ספר יפה כתב מאיר שלו. יפה מאד אפילו. העברית, ההומור, תאוות המספר לספּר. וגם אלגוריה חכמה, אולי חכמה מאד, כתב שלו, על מעברה של ישראל מהשלב האידיאולוגי לשלב הפוסט-אידיאולוגי. אני מקווה שבפרשנותי האלגורית שלהלן לא אעמיס משמעות רבה מדי על כתפיו של הספר משובב הנפש הזה; באופן שיזכיר, להבדיל, את הפרשנות המסועפת לספריו, שהביאה את עגנון לשלוח את המבקשים להבין אותם לשאול את פי המבקר קורצוייל, שהבין יותר ממנו עצמו את כתיבתו – כך עגנון האירוני.
הספר כתוב בגוף ראשון אוטוביוגרפי. במרכזו דמותה של סבתו של מאיר שלו, טוניה בן ברק. טוניה עלתה ארצה מאוקראינה ב – 1923, התחתנה והתיישבה ביישוב העובדים נהלל. טוניה הייתה מה שבסלנג דהאידנא מכונה "חולת ניקיון". ביתה היה מבצר מבריק, האבק אויבה ובנותיה שפחות ניקיון. מוקד הסיפור הוא שואב אבק אמריקאי שנשלח לטוניה בשנות השלושים (!), מתנת אחיו של בעלה, "הבוגד הכפול, לא ציוני ולא סוציאליסט".
כשם ששלו מצליח בערמומיות לרמוז, אך לא לומר ממש, שלא צריך להתייחס לכל סיפור בספר האוטוביוגרפי הזה כאמת לאמיתה, כך צריך גם להבין את הסיפור המרכזי המוצהר, על שואב האבק, סיפור שנמסר טיפין טיפין והתרתו המוצלחת-למחצה מושהית, גם כאמצעי פיתוי. בדרך להתרתו ניתן לספר את סיפורי המשנה. למשל, את סיפור אהבתם של אביו ואמו של שלו. הוא משורר, רביזיוניסט וירושלמי והיא מושבניקית, סוציאליסטית ומהעמק. מעניין לציין שכמה מסופרינו החשובים גדלו בתווך תרבותי דו-קוטבי. א.ב. יהושע גדל בבית ספרדי אך כזה שהיה נטוע בסביבה אשכנזית מובהקת. ואילו עמוס עוז ומאיר שלו, שניהם, גדלו בתווך שבין ירושלים והרוויזיוניזם להתיישבות העובדת וה"מפא"יניקית". העובדה הביוגרפית הזו, העובדה שגדלו לא פה ולא שם, ניתן לשער, סייעה להם להיהפך לסופרים. סופר, מטיבו, הוא מי שנמצא קצת מבחוץ, מי שמתבונן.
אבל בסופו של רומן, המרכז המוצהר, סיפורם של סבתא טוניה ושואב האבק, הוא אכן הליבה האמיתית של הרומן וגם אלגוריה ערמומית, כאמור. מול תושבי הכפר, איכרים אפורים, קשוחים, עמלניים וצרי אופקים, עומדת סבתא טוניה, שאובססיית הניקיון שלה היא אובססיה בורגנית ואנטי-אידיאולוגית להפתיע: "כבר נאמר ונכתב הרבה על היחס המורכב שבין החלוץ העברי ובין אדמתו, אבל אצל סבתא טוניה היו הדברים מורכבים אף יותר. היא ידעה משהו שהציונות נטתה להתעלם ממנו: שהאדמה אינה רק נחלת אבותינו וקרקע בתולה (…) בנסיבות מסוימות, לא נדירות בכלל, אין היא אלא לכלוך". שואב האבק האמריקאי המוצנח מאמריקה בלב העולם הנהללי המאובק הוא מין שליח מהעתיד, נציג של חברת השפע הפוסט-אידיאולוגית שלנו המושתל בעבר האידיאולוגי. שואב האבק החשמלי הנוצץ, המוצב בלב הפוריטניות הציונית, מעלה את האלגוריה של שלו לרמתו של אותו מושג חמקמק בתולדות האמנות: הסמל.
הרומן בנוי, אם כך, על צמדי הניגודים המקוטבים בורגני/איכר והווה/עבר. אלה קשורים גם לצמדי הניגודים שהזכרתי לעיל: רוויזיוניסט/מפא"יניק ואורבני/כפרי. מעניין להיזכר באירוניה הצפונה בעובדה שהימין הרוויזיוניסטי, נאמנה הקנאי של ארץ ישראל, היה תנועה אורבנית הרחוקה בפועל מהאדמה. שורת צמדי הניגודים הללו מקיימת ברומן בשתיקה יחסים מאלפים גם עם הצמדים הבאים, ובהתאמה: סופר/עובד כפיים ואישה/גבר. זו נקודה מרתקת ביותר, שתורחב לכשירחיב.
לכאורה, אם כן, כתוב הספר מתוך אותה עמדה קוקטית, שאפיינה את שלו המוקדם, אותה עמדה שמבקרת בלגלוג את האבות המייסדים חמורי הסבר של הציונות, עמדה שההבחנה בה הסתפחה לתחושה ששלו אינו אוהב את דמויותיו. התחושה הזו מנעה ממני לאהוב בתורי את יצירתו המוקדמת. אבל כאן שונים פני הדברים.
זאת משום שלטעמי עיקר מעלתו של הספר מצוי בקומת המשמעות הנוספת שמקופלת בו. קומת המשמעות הזו מבקרת דווקא את ההווה הבורגני והפוסט-אידיאולוגי שלנו. סבתא טוניה, האהודה כמובן על המספר, זוכה ממנו גם לביקורת קשה. אמונתה בדת הניקיון אינה פחות קנאית מאמונתם של הציונים בדת העבודה; אובססית הניקיון שלה אינה פחות רודנית מהאידיאולוגיה שלהם. אין ואקום בנפש האדם, רומז הסיפור הזה. מי שלא מתמכר לעבודה מתוך אידיאולוגיה ייתכן ויהיה וורקוהוליק מהפחד מריקנות. אין וואקום בנפש האדם. אנשים שלא יהיו כפופים עוד ללאום או לדת או למאבק חברתי, יוכפפו במקומם לאובססיות ולהתמכרויות שלהם, שהנן עריצים אכזריים לא פחות.
ב
הדגשת האוטוביוגרפיוּת של הסיפור הזה, שמצטרף לגל האוטוביוגרפיוֹת של מיטב ולא מיטב סופרינו בעשור האחרון, ראויה לעיון. מדוע ז'אנר האוטוביוגרפיה שכיח כל כך בספרות הישראלית? יש לכך כמה סיבות. ביניהן: המבט ההיסטורי שנכפה על הישראלים בגין האינתיפאדה השנייה, שהשיבה אותם בעל כורחם ל – 48', להכרה שעם מה שקרה שם, במעמקי ההיסטוריה כביכול, צריך להתמודד.
בתמצות אעיר על עוד סיבה לשכיחות הז'אנר: בחברה תועלתנית, בה אנחנו מצווים לברר על כל דבר ועניין "מה יצא לנו מזה", הסיפור הבדיוני נחווה כהשקעת זמן לא מובנת. כי מה יצא לנו מסתם סיפור? ואילו סיפור "אמיתי", יכול אולי להביא לנו תועלת, כי יש בו "ניסיון חיים".
מבקר חופשי 
תגובות
חיפשתי מידע על הספר הזה, הקלדתי את שמו בגוגל, ראיתי קישור לבלוג ״מבקר חופשי״, ולא בזבזתי גלילה נוספת – אצל אריק גלסנר אמצא בדיוק את מה שאני צריכה לדעת, אמרתי לעצמי. וצדקתי!
לא נכון. שלו כן אוהב את דמויותיו. כל כך אוהב שהוא שב ומתפייס אתן ומפייס אותן דמויות באותו עמק באותו כפר. בכל רומן הוא מגלף קצת אחרת את מראן, את שגעונן, עומס על כתפיהן משא כבד או מניח להן בעריסה. מתחת לאירוניה יש אולי כאב, אבל מרומן לרומן הולכת ומתחזקת ההרגשה שבעיקר יש שם אהבה גדולה.
והוא לא היה יכול לאהוב את הדמויות וההוויה האלה אם לא היה יודע לאהוב את עצמו.
וכך הוא מלמד אותנו לאהוב את מה שלא תמיד מקובל לאהוב.
דווקא סימפטומטי שספר לגמרי בינוני, אמנם לא שונה ככלל משאר ספרי הסופר, מקבל כאלה קילוסים וניתוחים, בלי נכונות כנה לראות מה באמת יש כאן (תשובה: ספרון בינוני). וודאי זה מתוך הכרת הלקוחות (רובן קוראות), שאוהב את הספר יותר אם הוא פחות.