על "מאוחר מדי", של צבי ינאי, הוצאת "כתר"

א

זה ספר המשך לספר "שלך, סנדרו", שזכה בפרס ספיר ב – 2008. ב"שלך, סנדרו", ספר מרגש ומעניין, אך שלא הגיע לו לזכות בפרס הספרותי החשוב בישראל (כלומר, אם הפרס הזה מעוניין להיות החשוב בישראל), סיפר צבי ינאי, איש מדע ואינטלקטואל רב פעלים ועתיר זכויות, על ילדותו המוקדמת באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. בספר הקודם טען ינאי כי התוודע לאחרונה לקיומו של אח אובד בשם רומולו, שננטש על ידי אמם ונמסר לאומנת בשנות השלושים של המאה שעברה. הספר שלפנינו הוא סיפורו של אותו רומולו.

רומולו בֶּנוֶונוּטי הוא כיום פרופסור לביולוגיה שסובל ממחלת הסרטן. רומולו יצא לטנזניה למשימת מחקר, הוא התבקש לחקור את התפשטותו של עשב רעיל המאיים על האיזון האקולוגי בשמורת טבע ענקית במדינה האפריקאית, ואחרי זמן מה נעלם לפתע. האם נטרף על ידי חיות בשמורה? האם התאבד כי הבין שימיו ספורים? סיפור חייו של רומולו, כמו גם ההשערות על שאירע לו, נפרשים לעיני הקוראים באמצעות מכתבים (מכתב של עוזר המחקר של רומולו לבתו של האחרון, מכתב של הבת לדודהּ שהוא כאמור צבי ינאי עצמו, מכתבים של סייר שטח קשוח ומיתולוגי בשמורה האפריקאית ושל המאהבת הצעירה של רומולו הממוענים גם הם לינאי), ולבסוף באמצעות יומנו של רומולו עצמו.

זהו, ראשית, ספר על ינקות ועל זקנה. רומולו מתמודד כל חייו עם העובדה שננטש בינקותו על ידי אמו. ראשיתם של החיים מקרינה על כל המשכם. ואילו בזקנתו מתמודד רומולו עם מחלת הסרטן ועורך את חשבון חייו. זהו גם ספר על יחסי אב ובת כאובים. רומולו האינטלקטואל (שהיה גם אמן בצעירותו) ניסה במשך שנים רבות, וללא הצלחה, להתקרב לבתו, שמאמה התגרש, אומברטה, בתו הלא אינטלקטואלית, המתריסה, למעשה, את אי-אינטלקטואליותה.

ינאי כותב ספרות מיינסטרים, אולם ספרות מיינסטרים מזינה, בהחלט לא ג'אנק-פוד ספרותי. הדיון שלו בזקנה וביחסי האב והבת מרגש ונבון. התיאור המפורט והרהוט של התפתחות מחלת הסרטן שמצוי כאן, יכול לקסום לסוג מסוים של קוראים (הדברים נכתבים כמעט בלי אירוניה). התובנות המדעיות המאלפות המפוזרות כאן בנדיבות מלכותית, של מי שיודע לא רק מדע אלא הוא גם בעליה של הסגולה היקרה מפנינים: היכולת להנהיר את המדע  להדיוטות, יקסמו לקוראים מסוג מסוים. קוסם למשל הקטע הבא, בו המדע הופך לפיוט מהמדרגה העליונה. מדובר בו על מין מסוים של פרפרי חורש, שהזכרים בני המין נאבקים ביניהם על השליטה ב"טריטוריה", שהנה למעשה כתמי האור החודרים מבעד לעלוות החורש: "לא אחת קורה שכתם האור שעליו נלחמים שני זכרים נעלם תוך כדי מאבקם, ואז הם נעצרים במקומם במה שאפשר לכנות מבוכה, משום שעילת מאבקם התפוגגה לעיניהם כבאבחת קסם". דוגמה נוספת לקטע יפהיפה הוא הקטע המתאר את הרגע בו החליט רומולו הצעיר שברצונו להיות צייר. הקטע הזה מפגין התענגות אמיתית ומדבקת של אינטלקטואל-אמן על העיסוק האינטלקטואלי-אמנותי.

אז למה אני קמצן במחמאות? למה "ספרות מיינסטרים"? כי א. הטקסט הזה מפגין פאתוס לא מודע לעצמו מספיק ולא מעובד מספיק. זה טקסט גברי-אריסטוקרטי, טקסט של מחוות גדולות אך מאופקות, שבמרכזו דמות עשויה עשת. רומולו, איש המדע הקר, האתיאיסט המורד, שרגשות סוערים כבושים בו תחת חזות סלעית, שמתכונן למותו הקרב. נושאים גדולים כמו בדידות, זקנה, מוות, נידונים כאן על רקע הסוואנה האפריקאית מלאת ההוד. הפאתוס הזה נעדר אירוניה. אינו מודע, למשל, לכך שיש בגבריות מלאת הפאתוס הזו, כמו גם בייצורה הספרותי, פן משחקי, פרפורמטיבי, מסכה ולא רק מהות. הפאתוס הזה, בניגוד להתכוונותו המקורית, יכול לגרות את החוש הקומי של סוג קוראים מסוים. ב. יש כאן שימוש בסמליות גסה, שמקומה לא יכירנה ביצירה מדרגה ראשונה: רומולו שננטש בצעירותו נמשך לצפייה בקוקיות, הנוטשות את צאצאיהן בקיני זרים.  ג. יש כאן שימוש בדיכוטומיות חדות מדי בתיאור ההבדלים בין הדמויות. ד. ניכרת בספר, כמדומה, השפעה של "אוסטרליץ" של זבאלד. תיאור השפעתה של הילדות המוקדמת על חייו של רומולו נחווית כשאולה מהיצירה המרשימה של זבאלד. סופר גדול הוא אחד מהשניים: מי שמסתיר גם מטובי קוראיו את גניבותיו הספרותיות או מי שחושף אותן בגלוי והופך את החקיינות לנושא יצירתו.

ב

סביב ספרו הקודם, כמו גם זה שלפנינו, יוצרה עננת עמימות לגבי מידת הנאמנות של ינאי לעובדות. בעיקר סביב קיומו או אי-קיומו של אותו אח אובד, רומולו. העמימות הזו מעצבנת. בראש ובראשונה מפני שבעניינים הקשורים למלחמת העולם השנייה, כדאי מאד להבחין בין עובדות לבדיה. שנית, פשוט לא נעים לגלות שמרמים אותך. שלישית, העמימות הזו הוצגה אז כסוג של תחכום ספרותי, כביכול יצר ינאי את סיפור שובו של האח האובד כפתיון מוצלח לקורא. אבל , וזו השערה, נדמה לי שסיפורו של רומולו המומצא, אם הוא אכן מומצא, הוא, למעשה, דרכו של ינאי לכתוב אוטוביוגרפיה במסווה של ביוגרפיה. אם השערתי נכונה, החמקנות הזו מעצבנת.