ביקורת על "זיכרונות אחרי מותי", של יאיר לפיד, הוצאת "כתר"

זו ביוגרפיה של טומי לפיד שכתובה – באופן מקורי וסתמי כאחד – כאוטוביוגרפיה, כביכול כתבהּ המנוח במקום מנוחתו. הביוגרפיה מסתייעת בסדרת שיחות שניהל טומי לפיד עם אמנון דנקנר בשנת חייו האחרונה, והיא נהנית, כמובן, מהעובדה שכותבהּ הכיר היטב את מושאהּ.

זה ספר חשוב כי טומי לפיד מתמצת בפרסונה שלו את הישראליות כפי שזו התעצבה בעשורים האחרונים. זה ספר חשוב כי כותבו הוא בעצמו סימבול לסוג מסוים ודומיננטי של ישראליות עכשווית, סימבול שייתכן ויפרוץ מקיר הסימבולים אל המציאות המיוזעת. זו ביוגרפיה מעניינת מאד לקריאה כי טומי לפיד היה אדם מרתק שחייו היו מעניינים מאד, גם במובן הטראגי של הביטוי "חיים מעניינים" (על קצה המזלג: ניצול שואה ואב ששכל את בתו; מייסד המגזין "את"; עיתונאי חשוב בעיתון זה; נאמנו של הטייקון שהקדים את זמנו, זמן הטייקונים, מקסוול; מנכ"ל רשות השידור; גיבור "פופוליטיקה"; מנהיג "שינוי"). זו ביוגרפיה קולחת שמדגימה את היותו של מחברה כותב מוכשר אך כותב שכתיבתו אינה מהשורה הראשונה וגם לא השנייה. חשוב להדגיש זאת, כי באקלים התרבותי הישראלי היותך כותב בעל כישרון שזוכה לפופולאריות יוצאת דופן נתפסים כעדות להיותך כותב יוצא דופן. ולא היא. ההתמכרות של הכותב לפאנצ'ים; הניימדרופינג התרבותי שלעיתים אינו הולם את הסיבה שלשמה כביכול הובאה המובאה ושמסגיר חוסר ביטחון אינטלקטואלי והשכלה לא מסודרת; ההסתמכות מופרזת של הפרוזה הזו על האנקדוטה ו"הסיפור הטוב"; הרטוריקה הקולחת של הטקסט שמטשטשת את העובדה שכשעורכים בו אנליזה מגלים קפיצות וסתירות לוגיות, הם רק כמה ממגבלות הפרוזה הזו.   

דורות מתחבטים ההיסטוריונים בשאלה האם גיבורי ההיסטוריה הם שיוצרים אותה או שההיסטוריה יוצרת את גיבוריה. בטומי לפיד התלכדו באופן מעורר השתאות כמה מהמאפיינים הבולטים של הישראליות בעשורים האחרונים, עד שחידה היא אם לפיד נישא על פני זרמי מעמקים של הישראליות או שהוא אחד מפורצי הסכר בפני אותם זרמים. ואלה הם מאפייני הישראליות העכשווית שהתגשמו בלפיד: בורגנות גאה, נהנתנות מופגנת, אמונה קנאית בליברליזם כלכלי, הערצת הצלחה, הסתמכות על השואה כרכיב מרכזי בזהות היהודית, פונדמנטליזם חילוני שהנו תמונת מראה לפונדמנטליזם הדתי, פטריוטיזם הגובל בשוביניזם (במובן המקורי של המילה). מאפיין חשוב נוסף של הישראליות העכשווית שהתבטא בלפיד, ושהביוגרפיה הזו מבטאת בלי משים, הוא הקיטש. לקיטש הזה ורסיה לאומית וורסיה משפחתית. בוורסיה הלאומית הקיטש הזה מתבטא בהתמכרות לאפקט הרגשי העז של השואה ובעקבות ההתמכרות במחיקת ניואנסים הלקוחים מהפלנטה שלנו, לא זו האחרת, הפלנטה  של חיי היומיום. הקיטש הזה אף מתבטא בשימוש באפקט הרגשי של נוראות השואה על מנת להצדיק התנהגות לאומית תוקפנית. בוורסיה המשפחתית הקיטש הזה מתבטא בשימוש באפקט הרגשי שיש להכרזה על מסירות אין קץ לבני משפחתך בהצדקתה של התנהגות תוקפנית כלפי זרים.

הישראליות הזו, הלפידית, עלתה לגדולה מאז "המהפך". חשוב לומר: במובן מכריע לא "חירות" הפטריוטית והקנאית של בגין החליפה את מפא"י, אלא הליברלים הבורגנים, שלכאורה רק נספחו ל"חירות" ליצירת גח"ל, הם-הם שהחליפוה. וטומי לפיד, בחייו, ביטא את אותם כוחות כלכליים-חברתיים שהיו באופוזיציה בזמן שלטון מפא"י ופרצו בכוח אדיר החל משנות השבעים והלאה. קישון בביקורת הארסית שלו על הביורוקרטיה הישראלית ולפיד ב"מדריך לפיד" שלו על מאות אלפי עותקיו, הם שהכשירו את הקרקע ל"מהפך". "מדריך לפיד" הוא לטעמי דוגמה מאלפת למרכזיותו של טומי לפיד בעיצוב הישראליות העכשווית: כבר בשלב מוקדם כל כך, בראשית שנות השבעים, ביטא המדריך הזה את המעבר הממשמש ובא של ישראל הנצורה והסגפנית אל הגלובליזציה וההדוניזם, שפרצו בגלוי רק שני עשורים מאוחר יותר.  

בעניין הבורגנות של לפיד שלוש הערות. הראשונה: אחד מסממניה של הבורגנות היא ייחוס החשיבות להמשכיות השושלת המשפחתית, שמתבטא כאן באופן הולם כל כך בכך שהבן הוא זה שכותב את חיי אביו. השנייה: למרות שהוא גם מבשרו, יש להבחין בין הבורגנות הגבוהה, של טומי לפיד, המתהדרת במתינות ובתרבותיות, לבין האתוס היזמי-אקזיטי הישראלי של שנות התשעים והאלפיים, שהנו תזזיתי ועם הארצ-י ממש כמו פלמ"חניק. והערה שלישית והחשובה ביותר: פעמיים מצטט לפיד הבן טקסטים של האב בו חוזר טומי לפיד על אמונתו בדבר אי-השוויון הבסיסי בין בני האדם. כי מתחת לכל המילים היפות על חופש ואינדיבידואליזם ותענוגות-לכל, זוהי מהות הקפיטליזם: הצידוד באי השוויון שבין בני האדם.  

ב

אפרופו קישון ולפיד: טוב יעשה היסטוריון של החברה הישראלית אם יבחן את האפשרות ש"המהפך" לא רק פתח סכרים פוליטיים בפני יהודי המזרח, אלא הנו מהפך פנים-אשכנזי: החלפת האליטה הרוסית הסוציאליסטית (בסיוע מסוים של הייקים חמורי הסבר) באליטה הנהנתנית והזעיר בורגנית של דרום מזרח אירופה (בסיוע הפולנים), אליטה שאף הספיקה לטעום את מתק החיים תחת השלטון הקומוניסטי. שלמה ארצי, למשל, מייצג של ישראליות עכשווית לא פחות מיאיר לפיד, גם הוא ממוצא דרום-מזרח אירופאי (רומני), וגם הוא בן לאב פוליטיקאי ממחוזות ליברליים הדומים לאלה של לפיד האב.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עדי  ביום דצמבר 10, 2010 בשעה 6:30 PM

    יופי של ביקורת! אני קוראת עכשיו את הספר, נמצאת בערך בשנת 1981-2, יצירת "עמוד האש", והנחתי את הספר מידיי כדי לראות אם מישהו כתב משהו על הספר, פניתי לאינטרנט ומצאתי את רשימתך, הטובה ביותר!!
    החלק על הקיטש – בהחלט קולע, בהחלט מאיר עיניים. לא ידעתי לנסח זאת כך, ובאמת הניסוח שלך, החריף והמחודד, מועיל לחשיבה שלי.
    עוד נקודות שלך שהאירו את עיניי: ניסוח הקשר בין בורגנות לבין משפחתיות ושושלתיות. ובעיקר – הנקודה של אי-השיוויון בין בני האדם.
    נקודה משל עצמי: דברים שמפתיעים אותי ומרככים את ליבי: 1. היחס הטוב של יאיר לפיד אל אבא שלו (עד כדי אידאליזציה גדולה), החיבה, המחוייבות אליו. זה נראה לי הישג גדול של משפחת לפיד. וגם 2. – הצורה שבה הספר "בושל", במיומנות גדולה. אם אמנם יאיר לפיד הוא שהרכיב את הכל – כל הכבוד!! ביוגרפיה קולחת שמעלה תקופה, כמה תקופות, חשובות, ובנוייה סביב תזה פסיכולוגית ברורה. אגב, זה שאתה כותב בפתיחת הטור שלך שטומי לפיד היה אדם מרתק – האם זאת לא הצלחת הביוגרפיה? נדמה לי שמבחוץ, בהיותי צופה על דמות טומי לפיד לתקופותיה, הוא לא נראה "מרתק". הוא נראה אמנם עיתונאי קולח, זריז, ואדם עם חוש לזמן ולאופנות הזמן, ויכולת להציב את עצמו במרכז, לעלות אל ראש הסולם, אבל למה "מרתק"?? מכל מקום, תודה רבה לך!! אני שמחה שמצאתי את הבלוג שלך!

  • חגי האדום  ביום ינואר 1, 2011 בשעה 10:58 AM

    תודה על הביקורת. נהנתי מהניתוח הפסיכולוגי והאידיאולוגי של הספר.
    בקריאת הספר מצאתי עצמי פורץ בצחוק, מתרפק על זכרונות אישיים, מזדהה עם הדמות, ומבחין בפגמיה, בחלק מהספר התרגשתי מאוד במיוחד באופן התיאור של מסיבת יום ההולדת של טומי והבנתו מהו האושר.

  • דני  ביום ינואר 14, 2011 בשעה 12:57 PM

    הספר הוא ספר מרתק וכתוב בטוב טעם כמו שידע טומי להבהיר את דעתו. חווית קריאה אמיתית. כל המילים והניתוחים הפסיכולוגים והמילים המפוצצות של הביקורת מחטיאות את המטרה שכן בשפתו הפשוטה טומי(יאיר) כהרגלו חודר ישירות אל לב הקוראים. גורם להזדהות ואמפטיה . מומלץ מאד מאד.

    • גאולה אזולאי  ביום יולי 7, 2012 בשעה 4:04 PM

      הספר מפתיע, עצוב ומצחיק באותה עת,נהניתי מאוד מקריאתו ואפילו שיניתי חלק מדעותי על טומי לפיד.תודה ליאיר על שהאיר את עיני בנוגע לאביו

  • יאיר נרדי  ביום יולי 20, 2013 בשעה 2:15 AM

    ספרמעולה! וכל המשמיצים מצקצקי השפתיים המוסרניים הקפדניים ומתקני העולם למניהם השבויים בהשקפת עולמם לא הבינו שיאיר לפיד חדר מבעד לכל החומות ובנה לפנינו דמות מרתקת מענינת מאין כמוה -ואנושית מאד! באותו הזמן קראתי גם את סיפרה של נורית גרץ עם שובל התארים שלה, על בעלה המנוח עמוס קינן . וסיפרה הוא מייגע טרחני ופשוט משעמם!, – עם יומרות ספרותיות חבולות ונבולות שאינן מדברות אל לב הקורא. ודווקא לפיד " מחוסר ההשכלה" ( כביכול) הצליח במקום שבו ניכשלה נורית – המרצה המהוללת והמאור הספרותי עטור התהילה..

  • צביה גולד  ביום מרץ 8, 2017 בשעה 3:05 PM

    מאד מאד נהנית מן הקריאה בספר המיוחד, המדוייק והכן שכתבת . הורי ,שהגיעו כמו טומי לפיד – "משם" , מצאו בדבריו , בחייו ובפעלו של טומי לפיד תשובה אמיתית לתחושותיהם היהודיים, הציוניים והחילוניים . ואני מזדהה עם הסיפור הביאוגרפי הזה , בכל רבדיו , כבתם של השורדים , כמי שבאה "משם" , כיהודיה ציונית וחילונית – כאן !!

כתיבת תגובה