שני קצרים: על "חלון פנורמי" ועל תופעת הדאחקה

1. "חלון פנורמי" (במקור: Revolutionary Road), של הסופר ריצ'רד ייטס, ראה אור לאחרונה בעברית (תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ').

הרומן הזה ראה אור במקור ב – 1961, וכפי שנמצאתי למד: הוא נחשב בארה"ב קלאסיקה ידועה לנבחרים, סופר-של-סופרים (אולי מעין גנסין או שופמן – גדול מספרי הסיפור הקצר בעברית, לענ"ד – אצלנו).

וכאן המקום לשבח את הוצאת "אחוזת בית", שביחד עם כמה הוצאות קטנות ומובחרות אחרות, ובקשיים מרובים אל מול התחרות בהוצאות התאגידיות, מגישות לקורא הישראלי יצירות ספרות משובחות, מוקפדות מבחינת עריכה, תרגום, הגשה אסתטית, ומלוות באינפורמציה מאירת עיניים על הסופרים והספרים.

 

כמה הערות קצרות על הספר החריף הזה, שמתאר בעירוב ז'אנרי – של סאטירה, רומן פסיכולוגי וטרגדיה-בעקבות-היבריס – את התפוררותו של זוג יומרני החי בפרברים בשנות החמישים.

א.  ייטס כתב רומן שמלכד שתי מסורות מרכזיות ברומן האמריקאי של המאה ה – 20.

המסורת האחת היא הכתיבה הסאטירית/ביקורתית/נטורליסטית על חיי הבורגנות האמריקאית. במסורת הזו הדמויות המתוארות הן אמנם אינדיבידואליות אך הן בעיקר מייצגות, מהוות סינקדוכה למעמד שלם. במסורת הזו נכתבו בין השאר יצירות המופת הבאות: "באביט" של סינקלייר לואיס (משנות העשרים), סדרת Rabbit של ג'ון אפדייק (שצעד במודע בעקבות לואיס), ו"משהו קרה" של ג'וזף הלר (לטעמי, גדול הרומנים  של המחצית השנייה של המאה  ה – 20 בארה"ב; מתוך המבחר שיצא לי לקרוא).

המסורת השנייה היא המסורת  של הכתיבה על האאוטסיידרים, אלה  שאינם משתלבים בסדר הבורגני האמריקאי. במסורת הזו כתבו, בין השאר, פיצ'ג'ראלד, סאלינג'ר, ג'ון בארת.

הייחוד אצל ייטס, כאמור, הוא התלכיד. פרנק ואייפריל  וילֶר שלו הם אנשי פרברים שחולמים על חיי אמנים חופשיים. כל ימיהם הם הולכים לפריז ובינתיים הם רועים באוף-מנהטן; הוא עובד בחברת מחשבים והיא עקרת בית. ההיבריס של בני הזוג, החושבים שמגיע להם יותר מזה, אבל, בעצם, יותר מההיבריס: חוסר היכולת להגיע להכרעה, חוסר היכולת שלהם להשתלב בחיי הבורגנות, אבל גם חוסר היכולת להגביה עוף מהם, חורצים את דינם.

ב. יש ברומן קטעי סאטירה מזהירים, קורעים מצחוק, על עבודתו המשמימה של פרנק, כאיש מכירות בתאגיד מחשבים (בתחילת עידן המיחשוב; השנה היא 1955!), עבודה  המורכבת בעיקר ממיון הדואר הנכנס והדואר היוצא, הפסקות קפה ממושכות ומהתלבטויות היכן לאכול צהריים. כמו כן מצויים ברומן גם כמה רגעים קומיים משובחים הנוגעים לרומן הכה-שחוק (כלומר, שייטס  יודע היטב  שהוא כה שחוק, וכך גם מציג  אותו) בין פרנק לאחת המזכירות בתאגיד.

ג. לייטס יש חוש יוצא דופן לשינויים שמולידות ההתפתחויות בחיים בגישתנו אליהם; כלומר, לחשיפת הקונפורמיזם האנושי הדק שמתאים, כמעט באופן לא מורגש, את השקפותינו ותפישות עולמנו לשינויים בעולמנו, עליו אנחנו "משקיפים", כביכול מלמעלה, ואותו אנו "תופסים", כביכול מחוצה לו (או בקיצור: ל"הוויה" המעצבת את "התודעה", בז'רגון המרקסיסטי).

תיאור הקונפורמיזם הדק מן הדק של בני הזוג וילר, המשנים תדיר את דעתם ומתפתלים כמו נחש קטן בחול בלבטיהם אם  לעזוב הכל ולנטוש לצרפת, הוא הישג גדול של ייטס.  

ד. האם פרנק ואייפריל הלא-משתלבים בסדר הקיים, מלאי הביקורת והסלידה, הסבורים שאמריקה עומדת בפני חורבן רוחני, הם הנורמלים? או שעמיתיהם האטומים והחביבים לשכונה הפרברית הם הם הנורמלים ופרנק ואייפריל יומרניים ושחצנים?

ייטס אינו עונה על כך. אולם מחריף את השאלה בכך שבני הזוג מוצאים חבר מפתיע לדעותיהם על חיי הפרברים דווקא בבנם של בני הזוג גיוויניגס, זוג שטחי, כבוי, נוירוטי ומזויף. בן הזוג גיוויניגס הוא מבקר חריף של חיי הפרברים. הוא גם משוגע המאושפז במוסד.

ה. שני עמודים כאן (327-328) צופנים את אחד מרגעי ההתוודעות העצמית המרשימים שאני זוכר בספרות. בהשפעה אקזיסטנציאליסטית ברורה למדי (פרנק וילר עצמו מדמיין שהוא אולי דומה לסארטר בדבר או שניים…), מתואר באופן עז רגע המשבר של אייפריל. הרגע בו בן הזוג מבין באופן בהיר את יחידותו  ונפרדותו (באסוציאציה חופשית מזכיר לי הקטע הזה אפיזודה ב"מומנט מוזיקלי" של קנז, בה מבין הבן שהוא ואמו הם גם אויבים, לא רק בן ואם).

 

מומלץ.

 

2.

א. ראיתי לפני כמה שבועות (קיבלתי כרטיס במתנה ממישהו שלא יכול היה ללכת) הצגה ב"הבימה" בשם "39 המדרגות". ההצגה מבוססת על סרטו החביב של היצ'קוק משנות השלושים תחת השם הזה ומשחקים בה, בין השאר, מוני מושונוב ואבי קושניר. ההצגה מורכבת כולה מדאחקות, בעיקר של השניים המוזכרים. מהעלילה המקורית – פרשיית ריגול באנגליה של בין המלחמות, שכשלעצמו לא מובן מה יש להעלותה בישראל ב – 2008 – לא ניתן להתרשם כי השחקנים כל הזמן לועגים לה, בעצם, בעצם הסתמכותם על אינספור דאחקות שונות ומשונות (לא בלתי מצחיקות, לעתים), חלקן כאילו-מתוחכמות בכך שהן לועגות לעלילה בגלוי, מחבלות בה במכוון.

ב. היום, בחדר הכושר, צפיתי מעט בערוץ המוזיקה הישראלי, ערוץ 24. על רקע חלקי שירים (כמדומני, אף שיר לא הושמע במלואו), הוטחו בצופה, על גב המסך, משפטי דאחקות ממינים שונים על השיר, על הקליפ, על הזמר.

ג. באתרי האינטרנט העוסקים בתרבות מושתתת אמנות הכתרת הכותרות על הדאחקה. גם בכתבות ביקורת, או כתבות תוכן מעמיקות-יחסית (ואלו הולכות ומידלדלות באתרי האינטרנט המרכזיים), הכותרת מחייבת-כביכול דאחקה מאוסה.

 

כל התופעות הללו קשורות בעיניי בחוסר היכולת להשתקע בניסיון להתפעל מיצירת אמנות. הדאחקה היא סיפוק מיידי (ודלוח, לרוב). האמנות – סיפוק  מושהה (ולא ודאי).

כשיש חוסר אמון ביכולת, או אף חוסר יכולת, להתרשם מיצירת אמנות נולדת הדאחקה.