קצרים של רינלדו ארֵנָס

האוטוביוגרפיה של הסופר הקובני, רֶינַלדו אָרֵנָס (1943-1990), "לפני שירד הלילה", שתרגם היטב רמי סערי (הוצאת "כרמל"), מניבה בסופה כמה תובנות וחיוויים מעניינים, שכדאי להתוודע אליהם. באחד הפוסטים הקודמים, התייחסתי לכמה התרשמויות שעלו בדעתי בזמן הקריאה וכעת ברצוני להוסיף מאותן תובנות שארנס מציע בסוף ספרו.

זו אינה יצירה גדולה (מן הראוי לציין זאת; לטעמי, חשוב להבחין בין ספרים טובים, טובים מאד וגדולים), אבל ישירותה וכנותה, פרקי הכלא שבה (המעלים על הדעת את "כתבים מבית המוות" של דוסטוייבסקי), המידע המעניין על הרפובליקה הספרותית הקובנית וזו של העולם דובר הספרדית, הפראות הלא-ממושטרת (גם פראות הדמיון המינכהאוזני) והאקסצנטריות של הסופר, בתוספת העובדה שארנס מביע בה את תובנותיו ומחאתו הפוליטיות, כפליט ממשטר קומוניסטי מדכא (בניגוד לדיקטטורות של הימין בדרום אמריקה), מחד גיסא, ואת התרשמותו כגולה מהמערב, מאידך גיסא, הופכים אותה ליצירה בעלת ערך.  

 

ולתובנותיו המעניינות של ארנס:

1. קומוניזם וקפיטליזם. ניו יורק והוואנה. ארנס עזב את קובה ב – 1980 והיגר לארה"ב, מבירא עמיקתא ל…לאן בעצם? וזו דעתו על ההבדל בין שתי המערכות הפוליטיות הקוטביות שכמה שעות הפלגה מפרידות ביניהן:

"ההבדל בין השיטה הקומוניסטית לבין השיטה הקפיטליסטית הוא שאם כי שתי השיטות נותנות לנו בעיטה בתחת, בקומוניסטית אתה חוטף ואמור למחוא כפיים, ואילו בקפיטליסטית אתה חוטף ומותר לך לצעוק. אני באתי הנה לצעוק" (עמ' 313).

ארנס על החיים בניו יורק: "לניו יורק אין לא מסורת ולא היסטוריה. לא יכולה להיות היסטוריה במקום שאי-אפשר להיאחז בו בזיכרונות, כיון שהעיר נמצאת בשינוי מתמיד, בבניה ובהריסה בלתי פוסקות שנועדו להקים בניינים חדשים. במקום שאתמול ניצב סופרמרקט יש היום חנות ירקות, ומחר יעמוד שם קולנוע, והוא ייהפך בבוא העת לבנק. העיר היא מפעל עצום בלי נשמה, בלי מקום לקבל בו את פני ההלך החפץ לנוח, בלי אתרים שאפשר להיות בהם סתם כך, בלי לשלם דולר תמורת אוויר לנשימה או תמורת הכיסא שמתיישבים עליו כדי למצוא מרגוע" (עמ' 338-339).

 

2. על הספרות במערב. מהצנזורה שהטיל משטר קסטרו על הסופרים הדיסידנטים הגיע ארנס לצנזורה של ה"פלורליזם" והרלטיביזם הספרותיים, בו מרוב עצים לא רואים את עץ הסקוויה הכביר. הציטוט הזה הוא, לטעמי, מאלף בינה, גם בהקשרים ספרותיים ישראליים.  

"באי עצמו נגזרו עלינו השתיקה, הנידוי, הצנזורה והכלא. בגלות היתה מנת חלקנו זלזול ושכחה מצד הגולים עצמם. בקובני טמון מעין יצר של הרס ושל קנאה. ככלל, הרוב המכריע של הקובנים אינם סובלים את הגדולה, ואינם יכולים לשאת שמישהו מתבלט. הם רוצים לראות את המכנה המשותף הנמוך ביותר של הבינוניות הכללית (כך! זהו משפט יוצא דופן בעלגותו, ביצירה הטובה והחזקה הזו – א.ג.). זה דבר שאי-אפשר לסלוח עליו. הדבר המצער ביותר במיאמי הוא שבעצם הכול שם רוצים להיות סופרים או משוררים, אבל בראש ובראשונה משוררים. הופתעתי לראות ביבליוגרפיה של משוררי מיאמי, אשר נכתבה אף היא בידי משוררת ממיאמי, אשר לא קראה לעצמה כמובן 'משוררת' אלא 'יוצרת שירה'. בביבליוגרפיה הזאת נכללו יותר משלושת-אלפים משוררים" (עמ' 317).  

 

3. פוליטיקה ופוליטיקה של ספרות. כפליט ממשטר קומוניסטי, נתקל ארנס במערב בניסיונות השתקה מצד השמאל האינטלקטואלי המערבי (והלטינו-אמריקאי; לא לחינם, ארנס מתעב את גרסיה-מארקס, ידידו של קסטרו). ארנס מתעכב על הדיקטטורה האינטלקטואלית של השמאל ומציין כדוגמה לאחת העוולות האינטלקטואליות הגדולות של המאה ה – 20 את אי הענקת פרס נובל לבורחס, בגין אי-תקינותו הפוליטית.

"הדברים הגיעו לידי כך, שכאשר עזבתי את קובה היו הרומנים שלי חומר לימוד באוניברסיטת ניו יורק, ואילו אחרי שנקטתי עמדה רדיקלית נגד הרודנות של קסטרו החליטה הפרופסורית לספרות הידי ויטָלֶה ריוֵרָה להשמיט אט אט את ספריי מרשימת הספרים הנקראים בקורסים שלה" (עמ' 328).

 

4. שנאת סופרים שנונה ומענגת. כך ארנס על הסופר המכסיקאי קרלוס פוּאֶנְטֶס, אותו פגש במסיבה באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית:

"אחת הדמויות שזעזעו אותי יותר מכול היתה קרלוס פואנטס. האיש הזה לא נראה סופר אלא מַחשב. היתה לו תשובה מדויקת וככל הנראה מבריקה לכל בעיה ולכל שאלה שהועלו בפניו. לא היה צורך אלא ללחוץ על כפתור (…) קרלוס פואנטס התנסח באנגלית מושלמת ונראה אדם חסר כל ספקות, אף לא ספקות מטאפיסיים. הוא נראה לי היצור הכי רחוק שניתן להעלות על הדעת מסופר אמיתי. אותו אדון, לבוש בהידור, היה אנציקלופדיה, אם כי אולי עבה קצת יותר (גדול, לא? – א.ג.). סופרים רבים מהסוג הזה זוכים בפרסים ספרותיים גדולים, ובכללם אף פרסי סרוונטס ופרסי נובל, ונושאים נאומים בלי כל דופי" (עמ' 332).