על ריינהולד ניבור

ריינהולד ניבור – בני האור ובני החושך. תרגם: אהרן אמיר. הוצאת שלם. 142 עמ'.

 

ספרו הפילוסופי-פוליטי של התיאולוג והוגה הדעות האמריקאי, ריינהולד ניבור, הוא ספר מפוכח ומסעיר במתינותו הפוליטית היוקדת ; הוצאתו לאור בידי הוצאה המזוהה עם הימין השמרני בישראל היא דוגמה נאה לגמישות אינטלקטואלית (במובן החיובי של המושג).

 

ניבור, מבכירי האינטלקטואלים האמריקאיים בשליש השני של המאה ה – 20, מתווה משנה פוליטית-פילוסופית שנועדה להגיב על מוראות מלחמות העולם ו"המלחמה הקרה" ; אולם עקרונות תפיסתו, הנגזרת מהבנה חודרת ועמוקה ב"טבע האדם", נדמים רלוונטיים היום, בעיצומו של עימות גלובלי מתגלגל חדש, כביום היכתבם.

 

לוז הספר אינה ההבחנה המתבקשת מדי בין "בני האור" (הדמוקרטיות המערביות) ו"בני החושך" (הנאציזם). לוז הספר הינה ההבדלה בין הטוב והרע, האור והחושך, בתוך קבוצת "בני האור" עצמה (שניבור כולל בתוכם גם את המרקסיסטיים – וזה חידוש עצום בזרם המחשבה המרכזי האמריקאי בשנות החמישים), שחלקים בה מועדים לטיפשות ולסיכלות. הסכנה לשלום האנושות אינה נובעת רק מתפיסות זדוניות ואלימות ; הסכנה לשלום האנושות נובעות מהשקפות חיוביות בבסיסן שאינן בוחנות את השלכותיהן השונות. בפיכחון וקריאה לריסון אלה מייצב ניבור מצע רעיוני לדרך האמצע, "שביל הזהב" החמקמק. במישור הכלכלי, לדוגמה, האינדיבידואליזם הליברלי כמו גם ה"שתְפנות" המרכסיסטית, ערכים חיוביים כשלעצמם, הופכים ליצרני זוועות כשהליברל אינו מכיר בעוולות שגורמת כלכלת השוק או כשהמרכסיסט אינו ער להשלכות של נטילת החירות מבני האדם.

 

מה שמרתק במיוחד אצל ניבור הינו המצע הדתי-נוצרי-מטאפיסי שמביא אותו לביקורות האלו, הן על הליברליזם הלא-מרוסן והן על המרכסיסטים. הליברליזם תומך "השוק החופשי" אינו ער דיו לחטא הנעוץ בבסיס הקיום האנושי. האדם הוא גם – לא רק, טוען ניבור! – רע מנעוריו ;  הפקרת החברה ל"יד נעלמה" ש"תסדר" אותה הינה איוולת המוליכה לעוול. הרוע האנושי יוליד דיכוי בלתי נסבל של חלשי החברה בידי החזקים. אולם גם המרכסיזם מעקר יסוד דתי-מטאפיסי של הקיום האנושי;  היות האדם "יוצר", יוצרם של אופני קיום חדשים ומתגוונים. החירות האנושית של האדם ליצור את סגנון חייו חשובה לאדם לא פחות – ואף יותר, לעיתים – מהרגעת קיבתו במאכל ובמשקה.

 

 יסודות דתיים ומטאפיסיים אלה (שאגב, מגלים קירבה מהממת למשנתו הפוליטית של הוגה דעות נוצרי אחר – דוסטוייבסקי) מכריחים את מעצבי מדיניות הפנים והחוץ – להם, בעצם, כותב ניבור את ספרו – לזגזג בין פשרות פוליטיות-כלכליות שונות שיתנו פתרונות אד-הוק לצרכיו הסותרים של האדם. ניבור מטפל באופן שיטתי באיוולתם של בני האור (הליברלים "הימניים" המערביים והשמאל הרדיקלי) הן בענייני פנים (כלכלה, פלורליזם בחברה וכו') והן בענייני חוץ. ההיטלטלות בין "היחיד" ל"קהילה", ובמדיניות חוץ: בין "בדלנות" ל"אוניברסליזם", נתפסת כמצב הטבעי של האנושות. על הפוליטיקאי המפוכח, אך לא הציני, לעשות בלהטיו בכדי למנוע הפרזה דוגמטית בהליכה לקצה אחד.

 

פכחונו של ניבור, שהגותו נדונה ברצינות על ידי ממשלים אמריקאיים בשנות הארבעים והחמישים, רלוונטי ביותר לימינו. הגותו רלוונטית הן בפכחונה המזהיר את המערב מראייה שאננה של דרך חייו כדרך החיים האולטימטיבית ; רלוונטית בביקורת שהוא מותח על עמדה קפיטליסטית קיצונית ; רלוונטית בהדגשת היסודות הדתיים-המטאפיסיים המכוננים את אותה פשרה פוליטית גדולה, המכונה דמוקרטיה ועוד.