על "זבובים", של אהרן מגד, הוצאת "אחוזת בית"

האינטימיות הכמעט מיידית שנוצרת בין הקורא לגיבורי ספריו היא הסגולה המובהקת של הכתיבה האהרן מגדית. הגיבורים של מגד הם כל-אדמים מספיק על מנת לעורר בקורא אמפתיה ולא לאיים עליו, ומוטרפים מספיק על מנת לעורר בו עניין.

הגיבור הממוצע אך השרוט הנוכחי של מגד הוא יחזקאל חזיז, היום בעל חנות ספרים יד שנייה, הנזכר באובססיה שלו, שהגיעה לשיאה לפני כארבעים שנה, בתל אביב של סוף שנות השישים: אובססיה לזבובים. יתום מאב ואם, חי אז יחזקאל – חזי – חיי בטלה תל אביביים בדירה שנקנתה לו מכספי העיזבון של הוריו, כשאת קצבתו הזעומה הוא מקבל מידי דודיו הבורגנים מדי חודש. הוא מעביר את ימיו בתוכנית הזויה ליצירת אנרגיה ממעוף הזבובים ("כמות האנרגיה שמפיק זבוב אחד היא מזערית, כמובן, אפס פסיק אפס בחזקת איקס של אֶרְג, אבל נניח שאנחנו כולאים מיליון זבובים בתוך תא זכוכית סגור עם נקבים אחדים לאוורור, וכולם מתעופפים שם כמשוגעים") ומנסה לכתוב ספר בשם "חיי הזבובים". מה מיוחד כל כך בחרקים האלה? "הזבוב הוא יצור מופלא שאין כדוגמתו בין בעלי החיים. התכונה יקרת הערך ביותר שבה חונן היא אהבת החופש".

האובססיה הזו, קומית כמו כל אובססיה וקומית במיוחד לאור מושאה הספציפי, שואבת השראה גם מצדדים אפלים. הזבובים, נציגיו של מלכם הדמוני, האל המקראי בעל-זבוב,  דבקים במוות. כפי שנזכר חזי באירוע מילדותו: "יום אחד… התנפל עליו לפתע המון זבובים, שהתנשא מפגר של תן" ,  או כפי שמספר לו חבר על מראות מלחמת ששת הימים: "היו שם הרבה גופות של מצרים… אלפי זבובים שרצו על כל גווייה כזו. זוחלים עליה כשדים מסוממים".

אבל הרומן של מגד, סופר הראוי לתואר "מספר טבעי", הנדיר כל כך גם בקרב בעלי אומנותו,  מורכב מכפי שניתן לשער אם מתמכרים, וקל להתמכר, לקריאה הקולחת והמושכת. אין כאן רק את סגולת האינטימיות והאפקט הקומי של האובססיה, אלא כמה שכבות משמעות המונחות זו על גב זו. ראשית, הזבובים הם לא רק מושא האובססיה אלא גם המטאפורה לאובססיה. הזבוב הוא גם המיותר וגם המטריד, מי שרוב הזמן נמצא מחוץ לשדה הראייה ולהכעיס חותך אותו במפתיע במעופו. מעופם וזמזומם הטרדני של היצורים הקטנים הם המטאפורה לאותו דבר זעיר – האם שכחתי לנעול את הבית? לסגור את הגז? – שהופך במחשבתו של האובססיבי לדבר העיקרי, שזמזומו משתלט על מחשבתו.

חשוב מכך, לא פחות משהרומן הזה הוא על זבובים הוא על צרצרים ונמלים. חזי מסרב לעבוד בטענה שהוא צריך זמן "לחשוב". הוא מסרב להפוך "מהומו קוגיטוס להומו פאבר", כניסוחו, למרות שדודתו הבורגנית, מנהלת בנק בכירה, נוזפת בו ללא הרף: "אנרגיה? מזבובים? הלוא זו הבעיה שלך דווקא, חוסר אנרגיה, אילו הייתה לך אנרגיה, כבר מזמן היית מוצא עבודה". החיים, מטיפה הדודה, האנטיתזה לגיבור, "מורכבים משלוש כ"פים – כסף, כבוד וכיף".

האובססיה של הגיבור היא בעצם המרד שלו בחברה הבורגנית. ואכן, כשמסתמנת אפשרות שמישהו יתייחס ברצינות לרעיון הפקת האנרגיה מזבובים, מקבל חזי רגליים קרות. הוא אינו רוצה להמיר את המחשבה החופשית והבטלה בחיי עמל ותכלית. הרי הזבובים הם בעצמם אנשי-ההווה, אפשר לומר: "כל העוקב אחר הזבובים, בין במעופם בין בזחילתם, כשהם משגשגים, מנשנשים או מלקלקים, נוכח שלא מעניינות אותם בעיות כמו מי אני ומה אני, מאין באתי ולאן אני הולך".

ולבסוף, יש ברומן משמעות נוספת, שמסתתרת בערמומיות בין דפיו. לא סתם מצא את  עצמו הגיבור, לכשנפטר מהאובססיה שלו, מנהל חנות ספרים ש"את דפיהם אני נושם, ואותיותיהם רוחשות בראשי בלילות. אני מנסה להעיף אותן מעלי, והן כאילו מזמזמות הֹשבעות באוזני". האובססיה לזבובים, למיותר ולזניח לכאורה, היא גם האובססיה לספרות. כך אומרת לגיבור הצעיר משוררת שהתאהבה בו: "וזה נפלא שיש מישהו כמוך שצד זבובים ללא כל תכלית, כי איזו תכלית מעשית יכולה להיות לציד זבובים? איזו תכלית מעשית יש לכתיבת שירים?". גם אמנים, כמו הגיבור האובססיבי, מסרבים לעבוד, לכוף ראשם בפני קללת העבודה שקולל בה אדם הראשון. גם האמנים, כמו הגיבור, מקווים להתפרנס מהתחביב שלהם ומשלמים על כך מחיר. כמו שכתב פעם שלום חנוך: "שאלו אותי כבר, אתה כל הזמן שר, מתי אתה עובד? בשבילי, איך לומר, זה אותו הדבר, רק המחיר נעשה יותר כבד".