על "טיניטוס", של עמנואל פינטו, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

פרוזה היא אמנות שקליטתה נמתחת על פני הזמן. בניגוד לציור, למשל, שכל פרטיו ניתנים לקליטה בבת אחת. זו הסיבה שדיעה של קורא ביחס לספר יכולה לעבור שינויים מופלגים במשך הקריאה. זה המקרה שקרה לי עם "טיניטוס". השליש הראשון של הספר נדמה לי קלישאתי, כלומר קלישאתי כמו שכתיבה ליטרטית ומעודנת יכולה להיות, לא קלישאתי כמו להיט ספרותי קליל, דליל וחליל. השליש השני התגלה כמקורי ומרתק. ואילו השליש השלישי כמשומש ומייגע מעט אך גם כמרגש ומוזר, במובן הטוב של המילה. הפערים הללו בין חלקיו של הרומן מעידים, לטעמי, על שגיאת עריכה. עריכה מתערבת הייתה מאירה את עיני הסופר למה שמקורי ביצירתו ושולחת אותו לקלף מהיצירה את מה שמייגע ומוכר לעייפה, להסיר את הפסולת על מנת שיתגלה הפסל.  

החלק הראשון של הרומן מספר בגוף ראשון את סיפורו של פיני, שחי כיום בצרפת אך בעבר השתתף במלחמת לבנון הראשונה, שבמהלכה איבד חבר, נאלץ לירות בילד נושא אר.פי.ג'י. ואף היה עד לתוצאות הטבח בסברה ושתילה. פיני אינו מצליח לזכור את פרטי המלחמה ההיא וסובל גם מטיניטוס (צפצוף שאדם שומע אך אין לו מקור חיצוני), ומטופל אצל מטפלת ישראלית החיה אף היא בפריז. נשמע מוכר לחלקכם? הדמיון לסרט "ואלס עם באשיר" עצום, כמובן. אבל הדמיון הזה אינו מעיד על פלאגיאט, אלא על שימוש של הספר והסרט (המוערך יתר על המידה) כאחד בקלישאות רווחות. קלישאה ראשונה היא קלישאת מוראות המלחמה. העובדה שזו קלישאה "נכונה" אינה סותרת את קלישאיותה. קלישאה שנייה היא קלישאת האדם הקטן והמלחמה הגדולה. קלישאה שלישית היא קלישאת הגברים בוכים בלילה, קלישאת הגבריות המוצקה שנסדקת בגין אותן מוראות המלחמה. קלישאה רביעית היא קלישאת שובו של המודחק. והקלישאה הגדולה מכולן היא קלישאת הטיפול הפסיכולוגי כמי שתפקידו לחשוף אירוע ספציפי הנסתר מתודעתו של המטופל וכך להביא לו גואל, בדומה לסצינה במשפחת סימפסון בה בארט מכריז בטיפול "אני שונא את אבא ואמא" ומחלים באחת. לטעמי החלק הזה פשוט מיותר וגיבור הרומן לא היה צריך להיות פיני אלא גיבורו של החלק הבא.

אבל לפני שאדון בחלק המוצלח אדלג לרגע לחלק השלישי. בחלק הזה מסופר בגוף שלישי על יחסי אמו של פיני ובנה החייל. האם כותבת לבנה מכתבים פיוטיים ומטורפים ומסתגרת במרפסת דירתה עד שובו. יש נגיעה ביופי, כאב וטירוף בחלק הזה, אבל הוא סובל מגודש של מלל ורפלקסיה ומדלילות של פעולה, מאינטנסיביות של רגשות ומחשבות מעניינות-למחצה שאינן מגובות בהתרחשות עלילתית. וגם, עלי להודות, סובל החלק הזה מדמיון מוזר ליצירות, מעודנות אמנם, שעסקו ביחסי ילדים ואמהות, כמו "קול צעדינו" לרונית מטלון, למשל.

החלק האמצעי הוא המוצלח, כאמור. גיבור החלק הזה, המסופר אף הוא בגוף שלישי, הוא הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה. הסופר הגדול והפרובוקטיבי הזה התקרב בשנותיו האחרונות לפלשתינים ולעניין הפלשתיני. כשהוא כבר זקן וחולה, מיהר ז'אנה לביירות ב – 1982 ושהה בה בעת הטבח שערכו הפלנגות בסברה ושתילה וכתב בעקבותיו מאמר רב תהודה "ארבע שעות בשתילה". פינטו ממצה מהדמות והסיטאוציה הייחודיות חלק ניכר מהפוטנציאל הדרמטי שלהן. ז'נה של פינטו הוא דמות מורכבת ומסובכת. משיכתו לסבל הפלשתיני אינה נובעת רק ממניעים הומניסטיים, אלא מצרכים אסתטיים ואף קרייריסטים, צרכיו של סופר למצוא נושא גדול לכתיבתו: "לא לחינם הגיע עד לכאן, הוא מן הדברים האלה ייצור מיתולוגיה". יסודותיהן התיאולוגיים והפסיכולוגיים של המשיכה לפלשתינים והטינה כלפי הישראלים עמוקים: "מדוע הוא בא? זה כבר סיפור אחר, אפל יותר. נגיד רק שהוא נמשך אליהם, משום שהם היחידים שהעזו להתנצח עם אלו המכנים את עצמם 'יחידי סגולה' (…) הוא דבק באלה שנלחמו ב'נבחרים', ומשום שהובסו והוגלו והמשיכו ללחום הוא שב ובחר בהם". גם ההומוסקסואליות של ז'נה, המשותפת לו ולפיני, נושאת תפקיד משלה במשיכתו לסכסוך שלנו. היכולת הדמונית של האמן, של ז'נה, טוען הספר, היא זו שהסיטה את תשומת הלב העולמית ממבצעי הרצח בפועל, כלומר הפלנגות, אל הישראלים.

אינני יודע עד כמה נטל הסופר מכתביו של ז'אן ז'אנה עצמו בחלק הזה, כלומר מה מידת אחריותו לכך שהחלק הזה מעניין. אבל החלק הזה הוא זה שמציל את הרומן בשן ועין.  

 

ב

ישנה חשיבות חוץ-ספרותית בכך שאחד מגיבוריו של רומן ישראלי הוא סופר צרפתי הומוסקסואל המקורב לעניין הפלשתיני. בשנים האחרונות ישנה תחושה שהמיינסטרים הישראלי הולך ונאטם לראיית העולם של האחר, או לתפיסות מורכבות בכלל, ולפיכך התוודעות לדמותו המורכבת של ז'אנה, ידיד הפלשתינים, הנה מרעננת. להבנתי, ההיאטמות הרעיונית של המיינסטרים אינה נובעת רק מלאומנות ו"פאשיזם", אלא היא תוצר לוואי של האתוס של הקפיטליזם המאוחר. על פי האתוס הזה עליך להיות "אסרטיבי" (כלומר, לא להביע ספק ובטח לא ספק עצמי), עליך למתג את עצמך (ברנדינג שתובע ממך לחדד את עמדתך ולהופכה לקליטה) ועליך, כמובן, להשיג "רייטינג" (כלומר לקלוע לדעת רבים ככל האפשר, גם במחיר השטחת עמדותיך).