א
אדם טהר-זהב הוא סופר ידוע למדי, בשנות הארבעים לחייו, הכותב סיפורים קצרים. הז'אנר שרוי במשבר והרומן של ערד מלווה את משבר אמצע החיים של אדם שנולד מהמשבר המקצועי שלו. הקומדיה המרירה מתוקה הזו מלווה את גיבורה, בין היתר, לסדנת הכתיבה שהוא מעביר, למפגש עם ד"ר מצודדת לספרות שקטלה את יצירתו בעיתון, למפגש עם האקסית שלו שהפכה מאז פרידתם לסופרת מוכשרת של רבי מכר. בתוך העלילה הזו, ובאופן שאינו משבש מדי את הקריאה, משבצת ערד כמה מסיפוריו הקצרים של אדם.
זו לא הפעם הראשונה שערד מגלה משיכה ואף כישרון לתיאור גברים יהירים, כועסים, מוכשרים ופתטיים, ובקצרה פוצים, המושכים בעט. גם ב"תמונות משפחה", ספרה הקודם, תוארה דמות כזו. כנראה הבחירה של הסופרת בגיבור סופר הולמת את האידיאולוגיה הספרותית המבוטאת כאן בפי אדם עצמו לפיה אנשים שכותבים על עצמם הם גרפומנים…
ערד היא מהסופרים העכשוויים הנדירים שמזכירים לך שיש דבר כזה כישרון. הקריאה ברובה מהנה, לפרקים מרשימה, לעיתים נדירות סובלת מנפילות (הספרות שכתבה האקסית של אדם אכן גרועה, ולא כפי שאדם מתפתה לבסוף לחשוב). אך יש כאן גם כמה רגעים מזהירים. לדוגמה, סיפורו הידוע ביותר של אדם, "מש"קית ת"ש" שמו, הוא סיפור עם "סוף פתוח", כפי שאינן נלאות מלהדגיש המורות לספרות שמלמדות אותו. כמה מאות עמודים אחרי שמובא הדיון על "הסוף הפתוח" הזה, כשמסתיים הרומן של ערד גופו, עולה בקורא הדיון הזה כשהוא מנסה להבין מה טיבו של סיום הרומן. הסיפורים הקצרים המגוונים המשולבים ברומן מעידים על – לא אומר "וירטואוזיות", מילה הסובלת מזילות – כישרון גדול, ולפחות סיפור אחד, "אומסק" שמו, על אודות ישראלית הנוסעת לסיביר על מנת לאמץ ילד, הוא מופת לסיפור קצר. לא אומר "יצירת מופת", כי הביטוי מחייב מדי.
הסיפור הקצר "אומסק" לא רק בנוי לתלפיות אלא גם מרגש. עם זאת, הכישרון האוּמנותי, לא האמנותי, הוא זה הבולט במיוחד אצל ערד. למשל, ביצירת ציפיות אצל הקורא להמשך העלילה ואז במשחק מעודן עם הציפיות הללו. נדמה, לעיתים, שהתכנים של הרומן, חלקם מרגשים ונבונים מאד, הם רק תירוץ למשחקים קוגניטיביים עם הקורא או להשתעשעות עצמית בתחבולות ספרותיות. ערד, לפרקים, מזכירה לי את אותם חוקרי ספרות רוסיים, הפורמליסטים הם כונו, שטענו שטולסטוי חזר בתשובה בערוב ימיו אך ורק במטרה לכתוב יצירות ספרות מפרספקטיבה רעננה.
החולשה היחסית של ערד במישור התוכני ניכרת בתמה שניצבת במוצהר בלב הרומן: מצבו העכשווי של הסיפור הקצר. את הפרשנות למצב הזה מפקידה ערד בידיה של מיטל, חוקרת הספרות המבריקה. מיטל פרסמה מאמר ביקורת על מצבו של הסיפור הקצר. מאמר הביקורת הזה אינו מרשים. גם הניסיון של מיטל להסביר בעל פה לאדם, הלהוט אחריה, את התיאוריה שלה אינו משכנע (ראו בצד הסבר אלטרנטיבי).
בכתיבה של ערד לאורך חצי העשור האחרון יש קו נוסטלגי עמוק. הנוסטלגיה הזו לישראל של פעם, ישראל של הערוץ הראשון והמעמד הבינוני, היא גם רציונליזציה לכך שערד אינה מכירה את ישראל החדשה. ערד מודעת לאנכרוניזם שלה, והמודעות הזו מחלצת אותה בדרך כלל ממבוכות. לא תמיד. טהר-זהב מכונה "סופר מדור-הביניים". זה ביטוי שהתאים לגרשון שקד בשנות השבעים ואינו רלוונטי לסצינה הספרותית העכשווית. הכינוי הזה מסגיר חולשה תוכנית, תמטית (דיון ב"תמה" הפך לעדות לפלבאיות אינטלקטואלית אצל הפורמליסטים הרוסיים שהזכרתי), אחרת שיש כאן: הניתוח ש(לא) נעשה כאן לרפובליקה הספרותית הישראלית. נדמה שאופייה המתון, הבורגני, הא.ב.יהושע-י, של ערד מונע ממנה לשאול שאלות תהומיות יותר מהסוגייה, המקצועית בעיקרה, על עתידו של הסיפור הקצר. היותה של הסוגייה המרכזית לא-קיומית במיוחד אחראית להיעדר תחושת הדחיפות שהייתה קיימת בטיפול של ערד בעולם האקדמיה ב"שבע מידות רעות". ערד משעשעת מאד, למשל, כשהיא מתארת סופר-לא-סופר שכתב רב מכר היסטרי (מין שילוב של רון לשם ואשכול נבו), שאדם בז לו ומקנא בו. אבל לדיון עקרוני ברפובליקה הספרותית הישראלית התאים יותר "הרוצחים", של דרור בורשטיין, באופיו האפוקליפטי והגרוטסקי.
אבל שלא תהיה טעות. מניית חלק מהפגמים לעיל היא בבחינת "את אשר יעריך – יקניט". בתום העשור הראשון למאה ה – 21 אפשר להתחיל לסכם ולומר: יש דור חדש בספרות הישראלית וערד היא אחד מעמודי התווך שלו.
ב
ההסבר המלומד של מיטל לשקיעתו של הסיפור הקצר אינו מבאר מדוע דווקא בעשורים האחרונים מוחשת השקיעה הזו. בקצרה אומר כי להבנתי הסיבה לירידת קרנו של הסיפור הקצר קשורה, ראשית, באופייה הקונקרטי של פעולת הקריאה כיום. כיוון שעצם הכניסה למצב של קריאה הפכה כיום לפעולה מאומצת, הרבה יותר "משתלם" לקורא, לאחר שכבר שילם את דמי הכניסה, לקבל תמורה גדולה יותר עבור מאמציו הראשונים. הסבר נוסף להעדפת הרומן נעוץ בהעצמת פונקציית ההימלטות מההווה, פונקציית ה – "second life" נקרא לה, שתמיד נלוותה לקריאה אולם קיבלה בכירות בעשורים האחרונים, מסיבות מאלפות. הרומן מאפשר הימלטות, ואילו הסיפור הקצר לא. זו גם, אגב, בעייתה של השירה.
מבקר חופשי 
תגובות
הספר עוסק במאיה ערד הטוחנת ללא הרף את הידע האקדמי שלה בספרות עד כדי שעמום. חשים שהיא זרה לארץ, מביאה איפיונים מגוחכים כדי ליצור אוטנטיות. מי ראה כתוביות בסרט גלוריה? הרי הוקרן בטרם היה "תרגום בגוף הסרט".
לאחר שסיימתי את קריאת הרומן הזה היום – ערד אכן משפריצה כישרון – אינטילגנציה, שנינות ויכולת המצאה ובניית נרטיבים. לדעתי, הנושא של הרומן אינו רק מצבו של הסיפור הקצר וגם אינו מתמצה בפרודיה על ביצת הספרות הישראלית, אלא דן בנושא רציני מאוד: השאיפה לכונן מהחיים הפרגמנטיים, המשולים לסיפור הקצר, תוכנית חיים משמעותית ואמביציוזית – עם יעדים והישגים משמעותיים, המתגלמים בשאיפה של הגיבור למשפחה וילדים, ומשולים לצורה הספרותית הנכספת והמוערכת של הרומן. הגיבור נמצא בנקודה בחייו בו הוא מבין שחייו עלולים להתמצות בסיפורים קצרים שסופם בצורת יצירתית, כלומר, בכישלון מוחלט ומוות נפשי, אלא אם כן יצליח להתעשת ולהפיק מחייו הישג בר קיימא, בתחום הקונקרטי של החיים – מערכת יחסים שתוביל להולדת צאצאים, ובתחום היצירתי – יכולת להפיק יצירה רחבת יריעה. זהו נושא הסיפור, שנראה מעסיק את המחברת ביחס לחייה ולחיים בכלל, והוביל אותה לרומן המחוכם, המעניין והמהנה הזה.
תודה על התגובות, אחת העם. ערד היא אכן, ככל הנראה, הסופרת הבולטת בדורה.