א
מצבו של הריאליזם הספרותי, הז'אנר שהוא הלחם והמלח של אמנות הפרוזה, מסובך היום. אחת הסיבות לכך היא שהמציאות עצמה, לא רק ייצוגה הספרותי, מתעתעת. אסביר. אורלי קסטל בלום, באחד מסיפוריה המוקדמים, בתקופה החלוצית שלה, מתארת הוויה של חיי יורדים ישראלים בארה"ב. באמצע הסיפור הריאליסטי חל היסט כמעט לא מורגש, מבריק באי ההכרזה על עצמו. הדמויות מתחילות לדבר ולהתנהג על פי דפוסים מוכרים, כאילו הן חיות בסרט שכבר ראינו. בעולם רווי ייצוגים של המציאות, אומרת לנו קסטל בלום, המציאות עצמה מתחילה לחקות את הבדיון. אם ריאליזם ספרותי הוא חיקוי המציאות, הרי שבעידן הנוכחי חלק מהמציאות עצמה מחקה דבר מה אחר. לחלקנו אולי יצא לחוש בכך ברגעי חיים דרמטיים – אֵבל או מריבת אוהבים סוערת – כשלפתע אנו חשים שאנחנו משחקים תפקיד על פי תוכנית טלוויזיה או סרט שראינו בעבר. העובדה הזו אינה מבטלת עקרונית את האפשרות לריאליזם, שהופך לחיקוי מציאות שאיבדה את האותנטיות שלה. זה הרי מה שקסטל-בלום עושה. עצם יכולתנו להנות מסיפורה נובע מכך שאנחנו, הקוראים, בניגוד לגיבורים, יודעים להבדיל בין מציאות לזיוף. המצב מסובך יותר כאשר ההבדל בין אותנטיות לזיוף מתבטל כליל. בודריאר, הסוציולוג המפריזן מפריז, באחת מהערותיו היותר מוצלחות, מדבר על תופעה מאלפת מעולם הרפואה. מתחזים לחולים, למשל אנשים המבקשים לחמוק משירות צבאי, שמפתחים סימפטומים של חולים אמיתיים. האם הם בדאים? או חולים אמיתיים?
האם "מושלם" הוא רומן ריאליסטי? לכאורה התשובה חיובית. בגוף ראשון מספר הגיבור, ספּר תל אביבי מצליח, את סיפור הבגידה המתמשך שלו באשתו ואת תוצאותיו הרות האסון. הספּר, גבר יפה מאד אך מודע להיותו לא חכם במיוחד (נורה אדומה נדלקה אצלי כשמשלב מסוים לא יכולתי שלא לדמות לי אותו כוורן ביטי ב"שמפו", מינוס הדון ז'ואניות; הגיבור לא ידע אישה מלבד אשתו ושותפתו לבגידה), ניהל בהסתר מערכת יחסים ממושכת עם שותפתו למספרה המצליחה שניהלו. השותפה, אשת עסקים ממולחת, שממולחותה בעסקים לא סייעה לה בחייה הפרטיים, אחוזי האובססיה לספּר, נכנסה לבסוף להיריון ממנו ומאיימת על שלום הבית שלו. הספר נשוי לאישה שהכיר בילדותו. האישה פקחית ממנו בהרבה, רופאה, ומתייחסת אליו באדישות ואולי אף בזלזול. לזוג ארבע בנות, מה שמוסיף לאווירה הקומית שמנסה הרומן ליצור בהצלחה חלקית, של זכר דבורים נטול עוקץ בממלכת נשים עמלניות, גדולות ופקחיות ממנו, ומוסיף לתחושה של הספּר שבשביל אשתו הוא אינו הרבה יותר מסַפּק זרע. משלב מסוים מבנה הרומן מתפצל לשניים: בזמן ההווה ברור לנו שהספר רצח את השותפה בדרך כלשהי ואנחנו עוקבים אחריו ביום שאחרי, לראות אם הוא יצא מזה. החלק הזה מותח למדי. בזמן העבר מתוארים יחסיו עם אשתו, ואחר כך יחסיו עם השותפה עד לפרוץ המשבר. החלק הזה קולח למדי.
אבל תחושה, עמומה בתחילת הקריאה ומתחדדת בהמשכה, מערערת על ההנחה שזהו רומן ריאליסטי שמשרטט את חיי הריקנות הנוצצת של הנובורישים הישראליים. במונחים קלישאתיים של מבקרים אפשר לדבר כאן על שימוש בקלישאות: אישה נשואה שלא מעוניינת בסקס (נדמה שיוצרי ספרות וטלוויזיה לא שמעו מעולם על תופעת הגברים המתחמקים מסקס עם בנות זוגם, תופעה רווחת כמדומה לא פחות מההפוכה לה); אישה שרואה את ייעודה הנשי באמהותה ומולה אישה פתיינית; רווקה נואשת המעוניינת בילד בכל מחיר; גבר יפה ולא חכם ועוד. אולם הרומן הזה מספיק פקחי מכדי להיחשב קלישאי סתם, ורהוט מכדי לבטל אותו כמשולל כישרון.
רהיטותו מעניקה מפתח להבנתו. כמו גיבורי הסרטים המצוירים, התחושה היא שהרומן רהוט, כלומר רץ – אבל באוויר. למרות מראית העין של ריאליזם מפותח, התחושה היא שהרומן נטול קרקע, נטול מציאות מוחשית שאליה הוא מתייחס ואותה הוא מחקה. התחושה היא שהרומן הזה יכול לקרות בכל מקום ולהתרחש בכל זמן. האם יש כאן "אמירה"? האם הרומן רוצה לומר משהו על החיים, שהפכו בעצמם לאוסף קלישאות? התשובה, כמדומה, שלילית. זה רומן שמבקש בכנות להיות רומן ריאליסטי אולם נותר רק כחיקוי של רומן כזה. הסיבה שהרומן הזה אינו משמעותי, בסופו של חשבון, היא זו: בניגוד לסיפור המוזכר של קסטל-בלום, שהוא סיפור שמחקה חיים-שמחקים-סיפור, הספר הזה הוא סיפור שמחקה סיפור-שמחקה-חיים.
ב
אין זה סוד שלהוצאות מסוימות מתייחסים אחרת מלאחרות. בתחום פרוזת המקור, "הספריה לעם" של עם עובד ו"הספריה החדשה" הן שתי הוצאות לאור, שאני מתייחס לבחירות שלהן בכובד ראש, כיוון ששיקולי הרווח בפעילותן אינם מרכזיים, כפי שניתן לחשוד שהם בכמה הוצאות אחרות. במציאות רוויית ספרי מקור (צרויה שלו אמרה פעם, מניסיונה כעורכת ולקטורית שנתקלת בערימות כתבי יד, שנדמה שאנשים סבורים שהוצאת ספר לאור תעביר אותם לדרגת קיום אחרת; היום אולי צריך כבר שלשת ספרים כדי להבחין את עצמך וקיומך מההמון המתהולל), היכולת לסמוך על מלאכת הסינון של הוצאות מסוימות היא יקרה מפז. מוניטין הוא נכס, כדאי לא לכרסם בו בהוצאת ספרים סתמיים.
מבקר חופשי 