על "ענוג הוא הלילה" של סקוט פיצ'ג'ראלד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2007

 

סקוט פיצ'ג'ראלד

סקוט פיצ'ג'ראלד הוא מיתוס, מהמיתוסים המוצדקים בתולדות הספרות. הטראגיות שאפיינה את הביוגרפיה שלו, אינה כשלעצמה הסבר מספק לצמיחת המיתוס סביבו. הסופר, שב-1920, כשהוא בגיל 24, כבש את קהל הקוראים האמריקאי עם "בואכה גן העדן" וכיהן במשך שנות העשרים כנציג הדור האמריקאי הצעיר, כשהוא חי על עטו בפזרנות ובראוותנות, התפרק לחלוטין לאורך שנות השלושים. נישואיו המיוסרים לזלדה, אשתו הזוהרת, התפרקו כשזלדה אושפזה כחולת רוח במהלך העשור הזה. בשנות השפל, שנות השלושים, לא נמצא דורש לסחורה הספרותית של פיצ'ג'ראלד, שעסק ביצירותיו בעשירים. פיצ'ג'ראלד, השתיין הכרוני והמרושש ניסה את מזלו בהוליבוד (בין השאר עבד על גרסה מוקדמת ל"חלף עם הרוח"). אך לשווא. התסריטאי והסופר באד שולברג סיפר פעם שאחד המפיקים האגדיים והקשוחים של הוליבוד בישר לו שהוא עתיד לעבוד על תסריט עם פיצ'ג'ראלד. "מה, הוא לא מת?" שאל שולברג הצעיר. "לא, ההפך הגמור", ענה באכזריות המפיק, "הוא בחדר הסמוך". פיצ'ג'ראלד, יש לציין, היה אז בראשית שנות הארבעים שלו. פיצ'ג'ראלד נפטר מהתקף לב ב – 1940, כשהוא בן 44, שכוח וזנוח. רק כמה עשורים אחר כך הוחזר למקומו הראוי בפנתאון של הספרות האמריקאית.

 

אבל הביוגרפיה הטראגית כשלעצמה אינה מהווה הסבר מספק. אחת הסיבות למיתוס פיצ'ג'ראלד היא העובדה שפיצ'ג'ראלד, הסופר לא רק האדם, היה בעל חוש יוצא דופן לטראגי. כשהוא ברום הצלחתו עסקה היצירה שלו בהידרדרות ובמפלה (כך ב"יפה ובארור" וב"גטסבי הגדול"). כאילו ניבא לבו את עתידו-הוא; כאילו נמשך ליבו אחר עתיד זה. בשנות השלושים, כשארנסט המינגוויי, ידידו-יריבו, היה בשיאו ופיצ'ג'ראלד בשיפלו, ניסח פיצ'ג'ראלד את אחד המשפטים העצובים והעמוקים ביותר שסופר הוציא מפיו אי פעם: "ארנסט כותב בסמכותיות, בסמכותיות שמביאה ההצלחה. אולם גם אני כותב בסמכותיות, בסמכותיות שמביא עמו הכישלון".

 

לא רק החוש הספרותי ל"טראגי", שהלם באופן מצמרר כל כך את חייו, תרם למיתוס פיצ'ג'ראלד. גם התימות שהעסיקו אותו ביצירתו. פיצ'ג'ראלד עוּנה כל חייו בסוגיית הכסף. הרגישות המעמדית האובססיבית שלו הניבה את גוף היצירה המעניין ביותר שנכתב מעולם על היחסים בין כסף ומוסר. כבן למעמד הבינוני, בעידן בו הלך והתברר העושר האגדי שהגיעו אליו לא-מעטים בחברה האמריקאית, ייסרה את פיצ'ג'ראלד המחשבה שלהיות עשיר פירושו קיום אנושי שונה מהותית. "העשירים באמת, ארנסט, הם שונים מאיתנו", אמר פיצ'ג'ראלד להמינגוויי, שהשיב בקוצר רוח "כן, אני יודע, סקוט, יש להם יותר כסף". בגלל האובססיה הייחודית הזו היה פיצ'ג'ראלד "יותר מסופר ופחות מסופר", כמו שהגדיר כמדומני פרופ' מנחם ברינקר את ברנר. האינטואיציות הגאוניות של פיצ'ג'ראלד בנושא שבחר לעסוק בו ביצירתו הספרותית (קרי: המשמעות הרגשית והמוסרית של הכסף), הביאו את המבקר הספרותי הגדול, אדמונד וילסון, ידידו של פיצ'ג'ראלד מימי לימודיהם בפרינסטון, לתלות בפיצ'ג'ראלד תקוות גדולות, גם אם הוא היה ער לכך שפיצ'ג'ראלד היה סופר לא-מהוקצע עד תום. התמוטטותו של פיצ'ג'ראלד הייתה לטעמו של וילסון לא רק טרגדיה אישית אלא אסון תרבותי.   

 

ב"עם עובד" הוציאו לאחרונה מחדש את "ענוג הוא הלילה", הרומן של פיצ'ג'ראלד משנת 1933. הרומן, שפיצ'ג'ראלד ירק דם בכתיבתו שהתארכה והתארכה, סימן את תחילת נפילתו כשהתקבל ברגשות מעורבים.

 

הרומן הוא כישלון מפואר. הוא כישלון כי יש בו משהו מקרטע, לא "מוחלק", חסרה בו אותה אחידות בטון ובאווירה שחופפת מעל יצירת ספרות גדולה, גם כשהיא מקיפה עולמות ורגשות מגוונים.

 

הרומן הוא סיפור נפילתו של הפסיכיאטר האמריקאי, ניק דייבר, שנישא לפציינטית שלו מבית מחסה לחולי נפש בשווייץ. הפציינטית, ניקול, אישה מורכבת ומיוסרת ויפיפייה קורנת, היא בת למשפחה אמריקאית בעלת עושר אגדי. במהלך הרומן, כהטרמה לנפילתו ולהתפרקות נישואיו, מנהל ניק פרשיית אהבים עם שחקנית קולנוע צעירה בשם רוזמרי.

 

אבל זהו כישלון מפואר ולעתים הפגמים שברומן מוסיפים לו לוויית חן, כמו, שלעתים, הפגמים שאנחנו מוצאים באהובי-ליבנו דווקא מקרבים אותנו אליהם.

 

הרומן, ראשית, עתיר תובנות נקודתיות חכמות, "טולסטויאניות". למשל: "לעתים קרובות עשוי גבר לשחק את תפקיד הילד חסר-הישע לפני אשה, אבל כמעט לעולם אינו עשוי להצליח בו כשהוא אכן חש עצמו כילד חסר-ישע" (עמ' 138). או התובנה החודרת על טעותה של רוזמרי, שטועה לראות בדייבר ואשתו אנשים שבזים להבלי העולם הזה: "בתמימותה הגיבה בלב שלם על פשטותם יקרת-המחיר של הדייברים, בלי לרדת לסוף מורכבותה ואי-התום שבה; בבלי דעת שכל-כולה אינה אלא העדפת האיכות על הכמות מטוב דוכני העולם" (עמ' 76).

 

דמותו של ניק היא דמות של רומנטיקן ואדם בעל "יכולת גאונית להתהלך עם הבריות" (עמ' 82). השרמנטיות הגברית שמסתירה מאחוריה סדקים עמוקים (ובאופן שמרפרף בתת-המודע של הטקסט: גם אי-ביטחון בגבריות), אפיינה גם את פיצ'ג'ראלד עצמו. אין עוד סופרים רבים שיודעים להציג את השרמנטיות באופן כזה, שמשדכים את המילה "גאונות" ל"יכולת להתהלך עם הבריות".

החוש המודרני החריף של פיצ'ג'ראלד הוא זה שאחראי ליצירת דמותה של רוזמרי. אחת ההתמודדויות המוקדמות, וללא ספק המעמיקות, עם העולם ההוליבודי. התשוקה לפצח ביצירה ספרותית את "מרומיה הבלתי-ממופים של הוליבוד" (עמ' 108), הוא אחת מסגולות הרומן. החוש המודרני הזה הוא זה שגם הביא את פיצ'ג'ראלד לעסוק, באופן חלוצי בספרות, בעולם הפסיכואנליזה (פיצ'ג'ראלד, אגב, סירב לעבור טיפול בטענה שטיפול יפגע ביצירתיות שלו).

 

דווקא הקו העלילתי המרכזי ברומן, זה שרומז שהעשירים ("העשירים באמת"), לעולם לא יקבלו לחיקם אדם כמו ניק דייבר, בן למעמד הבינוני, ואחרי שישתמשו בו יזרקו אותו, מוצג כאן בחשיפות ובישירות שפוגעות בו קשות.

 

באחד משלבי הרומן נפטר אביו של דיק. האב, כומר, מייצג בעולמו של דיק את המוסר. "הוא סח לדיק כל מה שידע על החיים, לא הרבה, אבל על הרוב דברי אמת פשוטים, עניינים שבין אדם לחברו" (עמ' 210). דמות האב, שצצה לשנייה ונמוגה, היא דמות משמעותית ביותר ביצירתו של פיצ'ג'ראלד (דמות אב מוסרית מופיעה, כזכור, גם במשפטים הראשונים, הבלתי-נשכחים, של "גטסבי הגדול"). פיצ'ג'ראלד ניסה כל ימיו להבין מה הרלוונטיות של עמדה מוסרית "זעיר בורגנית" כזו ביקום הא-מוסרי שאליו נקלעו גיבוריו העשירים, או המסתופפים בצלם. בנקודה הזו, אגב, בחיפוש אחר עוגן מוסרי שמתמחש בדמות האב, קרוב פיצ'ג'ראלד לברנר מאד. אבל זה כבר נושא למאמר נפרד.     

התרגום של אסתר כספי מ – 1973 היה מותאם לזמנו. אבל חבל שההוצאה לא השקיעה בעריכת תרגום מחודשת. הספר משופע בביטויים ארכאיים ועמומים כמו: "חרגות", "מַסְכֵּת"  וכיו"ב.