על צבי ינאי

"שלךָ, סנדרו" מוגדר בגב העטיפה כ"רומן מכתבים". לא הייתי מגדיר את הספר המרתק הזה כיצירה ספרותית. ליתר דיוק: שפיטתו של הספר בקריטריונים ספרותיים לא תשרת את ענייניו.

הספר האוטוביוגרפי הזה אינו מעניין בגלל מוּדעות מיוחדת שמפגין כותבו למדיום בו הוא נכתב; אינו מעניין בגלל תובנות מרעישות או בגלל חדירה דקה לנפשות הפועלות בו. גם על בניית עלילה קשה לדבר כאן בגלל שהספר פחות או יותר צמוד כרונולוגית לעובדות חייו של מחברו. הספר, הכתוב באופן ענייני, נשען בראש ובראשונה על הסיפור שהוא מבקש לספר ומזכיר, לפיכך, כתבת מגזין עיתונאית ארוכה מאד. אבל איזו כתבת מגזין!

 

 צבי ינאי, מנכ"ל משרד המדע ועורך כתב העת "מחשבות" לשעבר, ומי שממלא בציבוריות הישראלית את התפקיד, שמעטים מדי ממלאים לצדו, של הפופוליזטור המדעי (תפקיד מכובד שממלאים בעולם אנשים כמו ריצ'רד דוקינס ודיוויד אטינובורו), מגולל ב"שלך, סנדרו" את קורות חייו המוקדמים והלא-ייאמנו.

 

ינאי בחר לגולל את הסיפור בצורת רומן מכתבים בו מכתבים המכותבים (ברובם) לאחיו האובד רומוֹלוֹ. לפי מה שינאי מספר, הוא נתקל בשמו של רומולו, פרופסור לביולוגיה, במאמר מדעי שהאחרון פרסם ב – 2004. היותו של הכותב בן 71, כפי שצוין בשולי המאמר, ושמו הפרטי הביאו את ינאי "לירות באפילה" כהגדרתו ולפנות במכתב אל רומולו זה בתקווה שהוא אחיו האובד. כשמסתבר שרומולו הוא כנראה האח האובד, מספר ינאי לאח זה את כל קורות משפחתם. אינני יודע עם החלק הזה בסיפורו של ינאי – גילויו או אף מציאותו של אח אובד – הוא עובדה אוטוביוגרפית או שמא אמצעי ספרותי לגלילת קורות משפחתו (כנראה בדוי הוא). אולם גם מלבד פרשת הבן האבוד יש לינאי הרבה מה לספר.

 

אמו של ינאי, יוּצי, יהודיה שנולדה ב – 1912 בגרַץ שבאוסטריה פגשה את קלמן טוּט, הונגרי ולא יהודי, כשהייתה בת 17 וגילו כפול מגילה. האם הייתה רקדנית והאב זמר בריטון ומסע ההופעות שערכו באיטליה הרחיק את האם, ומסתבר שלצמיתות, מאימה האוהבת שנותרה בגרץ. השניים לא נישאו, ובמהלך חמש שנים נולדו ליוצי ארבעה ילדים (ינאי עצמו, סנדרו כפי שנקרא בילדותו, נולד כבן זקונים ב- 35').

 

כיוון שלא יכלו לערוך את הופעותיהם ולגדל את הילדים בו זמנית הושארו הילדים עד גדילתם בידי משפחות אומנות שונות. "סידור כזה עלול להיראות חריג בימינו, אבל אם מביאים בחשבון את חיי הנוודות של הורי, צירוף תינוקות לנדודיהם היה אכזרי יותר מאשר הפקדתנו בידי משפחות אומנות" (עמ' 29).

 

כשאוסף הזוג, לקראת שלהי שנות השלושים, את שלושת ילדיהם (למעט רומולו, שינאי מעלה את ההשערה שאביו הקנאי חשד שהוא נולד מאב אחר ולכן הופקר אצל אומנתו), מתחילים המאורעות העולמיים לסגור אט אט על המשפחה. האב, קלמן, תומך הפאשיזם (!), מגורש בכל זאת להונגריה וכנראה נפטר שם בעיצומה של המלחמה בחוליו. האם – היהודיה! – מוצאת עבודה כמתורגמנית בשירות הוורמאכט, אולם גם היא נפטרת בחוליה ב – 1944. שלושת הילדים, סנדרו ושתי אחיותיו, מטופלים על ידי האומנת המשפחתית, ובסיום המלחמה נשלחים על ידי חיילי הבריגדה היהודית לאחי האם, שהקדים ועלה לפלשתינה בשנות השלושים. החיים בקיבוץ בארץ אינם קלים לסנדרו ואחיותיו, שלא ידעו כלל על עובדת יהדותם, ולמעשה גודלו כנוצרים קתוליים אדוקים. 

 

ספרו של ינאי מרתק לא רק בגלל הסיפור כשהוא לעצמו אלא גם בגין התשוקה שניכרת במחברו לשחזר, בערוב ימיו, את דמותם של הוריו שמתו עליו בילדותו ואת סיפור משפחתו, אחרי שנים של הדחקה. נוסף על כך, מה שהופך את הסיפור המרתק למרתק שבעתיים הוא ההתכתבות המסועפת בין חלקי המשפחה לפני, אחרי, ובעיצומה של המלחמה, התכתבות שהגיעה לידיו של ינאי ושהוא משלב במכתביו לרומולו. חלק נכבד מההתכתבות הזו תופסים מכתביה של סבתו של ינאי, לואיזה גַלַמבּוֹש, שאותה לא הכיר מעולם והוא משחזר את דמותה הייחודית ממכתביה לאמו. לואיזה "היא אמא יהודייה על פי מיטב הפולקלור היהודי – מעצבנת, טרחנית, מרחמת על עצמה, תובענית, דעתנית – אבל תמיד אוהבת" (עמ' 68). אביא שתי דוגמאות ל"פולניות" המשעשעת ומכמירת לב של הסבתא לואיזה. "לצערי צריך מזל לילדים טובים, ולי אין" (עמ' 133), כותבת לואיזה בפאסיב-אגרסיב לבתה, המסרבת להתחתן או לחזור לאמהּ. וציטוט משעשע אף יותר: "התיק ששלחת לי", היא כותבת לבתה, "הגיע אלי היום. תודה לך, למרות שזה לא מה שאני צריכה, אבל אולי עוד אפשר לצבוע ולשנות אותו" (עמ' 150). קטע אירוני אחר, שחושף את המרקם החברתי המתבולל-למחצה בו גודלה אמו של ינאי, הוא מתכון לרגל קרושה ליום כיפור שנעשה מחזיר (!), שמוסרת הסבתא לאם במכתב. אולם המכתבים לא רק משעשעים, כמובן, ומביאים עדות מכלי ראשון לאנשים אבודים שההיסטוריה סוגרת עליהם. למשל, מתארים המכתבים את ניסיונה הנואש של הסבתא להגר לאנגליה. מכתביה הם מגרץ, לאחר מכן מוינה, אליה גורשה, ולאחר מכן מאיזור לובלין, שם גם נרצחה. אי ההבנה של האנשים למה שמתרחש בעצם מתגלה בעוצמה רבה כאשר – ב – 1944! – מנסה בת דודה אחת לשכנע את יוצי לבוא להונגריה אליה, על מנת להחיות את נפשה כביכול, בעוד תהליך ההשמדה המואץ של יהדות הונגריה בעיצומו.

 

ספרו של ינאי מצטרף לגל של יצירות אוטוביוגרפיות מהשנים האחרונות, שכתבו בני מחזורו וצעירים ממנו (עמוס עוז ואיל מגד, למשל), שמנסים לגבש דרך סיפורם האישי אמירה מקיפה על הציונות והגורל היהודי. הזווית של ינאי, שגודל כנוצרי והפך לאתאיסט, מעניינת במיוחד.

"כאתאיסט אינני חש שייכות דתית לעם היהודי, אלא זיקה היסטורית" (עמ' 53), כותב ינאי לאחיו. למרות ביקורתו על ישראל, בהמשך ההתכתבות הוא נוזף באחיו: "אני חולק עליך. ישראל אינה פחות מוסרית מכל מדינה אחרת". הלקח הלאומי-ציוני של ינאי מסיפורו המשפחתי פשוט אך ראוי לרענון ולתזכורת דווקא בימינו. איך כתבה סבתא לואיזה ליוצי, כשנצטוותה לעזוב את עירה לגטו בווינה ב-38'? "זה איום ונורא שאין לאדם ארץ" (עמ' 137).