על "הסיפורים הנבחרים" של סול בלו; "גלגול בפארק אווניו" של נתן אנגלנדר; "מתנת המבולדט" של סול בלו

על "הסיפורים הנבחרים" של סול בלו;על "גלגול בפארק אווניו" של נתן אנגלנדר

נכתב ב – 2004 בעיתון "מקור ראשון" (לפני מותו של בלו)

 

בהקדמה של אשתו של סול בלו, ג'ניס, ל"הסיפורים הנבחרים" של בעלה, היא כותבת כי תדיר נסובות השיחות ביניהם על "גורל היהודים במאה העשרים" (עמ' 5). ואכן סיפוריו של הסופר היהודי-אמריקאי הגדול, חתן פרס נובל, מספקים עדות מיוחדת במינה, אם לא על הגורל היהודי במאה ה – 20 הרי על חלק נכבד מגורל זה שהתרחש בארצות הברית.

 

נקודת המבט של בלו מרתקת כיוון שהוא מעלה שורה של תהיות הנוגעות למעבר התרבותי הדרמטי של המהגרים היהודיים המזרח-אירופאיים בראשית המאה שעברה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בלו, המתקרב לגיל תשעים (בזמן כתיבת המאמר, כאמור – א.ג.) ובעצמו בן למהגרים כאלה, מציין שהמהגרים היהודיים הביאו "כל כך הרבה התלהבות, להט, ואהבה לחיים האמריקניים הללו" עד שהפכו להיות "הדבר עצמו"; תהליך האמריקניזציה של היהודים, אולי קבוצת המיעוט המצליחה ביותר ב"כור ההיתוך" האמריקאי, מסקרן מאד את בלו וגם מרתיע אותו. לפיכך בנויים חלק מהסיפורים בקובץ על הניגוד בין היהודי המזרח אירופאי לאחיו האמריקאי, ויותר מכך: על הניגוד בין אנשי רוח בולטים, המגלמים גילום חילוני את מסורת הלמדנות היהודית, לבין סביבתם או קרוביהם "המצליחנים", המייצגים את החומרנות האמריקאית.

 

הנובלה המעניינת "קשר בלרוסה" נוגעת בדיוק בנקודה הזו: ביחס בין הארכיטיפוס של היהודי-האמריקאי לזה המזרח-אירופאי. במובנים מסוימים, המעודדים מחקר השוואתי, דומה היחס שבונה בלו בין שתי הדמויות שלו, בילי רוז, האמרגן היהודי האמריקאי, והארי פונשטיין, ניצול השואה, ליצירות ישראליות שעסקו ביחס בין "הצברים" לשארית הפליטה שהגיעה לארץ, כדוגמת "הוא הלך בשדות" של שמיר. מה שהופך את הנובלה למרתקת, ומעודד את ההשוואה הזו, הוא שאלת יחסי הכוחות בין רוז לפונשטיין. בילי רוז, איש עסקי השעשועים הניו-יורקי, אספן של יצירות אמנות, בעל טור רכילות נחשב ומפיק של מופעי שעשועים זולים, הציל את היהודי פונשטיין מהכלא האיטלקי, בחלקה הראשון של מלחמת העולם השנייה, טרם כניסתה של ארצות הברית למלחמה. הנובלה נסובה על ניסיונותיו של המהגר פונשטיין להודות למצילו, רוז, שמסרב לכל קשר עם המוצלים היהודים מלבד הקשר שנוצר מעצם סיועו בהצלתם. בילי רוז השטחי, שטוף התאוות והקמצן, הציל את פונשטיין במבצע הוליוודי, מעיר המספר, "הוא בטח ראה את לסלי הווארד ב'סקרלט פימפרנל'". אבל דווקא ה"הוליוודיות" של המבצע מאפשרת לבלו לערוך את החקירה התרבותית שלו הנוגעת להבדלים בין היהדות האמריקאית לזו המזרח אירופאית. מטוטלת הכוחות בין שני הטיפוסים מושתתת על אירוניה: דווקא איש עסקי השעשועים והבדיה, אדם קטן בקנה מידה אנושי-מוסרי, מצליח בזכות השפעתו וכספו להציל את פונשטיין האצילי והקשוח. "תסתכל על הבן אדם הזה: הוא אף פעם לא ביצע שום שליחות, אף פעם לא צד חיות גדולות, אף פעם לא שיחק כדורגל ולא נטש מטוס מעל האוקיינוס השקט. אף פעם אפילו לא ניסה להתאבד. והבנאדם הדחוי הזה הוא סלבריטי!" (עמ' 92). המשפט הזה, שיכול היה להיאמר, כמובן, גם על ג'רי סיינפלד, מכוון אל מבנה העומק של הנובלה החזקה הזו. אורח החיים האמריקאי הקפיטליסטי נמצא מותאם לסוג מסויים של תכונות, שיהודים רבים נמצאו כבעליהן. התכונות הללו, שאינן נחשבות נעלות במיוחד, הן אלה שאיפשרו להם להציל את חיי חלק מאחיהם. המספר, יליד ארצות הברית גם הוא, מודע לכך שלמרבה הבושה, גם הוא "יהודי חדש" (ובלשונו של בלו: "יהודי מגזע אחר לגמרי"), קרוב יותר לבילי רוז העשיר ההולל וחסר העכבות מלפונשטיין הסגפן, סמל "היהודי הנודד" המיוסר. הוא מייעץ לפונשטיין לשכוח מרדיפתו אחר פגישה עם בילי רוז: "תשכח מזה, תהיה לאמריקני. תשווק את התרמוסטטים שלך". אבל גם המספר עסוק מאוד בהצהרה של פונשטיין כי יש "מין שינוי בצאצאיהם של מהגרים בארץ הזאת", ותוהה באי-נוחות על המחיר ששילמו היהודים על תהליך האמריקניזציה שלהם.

 

בהרהורים על המחיר הזה משתמש בלו באורח החיים היהודי העתיק כנקודה ארכימדית לשיפוט מתון של אורח החיים האמריקאי, של "העולם החדש" בכללותו, עובדה שמוציאה אותו מ"הגטו" הספרותי היהודי. לשיפוט מהורהר זה שייכים גם הסיפורים בקובץ המעמתים דמויות של אנשי רוח עם דמויות של אנשי מעשה. אמנם גם כאן נשאר בלו בתחומי המשפחה היהודית אבל חקירתו היא גם כלל-אמריקאית.

 

לכך שייך הסיפור הארוך "בני דודים". המספר, משפטן-פילוסוף, נקרא לסייע לבן דודו, המאפיונר היהודי, על ידי כתיבת מעין עדות אופי לבית המשפט על משפחת המוצא של המאפיונר ונסיבות גדילתו בפרברי העוני של שיקאגו. המפגש המחודש עם בני משפחתו מעלה אצל המספר שאלות בדבר פנייתו לחיי הגות לעומת "עולם המעשה" (אמנם בגירסתו המוקצנת-קרימינלית), שפנה אליו הבן דוד. "אני חייתי את אמריקה בדרך הלא נכונה", מהרהר המספר. הוא מוסיף במרירות כי בן דודו המאפיונר טאנקי, ששמו המקורי רפאל מצגר, משתייך למעשה "לאסכולת קנדי". לפי תפיסה אמריקאית זו: "אם לא דיברת בשפת המציאות, דיבורך היה מזויף. אם לא היית קשה, היית רך" (עמ' 275). האתוס הפרוטסטנטי, שרואה בחיוב עבודה קשה והצלחה בעולם המעשה; רואה בהצלחה עדות לבחירה אלוהית, נמצא מותאם לחלק מאגפי משפחת המספר היהודי, אותו חלק שמטיח לעבר אנשי הרוח: "אם אתם כל כך חכמים, איך זה שאתם לא עשירים?" (עמ' 307). באווירה חברתית-תרבותית כזו חש איש הרוח במשפחתו כעיר שהושמה במצור.

 

המשיכה של בלו ליוצאי הדופן הגאוניים ניתנת אם כן להסברה בשני מישורים: פרטיקולרי וכללי; גם כהתעמקות בגורל היהודי-אמריקאי במאה העשרים וגם כניסיון של יציאה מעולם "המצליחנות" האמריקאי-הכללי, לעבר נקודת מבט חיצונית. על דמות נוספת (וגם זו דמות גברית, כיון שהגאונים של בלו הם תמיד גברים, עניין שעורר ביקורת בקרב פמיניסטיות), אומרת חברתו שהוא "יהיה אולי המנצח הבלתי צפוי בהיסטוריה של הרוח האמריקנית. אני חושבת שאולי יש לו הכישרון להבין את הכל בפרספקטיבה הנכונה" (עמ' 234); בסיפור נוסף מעיר המספר על רצונו למצוא "טיפוסים מיוחדים" בזמנים דמוקרטיים. שתי מובאות אלה מבטאות את אותו החיפוש אחר נקודה ארכימדית שתתצפת את מכלול ההוויה האמריקאית ותשפוט אותה.

 

אולם המעלה והחסרון בכתיבה של בלו טמונים בהעדפת ה"צורה" על פני ה"תוכן" בשרטוטי הגאונים שלו. אשתו של בלו מצטטת אותו בפתיח מחווה דעה על אחד מסיפוריו: "יותר מדי רעיונות, לא מספיק תנועה". אבל מה שמייחד את בלו, כסופר שמצליח לגשר בין תומאס מאן לדיימון ראניון, כפי שמציין פיליפ רות על גב העטיפה, הוא שילובם של הגאונים שלו בעלילה רבת תנופה כגיבורי פעולה לכל דבר. כלומר, בדיוק ההפך מהבעיה שציינה ג'ניס בלו: יותר מדי תנועה, יש אצל בלו, לא מספיק רעיונות. שלא כתומס מאן, אם להיזקק לדוגמת המופת שמביא רות, איננו יודעים בדיוק מה "התוכן" שנושאים איתם גאוניו של בלו. "הר הקסמים" של מאן הוא רומן רעיונות, שלעיתים נוחת נחיתת אונס במחוזות הסטטיים של השיעמום, אבל אכן מפתח רעיונות. בלו לא משעמם לרגע אבל רומן הרעיונות שלו הוא מסוג מוזר: רומן רעיונות שבו העיסוק ברעיונות הוא חיצוני, ללא קונקרטיזציה; אם כי, אכן מלא תנועה.

 

סול בלו, כפי שכותב בהקדמה מבקר הספרות ג'יימס ווד, דחה את ההוצאה להורג של הריאליזם למשך דור שלם. הוא הרחיק, ממשיך ווד, את צווארו של הריאליזם מחרבו החדה של הפוסט-מודרניזם על ידי שימוש בטכניקות מודרניסטיות המפיחות חיים בריאליזם המסורתי. קשה להתעלם מכך שיש קשר הדוק בין האמונה של בלו באפשרות קיומה של נקודת מבט ארכימדית על המציאות בכללותה ועל המציאות האמריקאית בפרט; בין האמונה של בלו בקיומם של גאונים, לבין יכולתו לדחות את ההוצאה להורג הזו של הריאליזם. אולם תהליך האמריקניזציה של יהודיו של בלו, תהליך שתיאור מבריק ומצחיק שלו מצוי בספרו הגאוני של סופר יהודי-אמריקאי אחר, "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר, ייתכן כי הוא זה שגם גורם לסירוס היכולת להתבונן על המציאות מנקודת מבט "אחרת", חוץ-אמריקאית, מנקודת מבט שבהתחשב בטיב העולם הבלו-אי ניתן בהחלט לקרוא לה "יהודית".

 

הגעגועים להוויה יהודית מובחנת מצויים גם בספרו של נתן אנגלנדר, סופר יהודי-אמריקאי הצעיר מבלו בשלושה דורות (הוא יליד 1970). ספרותית, אציין, לא התרשמתי מהספר. הסיפורים של אנגלנדר כתובים בחלקם בריאליזם המתאר את חיי הקהילות החרדיות בארצות הברית וישראל. כך הוא הסיפור על הרב שעובד לפרנסתו כסנטה קלאוס בכל-בו אמריקאי; סיפורה של עגונה המתלבטת אם לגרום למותו של בעלה; סיפורה של יצרנית פיאות המוקסמת משיערו של "זרוק" אמריקאי ועוד. חלק מהסיפורים מתארים את המציאות היהודית המזרח-אירופאית. כך הוא הסיפור על סופרי היידיש הנרדפים על ידי סטאלין והסיפור על גורלם הפנטסטי של יהודי חלם בשואה. אולם אחד הסיפורים של אנגלנדר חורג מהקו הזה. הוא מספר על נוצרי אמריקאי שמחליט שנשמתו היא גילגול של נשמה יהודית. תשוקתו של האמריקאי להתגייר מגלמת את השינוי הדרמטי שחל במעמד היהודים בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים. שאר הסיפורים מתארים את הגעגוע, דווקא לאור המקום המרכזי של ההוויה היהודית באמריקה היום, להוויית השוליים הייחודית של היהודים לאורך ההיסטוריה. כך מוסברת המשיכה של אנגלנדר אל ההווי החרדי והמזרח-אירופאי-יידישסטי כמשיכה לגן עדן אבוד. את מקום הגאונים של בלו, כאופוזיציה ל"אמריקניות", מחליף אנגלנדר בהתרפקות על העבר המזרח-אירופאי מחד וההווה האולטרה-אורתודוכסי מאידך.

 

*

על "מתנת המבולדט" של סול בלו; פורסם ב"מקור ראשון" ב – 2006

השארות הנפש

מקסים גורקי, בזיכרונותיו על טולסטוי, מעלה את הסברה שהמהפך הדתי שעבר טולסטוי בערוב ימיו נבע מחוסר יכולתו לתפוס איך מוח מלא גוונים כמוחו, מוח האוצר בתוכו את החיים על כל דקויותיהם, איך מוח כזה יכבה לעד. לא ייתכן שנשמתה עשירה כמו שלי תיעלם לנצח עם מותי, חשב טולסטוי. המחשבה הזו נראה לטולסטוי לא רק מעציבה אלא פשוט מופרכת, טוען גורקי, לא-רציונלית.

 

נזכרתי באנקדוטה הזו כשקראתי לאחרונה את הרומן הכביר "מתנת המְבּולדט" של סול בלו, מ – 1975, שעם סיום קריאתו הוא בעיניי היצירה המרשימה ביותר של בלו שקראתי עד כה (יותר מ"הרצוג"). את הרומן, שיצא בישראל ב – 1978 ב"ספריית פועלים", סביר שלא תמצאו בחנויות הספרים הרגילות אלא בחנויות "יד שנייה" או בספריות.

 

גיבורו של הרומן, צ'רלי סיטרין, האלטר אגו של מחברו, הוא אינטלקטואל יהודי-אמריקני, איש שיקגו, המתקרב לשנתו הששים ושבצד משפט גירושין מעיק, יחסיו עם אישה צעירה ממנו בשלושים שנה וחברות-כפויה עם איש מאפיה שיקאגויאני זוטר מסתחרר מוחו בסחרחורת מרהיבה של הגיגים מטאפיסיים. בלו צובע את הרומן שלו בגוון קומי עדין אולם למרבה הפלא אין האירוניה הקומית פוגעת ברצינות יחסנו להגיגי הגיבור.

 

סיטרין אינו יכול לקבל את אי-הישארות הנפש, הנראית לו, כמו לטולסטוי, לא-הגיונית. הוא אמנם לא בטוח בנצחיותה של הנשמה אבל חושד שכך עולה בגורלה. על ההאשמה שמאשימו ידידו שהוא מיסטיקן, עונה סיטרין: "אינני יודע מדוע המילה מיסטיקן גרועה כל כך. היא איננה אומרת הרבה יותר מהמילה דת, שאותה עדיין מבטאים לפעמים ברחשי כבוד. מה אומרת דת? היא אומרת שיש משהו בבני-אנוש מעבר לגוף ולשכל וכי יש לנו דרכי-ידיעה המגיעות אל מעבר לאורגניזם וחושיו. מאז ומתמיד האמנתי בזה. הייסורים שלי נובעים אולי, מהעובדה שאני מתעלם מהרגשותיי המטאפיזיות. למדתי באוניברסיטה, לכן אני יודע את התשובות המלומדות (…) אבל אלה אינם אלא בלבולי-מוח" (עמ' 213).

 

אנשים שאוהבים לקרוא וקוראים הרבה שואלים את עצמם מדי פעם האם הקריאה עושה להם משהו מהותי, משנה אותם, מוח ונפש? או שהיא חוויה שמִשְכה אינו עולה על זמן הקריאה ושמנצנצת ברגעי היזכרות ספורים לאחריה? לא שיניתי את תפיסותיי על השארות הנפש בעקבות הקריאה בספרו של בלו. נותרתי ספקן ומאמין בנצח-שברגע. אבל ההתעקשות של סיטרין על נצחיות הנשמה ממשיכה לְעגֵל אדוות באגם הנפש גם הרבה אחרי שמסיימים לקרוא את "מתנת המבולדט".      

משעממים גדולים של העידן המודרני

סיטרין זה, גיבור הרומן, עסוק בכתיבת מסה על "משעממים גדולים של העידן המודרני". ברומן זה אפילו יותר מצחיק ממה שזה נשמע. אבל כוונתו של בלו-סיטרין גם רצינית: "מצאתי לנכון לומר רק שמיום היות האדם נתנסתה האנושות במצבי-שעמום, אך מעולם לא תקף איש את הנושא כנושא בזכות עצמו" (עמ' 186). וסיטרין פורס ניתוח קצר ותמציתי של תולדות השעמום וההתייחסויות האינטלקטואליות אליו לאורך ההיסטוריה.

 

הסוגייה הזו היא סוגייה לא משעממת כלל וכלל. האם האנושות יכולה לשאת שעמום? נדמה שבשאלה הזו תלויה יכולתה של האנושות להיות מאושרת, כי להיות מאושר, לא נתון לגאות ולשפל של הכמיהה והחוסר ואחריהם הסיפוק והמילוי, יכול להיות משעמם מאד. לדעת הוגה מעמיק כדוסטוייבסקי, למשל, אין תקווה לאושר אנושי בעולם הזה. השיטה הפוליטית והחברה האנושית המשוכללות ביותר תימאסנה על בני האדם רק בגלל עצם מושלמותן ומשוכללותן.

 

האם "מלחמת הציביליזציות" הנוכחית גם היא אינה תולדה של שעמום? של חוסר היכולת לחיות בעולם נטול מאבק פוסט "המלחמה הקרה"? של חוסר היכולת האנושית להגיע ל"קץ ההיסטוריה"? כשנדמה שהמערב הגיע לאחרית הימים והמלחמות "הטיפשיות" כבר מאחורינו צץ להכעיס לפתע המשבר העולמי הנוכחי. כאילו ההיסטוריה אינה יכולה לשאת וואקום.

 

נכון, האיסלאם הרדיקלי לא תרם במיוחד לשלווה העולמית אבל נדמה שגם הפחד האנושי מהשעמום, מהשלווה הלא-מופרת, נטולת המאבקים, עט על "השלום הנצחי" כמוצא שלל רב.

ואולי בעצם גם הרדיקליות האסלאמית עצמה, בחלקה בלבד כמובן, נובעת מהפחד משעמום, מהפחד מלחיות בעולם שבו קיימת אופציית חיים אחת בלבד, האופציה המערבית.