ביקורת על "והזעם עוד לא נדם", של אהרן אפלפלד, הוצאת "זמורה-ביתן"

רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ברונו. ברונו, המספר בעצמו את סיפורו, נולד בשנות השלושים בעיירה על גבול רומניה-הונגריה להורים קומוניסטים. בגיל צעיר הפך לנכה, קטוע זרוע, נכות שהוא מעניק לה משמעות, כעדות לייחודו, לייעודו. במלחמת העולם השנייה  הוא נכלא בגטו, אחר כך במחנה השמדה, אחר כך ברח אל היערות. בסיום המלחמה הקים ברחבי אירופה אימפריה מסחרית, אך תכליתה אינה הבצע אלא שיקומם הרוחני של הפליטים היהודים. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי המלחמה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהמלחמה רק הדגישה את מציאותו.

"והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. אפלפלד, דרך גיבורו, מבטא כאן, ולא בפעם הראשונה, עמדה הרואה בקיום היהודי קיום בעל ייעוד ושליחות. כפי שהנכות של ברונו היא עדות לייחודו ("אתה ילד מיוחד, ועל כן יש לך יד מיוחדת"), כך גם היהודים הם נכי העולם, הסובלים על שום נכותם, אולם תפקידם, בדיוק משום עליבותם, להזכיר לעולם שלא הכל בעולמנו חומר וגשמיות. כך מורה לברונו הצעיר מורהו הנערץ בבית הספר, הנזיר פטר: "היהודים לבדם ניצבו בהר סיני, ורק בהם משוקעים הקולות והברקים של הדיבור האלוהי. הם, לדאבון לבנו, שכחו זאת, אבל המקרא לא שכח, ובכל זאת אסור לזלזל בעדים מתכחשים אלה. הם עתידים באחד הימים להיזכר מיהם ולהיות מה שנועדו להיות".

העמדה ההיסטוריוסופית יוצאת הדופן הזו, שהיא היפוכה ומקבילתה כאחת של התפיסה הנוצרית, על היהודים כעדים נצחיים למה שייעשה לאנשים שלא יקבלו את ישו, שהיא גם היפוכה של העמדה של א.ב. יהושע על כך שהקיום הישראלי צריך לחתור ל"נורמליות" – העמדה הזו מקבלת כאן פיתוח ועידון שמצילים אותה מהמגלומניה והפִּרכוֹת שאורבות לה. ראשית, אין כאן חלילה תפיסה גזענית. הקיום האצילי והרוחני שברונו מנסה לקומם ולכונן לפליטים מבין הריסות המלחמה הוא אופציה, פוטנציאל, שפעמים רבות אינם מוגשמים (למשל, בביתו שלו, בו ברונו מגדל ילד גס וחומרני, שלועג לחזונות הרוחניים של אביו ומבקש לעצמו ממון ותענוגות). שנית, הייעוד הרוחני הפוטנציאלי כרוך בחולשה (כמו הגדם של ברונו), ואם הוא אינו מתממש נותרים נושאי הייעוד נחותים מעמיתיהם בני האדם, לא אנינים מהם (לעתים, ואפלפלד ער לכך ברומן, הרוחניות עצמה גם היא מתגלה כנכות: מזויפת, רודָנית). שלישית, תפיסת הייעוד היהודי, שהוגים יהודיים, כמו מבקר הספרות הדגול ג'ורג' סטיינר, מפרשים אותה פירוש אנטי ציוני (ושחלק מיליטנטי בציונות אכן ניסה להילחם בה וראה בה פסיכוזה לאומית), מורכבת יותר אצל אפלפלד.  נדמה שאצלו תפיסת הייעוד הזו אינה כופרת בצורך הלגיטימי במדינה יהודית, על אף הכאב מלראות אותה הופכת למדינה רגילה שברגילות, "ככל העמים". רביעית, תפיסת הייעוד היהודי אינה דתית במשמעות החמורה של המילה "דת", אלא מהפכנית-רוחָנית ומתוחכמת; ברונו אף סבור שהגשמת הייעוד הרוחני יכולה להתבטא בפעילות מסחרית-יזמית בעלת חזון!   

הרומן של אפלפלד, בעיסוקו בגורל ובייעוד היהודי, משקף בצלילות זרמי מעמקים הסואנים בתחתית הישראליות. למשל, התחושה הקשה של חזרת הגורל היהודי חסר המנוח, שעוררו האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה. מאלפת גם החזרה, בוורסטיליות, לדמות "הצדיק החילוני" בספרות הישראלית, אחרי עשורים ארוכים שדמות זו נעדרה ממנה (ברונו וחבריו הם סוג של צדיק חילוני, מאלה שאלבר קאמי וברנר היו גדולי מתאריו, ושלאחרונה אף הבליח בחדש של גרוסמן). החזרה של דמות "הצדיק" קשורה בניו אייג' של העשור האחרון, רק שאצל אפלפלד זוהי רוחניות אקזיסטנציאליסטית וטרגית, ולא מרפא אלילי כוזב. לא רוּחְניות.

כל הדיונים ההגותיים הנכבדים הללו (שבאופן אישי אני נוטה לא להסכים עם העמדה המבוטאת בהם, עם הראייה המיתית-מהותנית שמקופלת בהם באשר ליהודים) לא היו ראויים להתייחסות בביקורת ספרותית לולא היה הרומן הזה בעל סגולות אסתטיות מבהיקות. הכתיבה העניינית והנקייה של אפלפלד, התנועה והפעילות התמידית של הרומן והגיבורים, ההיעדר המוחלט של התפנקות לשונית, רגשית או עלילתית, שליטה מופלגת בניווט העלילה, מְחוּשבות של אסטרטג שוּעלי בקידום צירי- עלילה המקבילים, הופכים את הרומן לסמכותי, יוצרים אוויר פסגות אמנותי, וכך מחשלים את הרובד ההגותי שלו, שתובע לפיכך התייחסות רצינית. האסתטיקה, בקיצור, היא זו שמאפשרת את האתיקה.    

אפלפלד הוא סופר פורה מאוד. בשנים האחרונות איבדתי קשר עין עם יצירתו. יש משהו חשוד בסופר פורה. הרומן הזה הפיג חלק נכבד מהחשד שלי.