ביקורת על "מקראות ישראל", של אמנון נבות, הוצאות "עמדה" ו"כרמל"

רכיב משמעותי באמנות הפרוזה הוא הפיתוי. כיוון שקריאת רומן היא משימה תובענית, הסופר נדרש להיות פתיין מיומן. לכן פתיחה של רומנים היא רגע רגיש. אבל המפתה הספרותי זוכה  להערכתנו בה במידה שהפיתוי שלו דק. אם הפיתוי גס (נניח, בפתיחה כזו: "גופתה העירומה והקורנת עדיין של ג'ניפר הייתה מוטלת על הסדינים"),  יזכה  הסופר לבוז.

אמנון נבות, בעבר מבקר זועם אך שנון להפליא, הוא סופר לא מפתה. לא גס ולא דק. סופר שבוחל בבוטות בצורך לפתות. "מקראות ישראל" מציג תפיסה ספרותית סגפנית. ספרות שהבנתה לאשורה, לפני  שמדברים על הנאה ממנה, נרכשת בדי עמל. הקפיצות הזריזות בין זמנים, בין מציאות לפנטזיה, המידע החלקי שנמסר לקורא, מקשים על שחזור העלילה. הדיבור העמום בדיאלוגים, דיבור עילג במכוון, מחייב השתהות. נבות, נדמה, מושפע כאן מזרם של כתיבה ניסיונית צרפתית מאמצע המאה שעברה, זרם שכונה "הרומן החדש" (סופרים כמו מרגריט דיראס ואלאן רוב-גרייה). אני לא אוהב את הכתיבה הסמי-כאוטית והתובענית עד כדי חוצפה של "הרומן החדש". לכן גם חלקים בספרו של נבות עוררו אצלי רתיעה. אולם למיטיב הקרוא, שיחליט לקפוץ לפרוזה הסמיכה הזו ולטבול בה כל כולו, לקבל את הגיונה הפנימי וקצבהּ המערסל, צפויים כמה רגעים של היחשפות ליופי מוזר, אפילו כמה רגעים נרקוטיים, של הסתממות מכתיבה שחוצבת יופי ממרבצי מכרות אדירים של ייאוש וכיעור.  

ארבעה חלקים ב"מקראות ישראל". החלק הראשון, המתרחש ב-1971, מספר, עד כמה שניתן לשחזר, על חייל בבסיס משטרה צבאית ברמת הגולן, שלא משוחרר מבסיסו כי מפקדיו חוששים שבכוונתו להתאבד בהליכה לגבול הסורי. החלק השני, הארוך והבהיר ביותר בקובץ, מתרחש ב-1997 ומספר על סולן להקת חתונות אקסצנטרית בשם פסקל לואיס, שאשתו בנפרד דועכת מסרטן והוא הוזה (האם הוזה?) על דיווח על ניסיון התנקשות בראש הממשלה בנימין נתניהו, שבדידותו, השנאה שהוא עורר, קנאתו המשוערת באחיו ההרוג המוצלח, מעוררים בפסקל הגלמוד אמפתיה. החלק השלישי והרביעי, הכתובים בגוף ראשון אוטוביוגרפי, מתרחשים ב– 1965, והם סיפור חברות בין שני ילדים בפרדס כץ שכוחת-האל.

ארבעת החלקים, היכולים להיקרא בנפרד כארבעה סיפורים, מעלים עולם דומה, עולם שוליים מצורע ותופתי. עולם של בדידות, טירוף, סתמיות, אכזריות. עולם שלא ניתן להיחלץ ממנו (דימוי טיפוס נואש על קירות חלקים חוזר בכמה סיפורים). עולם של מהגרים ובני מהגרים שהוטלו אל קצווי הארץ ותודעת הארץ (ולכן מונגדים לציונות הפומפוזית הרשמית, ל"מקראות ישראל"). עולם של ערסים אשכנזיים, עניים, אלימים ומבוזים ("שמעתי את סמל עלי דן אומר: 'טוב, מה אתם רוצים, לבן אחד על שלושים שחורים'. סמל שוּע עזרא אמר: 'יותר שחור משחור זה. אלה הכי מסוכנים. הם הרי באו משם'"). הכתישה הנחושה וחסרת הפשרות של הבשר והרגש האנושיים, הצפודים בתחתית חבית הישראליות (שמקבילה לאפיזודות שיש אצל קנז), בתוספת הכתיבה הניסיונית העיקשת, יוצרים כאן לפרקים את אותה נרקוטיות שהוזכרה וקתרזיס אפל. למשל, בסיפור החברות בין שני הנערים מפרדס כץ, המשחקים בלהיות מפקד מרד גטו ורשה וסגנו, ושפורש סיפור מזעזע של התעללות בילדים והתאבדות ילדים.

הדיבור הסלנגי יוצר לעתים פיוטיות, אפילו קומיות קודרת ("עולה לה עשן מהבין רגליים שלה שכל אחד יכול בקלות להדליק סיגריות משם"). לעתים הדיבור העילג, האלימות כלפי השפה, מסייעת להמחשת האלימות של העולם המתואר ("ופסקל אמר לו, או ביבי בעמוד הראשון או ביבי בעמודים הפנימיים… הסיפורים שהם ממציאים עליו מתרסקים על תקרה נמוכה הם בעצמם דופקים את הראש במשקוף ואת הדם מהפרצוף המרוסק של עצמם הם שמים בעיתון").

ספרים מסוגו של "מקראות ישראל" מקשים על המבקר להגיע לשורה תחתונה בביקורת. הגבול בין כתיבה ייחודית אינדיבידואליסטית לחריגות כמעט חסרת פשר הוא דק, ונבות מהלך פעם מצדו האחד ופעם מצדו האחר. במחשבה שנייה: זוהי, בעצם, השורה התחתונה.