ביקורת על "זוג", של אייל מגד, הוצאת "ידיעות אחרונות"

 286 פרקים קצרצרים  יש ב"זוג".  רסיסי  וידוי, התבוננות  עצמית, הגות. בספר הזה, על יחסיו עם האישה המושלת בחייו,  משלים מגד את האוטוביוגרפיה הפיוטית המצוינת שלו, "ארץ,  אשה", שראתה אור  לפני כשנתיים. למעשה, התחושה היא שבמקור יועדו "ארץ, אשה" ו"זוג" להיות לבשר אחד, ורק במחשבה שנייה הוחלט על פיצולם לזוג.

אינני זוכר בספרות הישראלית של השנים האחרונות, ואולי אף יותר מכך, יצירה חושפנית ובעלת כושר לאנליזה עצמית ולהגות מקורית, שלהם נלווה כושר ביטוי עברי, כמו "זוג". ואי לכך, למרות הנפילות שיש בספר הזה – ויש! והן משמעותיות! – כדאי להתוודע אליו. עומק הווידוי כעומק ההשפעה ששמורה לספר.

הקשר בין הגבר הספציפי לאישה הספציפית כאן אינו בתיק, גורלי, כאוב. השפעת האישה גורלית כי בפגישה הראשונה התרחשה "הלימה פלאית בין הדמיון שלי לבין המציאות. מושא התשוקה התאים בדיוק לדימוי האשה שנשאתי בתוכי". המשא ומתן הזוגי מכאן ולהבא, אורחם ורבעם של בני הזוג, מריבותיהם הרבות, כרוכים במה "שאפשר לתמצת אותו במלה אחת: השפלה". הזוגיות שמגד משרטט כאן היא זוגיות תלותית. התלות באישה משולה לתלות של נתין במשטר דיקטטורי בדיקטטור והיא שחזור של התלות באם: "חייתי בשתי דיקטטורות בתקופת חיים אחת (מקרה די נדיר בתולדות העמים)". בזוגיות כזו נדון בן הזוג לחוות "אהבות נכזבות בתוך חיי הנישואים". 

יש יסוד אנכרוניסטי בספר, וההתייחסות לו כאן  אינה שיפוטית כי אם תיאורית. האהבה החצרונית של האביר בן דמות היגון שנלכד בכשפי הנסיכה אנכרוניסטית מצד אחד. התשתית הפסיכואנליטית שניתנת כאן לקשר הפטאלי, התפיסה של קשר זוגי כקונפליקט מתמשך (בניגוד לגישה הפסיכולוגית האופנתית, הממוקדת בהווה, בזוגיות "בריאה", ב"שליטה" של האני), אנכרוניסטית מצד אחר. הקשר הזוגי המיוסר, שעם זאת המין אינו נוכח בתיאורו, אנכרוניסטי מצד שלישי. הקשר המתואר נעדר מיניות באופן מעניין. הייסורים של הגבר נובעים מפחד הנטישה של האישה, מהתשוקה לסימביוזה נפשית עמה, לא מתשוקה מינית ואי סיפוקה. ובעצם, האישה כדמות קונקרטית נעדרת מהספר הזה.

בצד האישה מופיע בספר גיבור מפתיע: הנזיר. הגבר המהרהר באלוהים או בפרישה מהחיים או בשניהם. אבל בעצם אין זה מפתיע: כשהתלות של הגבר באשה כה חזקה, כשהחיים הזוגיים כה טעונים, עולים מאליהם ההרהורים על האפשרות לאי תלות בעולם, על היפטרות מהגוף, על ריקון הנפש. כשהתלות באישה כל כך חזקה עולה מאליה אנלוגיה בין האלילה העריצה לאלוהים (אלוהים, נדמה, הוא בן זוג הוגן יותר). כשנפרדותה של האישה נחווית בכזה כאב, עולים מאליהם הרהורים מיסטיים על התמזגות בין האדם לאלוהיו. יש כאן שורת הרהורים מאלפים בנושאים דתיים, רוחניים. תיאורי הטבע המרשימים, בקטעים בהם הוגה הגבר באשה בנקודות שונות, בארץ ובחו"ל, ובוחן את השפעת שינוי המקום על התודעה, הם המקבילה הגיאוגרפית לתשוקת הנזירות: או ששינוי המקום יביא את ההארה או ששינוי אורח החיים.

הבעיה החמורה בספר היא התחושה שלא פחות משיש כאן עיסוק אמיץ ומעמיק בקשר הזוגי, יש כאן התבשמות עצמית מהפוזה של הגבר המיוסר, ראוותנות, בבחינת ראו כמה מיוחד אני, כמה מיוחדת בת זוגי, וכמה מיוחדים, מורכבים ומייסרים יחסינו. ולא רק התנאות בייסורים גרידא, אלא תחושה של הפרזה בפאתוס, פברוק מסוים של החיים, כדי שיתאימו לספרות. מה שמקהה מעט את עוקץ הבעיה החמורה הזו היא המודעות העצמית של מגד אליה.

אבל הקורא סולח, לרגעים ובאופן מלא, לפוזה ולהשתבחות העצמית בייסורים של מגד, כשהוא נתקל במשפטים בעלי עוצמה – חלקם אפילו מאיימים או פרובוקטיביים לעיני חלק מהאנשים – כמו "נהיית הלב הזכרית היא אל הזוג הראשון מבראשית, בגן העדן המקורי (…) בו מתבודדים רק האדם ואשתו, בלי ילדים"