמים ולבסוף מוצאת את גאולתה באמונה בישו ומהגרת לארה"ב.

 

הרומן נע בזמן ההווה והעבר לסירוגין. בזמן העבר נמסרים הפרטים שהובאו לעיל. בזמן ההווה הוא מתאר את נסיעתה של אלינור לארה"ב במטרה להיפגש אחרי שנים של נתק עם אחותה, פגישה שנועדה להזהיר את האחות משובו של השטן. לבסוף מתואר העימות של אלינור עם גוטהילף, שמגיע לירושלים לכנס אקדמי.

 

גיל הראבן מפגינה ברומן מיומנות ספרותית שגורמת לו להצליח במבחן הבסיסי של כל רומן: הקורא רוצה לדעת מה קורה בהמשך. למרבה הצער, פרט לזאת, הרומן סובל מחולשות רבות. החולשה הראשונה שלו זועקת מיד, מפני שהיא טמונה בצעקנות המגאפונית שלו. כי מה יותר נורא מהיטלר? ומה יותר נורא מאונס של נערה ספק-מפגרת? ומה יותר נורא משילוב ביניהם? כך שהרומן אינו מהלך בקטנות, אינו דן ברגשות מעודנים, אמביוולנטיים, מורכבים, סמויים מהעין. להפך. זהו רומן של שחור ולבן מוחלטים, ובמילים אחרות, רומן שדן במובן מאליו. המשיחות הגדולות והגסות מאפיינות גם את עלילת המשנה שברומן: דיון "עקרוני" על הסליחה הנוצרית שמגלה אלישבע כלפי אנסה המפלצתי.

 

בקישור שבין האונס המיני לבין הרשע הנאצי יש גם טעם רע. קישור זה אינו חדש באמנות (הרומן מזכיר את הסרט "שומר הלילה" משנות השבעים, שדן במערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית בין ניצולה ממחנה ריכוז לסוהר). אבל העובדה שהקישור הזה מוכר בתרבות אינה ערובה לכך שהוא לא יהיה דוחה. "הוא היה סדיסט בריון ופורנוגרף. זה מה שהיה. עכברוש במחלצות מסואבות של יומרה אינטלקטואלית (…) חולדה מעוותת שהחליטה כי יש בכוחה לכרסם את דרכה אל תוך הקופסה השחורה של היטלר" (עמ' 61), מתארת אלינור את גוטהילף. אבל הקישור בין סדיזם מיני  לסדיזם פוליטי, בהקשר של היטלר, הוא גם מגושם ומופרך. היטלר שייך לזן של רודנים שקשר דיאלקטי ואף יחס הפוך קיים בין הרצון לעוצמה השטני שלהם לבין המיניות הפוריטנית למדי שלהם (לזן הזה שייך גם סטלין, המתון במיניותו, ושניהם מנוגדים למודל של מאו צה טונג, למשל). החיבור ההדוק שנוצר ברומן, אם כן – למרות שלזכותה של המספרת והמחברת ייאמר שהיא מודעת לטעם הרע שיש בתיאורי האונס הפלסטיים ונמנעת מהם ככל האפשר – בין הסדיזם המיני לסדיזם הפוליטי מתפקד, בניגוד לכוונות המחברת, כגירוי פורנוגרפי לדיון אינטלקטואלי.

 

החטא הכבד ביותר של הרומן הוא היומרנות האינטלקטואלית שלו, שהיא חסרת כיסוי. גוטהילף מנסה בספרו לפצח את הרשע של היטלר. למעשה, אונסה של אלישבע מתבאר בספר כחלק מהמשימה האינטלקטואלית שנטל על עצמו: "הוא ערך ניסויים באחותי. פעם העמיד אותה כהדום לרגליו, ואילץ אותה להישאר בתנוחה הזאת שעות בלי לנוע. ופעם אחרת, כשגמר להכאיב, הוא אמר שעליה להבין עד כמה כל זה קשה לו (…) 'רק ההיסטוריה תשפוט אם הפרויקט שלנו הוליד יצירה שיש לה ערך'" (עמ' 60). מחלקים מספרו של גוטהילף, המפוזרים לאורך הרומן, מתברר שמחברו ניסה להבין את עומק הניהיליזם של היטלר (למשל, באירוע מכונן שבו מציץ המספר-היטלר, טרם הפיכתו לדיקטטור, ללועה של נערה "ומגלה מחילה רירית (…) שמלבדה 'אין שם כלום'", אירוע שנועד להטרים ולהסביר כביכול את הדה-הומניזציה שעתיד היטלר לעשות לסביבתו האנושית  – עמ' 76).

 

למרות היחס האמביוולנטי שמגלה הרומן לערך האינטלקטואלי של ספרו הבדיוני של גוטהילף, הוא אינו חולק על כך – ולמעשה אף חותר בעצמו לכך – שפיצוחו של הרוע המוחלט, הרוע ההיטלראי, הוא פרויקט אינטלקטואלי משמעותי. אבל הפרויקט הזה אינו פרויקט אינטלקטואלי חשוב כלל ועיקר. מבחינת מידת הרשע, אין הבדל עקרוני בין היטלר לצ'רלס מנסון או לכל רוצח שרוצח בדם קר. למעשה, "הרשע" אינו חידה כלל ועיקר. הרשע – כפי שלימדו אותנו דוסטויבסקי (אחד מגיבוריו מצהיר שלו היו בני האדם חושפים את סודותיהם הכמוסים ברבים היתה עולה צחנה כזו שאי אפשר היה לשאתה) ופרויד (במושג האיד שלו) – קיים בכל אחד מאיתנו, ורק שילוב של סופר-אגו פנימי ופחד מענישה חיצונית מונע מאיתנו לעשות כאוות נפשנו. החידה ההיטלראית הגדולה אינה מצויה בתחום הפילוסופיה של המוסר אלא בתחום ההיסטוריה הפוליטית: איך אדם אחד מופרע, שמופרעים כמותו יש רבים, הצליח להשליט את רצונו המופרע על אירופה והעולם כולו.

 

הראבן היא סופרת ותיקה. זכורה לי במיוחד לטובה יצירתה "מוזה", שעסקה בנושא דומה (יחסים חולניים בין משורר ותיק למשוררת צעירה). גם ברומן הזה ניכרות מיומנויותיה הספרותיות (מלבד יצירת המתח יש ברומן קו ארס-פואטי מעניין, הדן בהבדל בין מציאות לבדיה; גם הטון של שנינות-עולצת אירונית שהרומן כתוב בו לפרקים ויטאלי בחלקו; ועוד מיומנויות "קטנות"). אבל "ההליכה בגדולות" ברומן הזה, שמתאימה דווקא לסופרים מתחילים ולא לסופרת ותיקה כמו הראבן, היתה כאן בעוכריה.