בעיקר על מאיה קגנסקאיה

מאיה קגנסקאיה

יש מקרים בחיים בהם אין לך ברירה אלא לאזור כגבר חלציך ולהטיח את האמת הצורבת בפני מעסיקיך. והאמת הצורבת היא שבעולם מושלם היה עלי לכתוב 3000 מילה על קובץ המסות המזהיר של מאיה קגנסקאיה על התרבות הרוסית ולא 700. אני אסתכן בנפיחות יותר מאשר באי דיוק אם אומר שחלק מהמסות המאוגדות ב"דמדומי אלים" (המסות על סטלין, צווטאייבה ועל מקומם של החגים בחיינו) משיק לגאונות. הדוגמה היחידה הדומה לעין הנץ וטפריו, של קגנסקיה המבקרת, שלהם מחוברים מוטות כנפיים של אלבטרוס וגרון זמיר, היא ברנר המבקר. וזה, גבירותיי ורבותיי, קומפלימנט כמעט לא נתפש.

 

אז מה עושים, קומראדז, במצב עגום כזה? איך דוחסים בטור עיתונאי ביקורת על טור אייפל מסאי? ננסה, אולי, כך: מי היא מאיה קגנסקאיה, על פי קובץ המסות הללו, ומי הם היוצרים האהובים עליה? קגנסקאיה היא אריסטוקרטית בעל כורחה, הנרתעת ממסות גדולות של בני אדם, "בלי שום סיבה אידיאולוגית (…) זה, קרוב לודאי, מום גופני, חוש ריח עודף ומופרז" ( עמ' 15). 

 

האריסטוקרטיוּת העמוקה והלא סנובית הזו חרצה מגיל צעיר את עמדותיה האנטי קומוניסטיות: "כמו לכל הבנות בגילי, גם לי יש סוד. סוד הרגש הראשון. אלא שאצלן זאת אהבה, ואצלי – שנאה (לסטלין)" (עמ' 50). האריסטוקרטיות העמוקה הזו – ואני מסתכן באמירה הזו – הופכת את קגנסקאיה (הכותבת – לא האדם!) לא-פוליטית וא-מוסרית, כמו גיבוריה (צוואטייבה, נבוקוב ואף בולגקוב). בכלל, אידיאולוגיה זה עניין לאינטלקטואלים, וכפי שקגנסקאיה כותבת על צווטאייבה, "היה הייתה גאון, וזה שונה תכלית שינוי מאינטלקטואל, ganz anders" (עמ' 85)… במקרים שבהם קגנסקאיה כן מביעה עמדות "פוליטיות", כמו בסלידתה מהשוויוניות הקומוניסטית או בביאור שהיא נותנת למגוריה בארץ, יש לראות בכך עמדה אסתטית ולא פוליטית.

 

ולכן גם היוצרים המועדפים על קגנסקאיה: צווטאייבה, נבוקוב, בולגקוב ודוסטוייבסקי הם יוצרים "אריסטוקרטיים", עם משיכה א-מוראלית, שהציבו במרכז יצירתם את יוצאי הדופן והגאונים (כשצווטאייבה כותבת במכתב: "אני משוגעת על עשירים", היא אינה ריאקציונרית, היא פשוט בעלת חוש אסתטי מעודן מכדי לשאת אפרוריות). וקגנסקאיה מטפלת ביוצרים וביצירות הללו בתשוקה שווה, כי סוף סוף גם היוצרים עצמם גאונים ולא רק איזה הומברט הומברט (נבוקוב) או איבן קרמזוב (דוסטויבסקי) או וולנד (בולגקוב).

 

איך מנתחת מאיה קגנסקאיה את היצירות של אותם יוצרים?

ראשית, איך לא. קגנסקאיה אינה חותרת להבהיר באופן "שיטתי" את מבנה היצירה הכולל. היא אורבת כמו נץ לחיות שדה זעירות המשוטטות בשלווה ובאין רואים על שדה הספרות, וצדה אותם למאורתה. שם היא מנתחת אותם לנתחיהם אבל – אם להעמיס עוד מטאפורה, ברשותכם – מפענחת דרך ניתוחן של חיות השדה הקטנות את המערכת האקולוגית השלימה, שאִפשרה את קיומן. לדוגמה: מה משמעות העובדה שבחדרו של רסקולניקוב לא מוזכרת מציאותם של ספרים כלשהם? ולמה דווקא סוסה הופיעה בחלומו של רסקולניקוב? מעכברים דקים אלה מולידה קגנסקאיה הרים פרשניים שגיאים.

 

אבל, רגע, רגע, אני ניגש לספרה של קגנסקאיה בצורה הפוכה מכפי שהיא ניגשת לספרות! אני מנסה לפרוט לפניכם את אופי המסות, על דרך הדדוקציה, בעוד קגנסקאיה היא נסיכת האינדוקציה הספרותית. לכן, ברשותכם, אפנה לכמה משפטים מרהיבים שיטעימו אולי טוב יותר את סגנונה של קגנסקאיה המבקרת. "בחיי צווטאייבה", כותבת קגנסקאיה, "היו שני רומנים בלבד: האחד – עם הבעל, השני – עם כל האחרים" (עמ' 89). על דוסטוייבסקי "המוקדם" היא כותבת כך: "קיים רושם כללי, הדומה בערך לטולסטוי ה'מאוחר': טולסטוי ה'מאוחר' בדרך כלל הטיף והתכונן למוות; דוסטוייבסקי ה'מוקדם' בדרך כלל כתב והתכונן לעבודות-כפיה" (עמ' 92). על לנין: "עצמות הלחי האסיאתיות של לנין מזדקרות מכל שורה של הצו הממשלתי על העתקת עיר הבירה למוסקבה (מפטרבורג ה"אירופאית" – א.ג.)" (עמ' 173). על מקורות ההשפעה המרשימים של סולז'ניצין ההוגה: "טיטוס ליוויוס, התנ"ך, אפלטון, אריסטו, הנשיא ריגן" (עמ' 225)… 

 

בהזדמנות אחרת טענתי שליוצרים בתר-גאוניים, כמו היוצרים הרוסיים במאה ה – 20 וה – 21, קשה מאד להימלט מאפיגוניות או, מה שגרוע יותר, ממין מדושנות עונג ונפיחות תרבותית שמקשה על התנועעות ספרותית קלילה ורלוונטית. אבל מאיה קגנסקאיה ניחנה בהומור ובכשרון עצום שמאפשרים לה, במילותיו של מאיר אריאל, להשיל בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש, ובכך להפוך למין שמרנית-רדיקלית ביחס לתרבות המפוארת שגידלה אותה.

 

ולמרות הכל, יש מה להתווכח אתה. לא, "להתווכח" זו לא המילה הנכונה. יש לנסות ולראות מה שנסתר מעיניה החדות.      

נעדר בולט בספר, שלא הוקדשה לו מסה וששתיקתו מהדהדת בין דפיו, הוא טולסטוי. אינני בטוח, אך נדמה לי שקגנסקאיה לא אוהבת את טולסטוי במיוחד. אולי מה שהיא מעזה לומר על סולז'ניצין נאמר במובלע גם כלפי טולסטוי הריאליסט ואיש המוסר: "כתיבתו מעולם לא גרמה לי זעזוע ספרותי כלשהו (…) מפני שכבר אז לא יכולתי לסבול כתיבה ריאליסטית" (עמ' 230). העדפת הגאוניות, המיתוס וה"פנטסטיות" על הריאליזם, מובילים את קגנסקאיה לפירוש מבריק אך חלקי, לעניות דעתי, של "החטא ועונשו". וזאת כיון שקגנסקאיה עיוורת לגאונות הריאליסטית של דוסטויבסקי. צודקת קגנסקיה, "החטא ועונשו" בודאי אינו ספר מוסרני פשוט המטיף לאי-רצח של זקנות, אבל הוא גם אינו ספר א-מוראלי כפי שקגנסקאיה בברק מפרשת אותו. רסקולניקוב מודה בספר לא בגלל שניחם על רצח הזקנה – בכך צודקת קגנסקאיה – אלא בגלל שאינו יכול לשאת את בדידותו כשומר סוד, כלומר, כרוצח. האסטרטגיה הפסיכולוגית של פורפירי הבלש היא בדיוק זו: הרי אינך יכול לשאת את זה, את הסוד, אז בוא פרוק אותו מעליך. הבידוד שחש רסקולניקוב אל מול אמו ואחותו מוביל אותו לוידוי גם בלי להצטער לרגע, עד סוף הרומן ועד בכלל, על רצח הזקנה. והדברים ארוכים.

 

גם עם מסקנותיה הפוליטיות הליברליות של קגנסקאיה אפשר להתווכח. יש קשר בין חירות האמן לתפיסה ניאו-ליברלית, אבל הקשר הזה הוא קשר גורדי ותיק ובָתיק. אבל הדברים האלה ארוכים אף יותר. בכל אופן, ככל הידוע לי, קגנסקאיה כתבה יותר ממה שפורסם כאן ועל זה יש לזעוק אל מול המו"לים: למה אתם מחכים?

 

חדר מלחמה

צפיתי בשלושת הפרקים הראשונים של הסדרה המדוברת של יאיר לפיד. ויודעים מה? זו סדרה אמריקאית לא רעה בכלל. קולחת, משעשעת, מעט מותחת, מיופייפת ולא ריאליסטית. כמו בכל סדרה אמריקאית של המיין סטרים גם "חדר מלחמה" אינה סדרה חלולה. להיפך, היא מלאה בתוכן עד להתפקע, אלא שהתוכן הנדחס עצמו חלול…

אבל בכל זאת חשתי אי נוחות בצפייה שכמותה לא חשתי בצפייה ב"בית הלבן", לדוגמה. ולא, לא בגלל הפער בין ייצוג המציאות המלוקק למציאות האפורה; ייצוג שב"בית הלבן" הוא נסבל יותר כי שם, לפחות, גם העולם המיוצג, מוסד הנשיאות האמריקאי, גדול מהחיים. גם לא בגלל העברית המאונגלזת והפעפוע מעורר אי הנוחות בין האתוס הבורגני-מקצועני למערכת הביטחונית הישראלי, שמיוצג דווקא יפה בסדרה. לא. חשתי אי נוחות מסיבה אחרת, כמעט ולא לגיטימית. חשתי אי נוחות מכך שדמות מובילה באליטה הבידורית ייצרה סדרה על האליטה הבטחונית-מדינית. זה טיעון חוץ טלוויזיוני, אני יודע, אבל במדינה קטנה כמו ישראל החיכוך בין אליטות מעורר אצלי אי נוחות. חלק מיכולתה של דמוקרטיה לתפקד נעוץ לא רק בהפרדת רשויות פורמלית אלא גם במאבקים בין אליטות שיוצרים ביזור מבורך של מוקדי כוח. הסדרה של לפיד, עם כל הכשרון האמריקאי הלא מבוטל שלו, מדגישה את החשד הותיק שהאליטה הישראלית היא מונוליטית למדי.