על "ותכתבו: אהובתנו", של אמונה אלון, הוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביוני 2010

מבחינה ספרותית מצומצמת הרומן הזה בינוני ומטה. למה? למשל, כי הדילוג שקיים פה בין חיי ההווה, חיי משפחת מתנחלים, לסיפור חייה של סבתה של אם המשפחה, שחיה בירושלים של "היישוב הישן", מכאני ואף פרימיטיבי בדרך בה הוא יוצר מתח סיפורי. או, למשל, כי סיפורה עצמו של הסבתא, סיפור של ספק בגידה בבעלה ומוות מידי פורעי תרפ"ט, הוא מלודרמה המצויה בתווך שבין המחוזות של יהושע בר יוסף (מינוס הסקס) לספרות השוּנד של יוכי ברנדס. בכלל, אנחנו עדים בשנים האחרונות לפריחת מה שכונה בספרות היידיש שוּנד, ספרות זבל סנטימנטלית וסנסציונית המתחזה לספרות רצינית ו"לאומית", שלצערי אני חייב לומר שרבים מכותביה הן כותבות בעלות רקע דתי, ספרות שכנגדה יצא במאה ה-19 שלום עליכם.

אבל הבחינה הספרותית הטהורה נדחית כאן מפני הרושם העז שעולה מהספר באשר למצב המפורר והניהיליסטי שמצויה בו החברה המתנחלית הדתית. המצב הנורא הזה מפתה לפנייה למיסטיקה, פנייה שמאפיינת חברה בשקיעה, ומעודד הלכי רוח דיכאוניים של שנאת החיים וגעגועים למוות. חשוב לומר כי הרושם הוא שהתיאור הנורא הזה, העדות המזעזעת הזו, מכוונים רק בחלקם. התחושה היא שהם יצאו משליטתה של המחברת, פרצו כמו שד מבהיל מדפי הרומן שכתבה לפי תומה. והעובדה הזו, בצד היותה של המחברת פרסונה ייצוגית שיש תוקף כללי לעדותה, רק מגבירות את רשמי המצוקה והקריאה לעזרה שעולות מהספר.

הרומן, הכתוב בגוף שלישי תוך היצמדות לתודעות השונות במשפחת ברטוב, מתחיל דווקא מעניין. דורי, האב, מחליט לעזוב את הבית ולעקור לירושלים. לכאורה, מדובר בחיפוש עצמי, מהלך טבעי עד לזרא בחברה החילונית, אבל שהנו מרענן בהקשר הנוכחי. אלא שעד מהרה מתברר שהחיפוש הוא מהלך דכאוני דקדנטי. דורי החליט לעזוב את הבית בגין רציחתו של חברו בפיגוע. הוא, עורך הדין לפנים, עוקר לירושלים על מנת להצטרף לאיש חב"ד המאמין שהרבי מליובאוויטש עודו חי. אלון, באופן מודע למחצה, משרטטת כאן באופן קונקרטי את התקרבותה של החברה המתנחלית לזו החרדית, את חרד"ולה, את המעבר, חד וחלק, מההתנחלות לירושלים החרדית. בד בבד משרטטת אלון בלא מודע אנלוגיה חשופה בין המיסטיקה הלא רציונאלית החב"דניקית לבין המפעל המתנחלי, שהקפיד בעבר להיאחז בנימוקים רציונאליים.

אבל התהליכים שעוברים על דורי הם התהליכים הפחות מזעזעים ברומן. מזעזע הוא, למשל, מה שעובר על הנער מלאכי, המגדל בסתר גדיים בכדי לשחזר הקרבת קורבנות. הסופרת מציגה את האירוע כפסיכוטי, אבל נדמה שאינה מודעת לעדות שיש בו על חברה שיורדת מן הפסים. מזעזעים הביטויים הרבים מספור בספר להתרפקות על המוות ולשנאת החיים. אך מזעזע מכל מה שעובר על הבת, ענבר. ענבר היא נערה מתבגרת שסובלת משנאת גוף חריפה ולא מטופלת שמתלכדת באופן מזעזע במחשבות מורבידיות: "היא עצמה אינה מפחדת להיהרג (בפיגוע)… היא מקווה שלא יעבירו בין המנחמים, בימי השבעה, כל מיני תצלומים מביכים של איך היא נראתה בתוך הגוף המעצבן שלה". ענבר מבלה את ימיה בין המצבות בהר הזיתים, שהכתוב עליהן מנמר את הרומן במפגן חוסר טעם מורבידי וקיטשי, לכאורה על מנת להתחקות אחר קברה של אם סבתה, אבל בעצם מתוך אותה תשוקת מוות דיכאונית שהרומן ספוג בה.

את ההתפוררות והניהיליזם של ההווה מנסה הסופרת לשקם ולחשק על ידי פנייה לעבר, בבחינת פיצוי של לכידות בזמן על היעדרה במרחב. אך הפנייה לעבר מתגלה כחרב פיפיות: הפנייה למאורעות תרפ"ט רק מאוששת את תחושת חוסר המוצא של ההווה, את התחושה שאין לנו תקווה אלא בפנייה אל אבינו שבשמיים.

ושוב, עלי להדגיש, שהרושם הוא שלא היה בכוונת הסופרת להציג חברה מפורקת מעמדה ביקורתית-אוהדת. להיפך, הרושם הוא שהסופרת עצמה נכנעת לחשיבה מיסטית לא אחראית, בכך, למשל, שהיא מתארת את דו-השיח בין נשמתה של אם-הסבתא לנינתה ענבר כדבר שקורה בפועל.

זה רומן שמצליח ללכוד בלי לגמרי להתכוון רגע מסוים בחלק מהציונות הדתית, רגע מזעזע ומסוכן. תחושת החורבן ותשוקת המוות נובעות גם מחוסר יושר אינטלקטואלי. בעומדם אולי על ספה של הכרעה שתציג את מפעלם כשגיאה היסטורית, מעדיפים המתנחלים לראות שחורות, לטעון שהכל אבוד, מאשר להכיר שרק מפעלם נכשל. בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". דברי האם המזויפת במשפט שלמה.

ב

תשוקת המוות המפעמת בדפי הרומן הזה אינה נובעת בהכרח מהשקפה פשיסטית, מ"קיטש ומוות", כפי שלעיתים נטען כלפי המתנחלים, אלא גם מדיכאון פוסט-טראומטי. המתנחלים ספגו אבדות כבדות באינתיפאדה השנייה. מבחינת שיעור ההרוגים בקרב האוכלוסייה, המתנחלים באינתיפאדה השנייה משולים לקיבוץ בית השיטה של מלחמת יום הכיפורים. אני יכול להעיד על עצמי, כמי שבא משורות הציונות הדתית, שהכרתי אישית לפחות עשרה הרוגים שנרצחו בין השנים 2000 ל-2005. את ההתלהמות השמאלית הרגילה כנגד המתנחלים רצוי להחליף בגישה קורקטית ואף אמפאטית. כמי שמאמין שללא פינוי של חלק מהמתנחלים עתיד הפרויקט הציוני בסכנה אני גם סבור שהחברה הישראלית צריכה לנסות לעזור למתנחלים לעזור לעצמם לעזור לנו.