על "מה שנשאר", של אלי עמיר, הוצאת "עם עובד"

פורסם ב"מעריב" בדצמבר 2010

אלי עמיר יודע לספר סיפור. זה לא דבר של מה בכך. הוא כותב מיינסטרים יעיל. עד אמצע הרומן החדש שלו התכוונתי לכתוב ביקורת ברוח זו.

הרומן מתרחש בשנות התשעים. הגיבור והמספר הוא דניאל, איש עסקים אמיד בן 56, ממוצא ירושלמי צנוע, שלקה בלבו, מתאשפז בבית חולים ומהרהר בחיי האהבה שלו. באמצע שנות העשרים שלו ניהל דניאל רומן סוער עם אביגיל, רופאת שיניים, שהייתה מאורסת לאחר. אביגיל, קפריזית ונחשקת, כואבת ומכאיבה, פינתה את מקומה, בעצם, ליתר דיוק, פינתה את דניאל ממקומו, ודניאל נקשר לניצה, עובדת סוציאלית, עמה הוא חי במשך שלושים שנה בנישואין שלא היו מרובי אהבה אך כן היו חשוכי בנים.

אדם חולה שמביט לאחור על חייו הוא קלישאה. מאהבת קפריזית ונחשקת היא קלישאה. הדיכוטומיות זקנה/נעורים, איש עסקים/עובדת סוציאלית, אישה יציבה ומשעממת/מאהבת סוערת וגחמנית, גסות. אפיוני הדמויות, בחלקם, מעט קלים מדי (הבוס של דניאל אומר "שמע נא", בפתח משפטיו, ואילו אביה של ניצה משמיט את ה"את", כדרכו של בן גוריון). גסה כאן גם שזירת ארועי ואדי סאליב ומחאות הפנתרים השחורים ברומן. השזירה נעשית באמצעות ניצה, שאביה היה איש שמאל אידיאליסטי שתמך במחאה הפרולטרית בוואדי סאליב ובתו, עובדת סוציאלית, תמכה בפנתרים כעשור מאוחר יותר. הגסות נובעת מהניסיון החשוף (והלא בהכרח מודע) להעניק לספר ערך מוסף היסטורי ובעצם פוליטי-אקטואלי, לעבות את תוכנו, בלי שנוצרת אינטגרציה אמיתית בין סיפור החיים המוחמצים של דניאל לנושא הפוליטי. יש כאן רגעי קיטש ברורים: למשל, כשאביגיל מתארת לדניאל את רגעי הטבילה במקווה לקראת היכנסה לחופה. ברגעים אלה חשבה על דניאל ולא על בעלה לעתיד. דת, עירום נשי, טוהר, מחשבת ניאוף, רומנטיקה. כמו סיבוב כפתור ווליום למלוא העוצמה. "כבר בחרתי לי אישה", אומר דניאל לאביגיל שמציעה לו לבחור לו "אישה טובה, לא מופרעת כמוני". "תפסיק לקרוע לי את הלב", עונה אביגיל. זה קיטש. יש גם יסוד "אסלי" בכתיבה של עמיר, וזה לא נאמר לחיוב, אבל גם לא לשלילה. אולי בחשד. יש הדגשה מסוימת של שורשיות, שמתבטאת בשימוש בשורת מצרכים, חפצים, זמנים, ביטויים ואתרים: קפה שחור, וודקה, מדבר, זריחה (זריחה ושקיעה הן הרי שעות המלודרמה בלוח המשדרים של היממה), שוק מחנה יהודה, "באתי עליה" לתיאור משגל.

לכל זה הייתי ער, אבל עד אמצע הרומן יכולת הולכת הסיפור של עמיר, השפה ההדורה והיציבה, בלוויית הנושא, המעניין בעל כורחך, החזיקו אותי. אדם חולה שמביט אחורה על חייו זה מעניין. מאהבת קפריזית ונחשקת מפתה לקריאה. הדיכוטומיות זקנה מול נעורים, איש עסקים מול עובדת סוציאלית, אישה יציבה ומשעממת מול מאהבת סוערת וגחמנית, הן דיכוטומיות שאנחנו מפעילים כמותן בחיינו. תיאורי ואדי סאליב והפנתרים מסקרנים (אז מה אם לא נוצרת אינטגרציה אמיתית בין סיפור החיים המוחמצים לנושא הפוליטי). יש חן במי שמתאר משגל במילים הפומפוזיות "באתי עליה".

אז מה קרה לי באמצע? לא קרה כלום. הכל המשיך. וזה היה כבר יותר מדי.

אבל למה בעצם מה שאני מכנה קיטש מפריע לי? למה הגסות מרתיעה? אולי בגלל שהסופר המלודרמטי לא גואל את היומיומי, את האפור של החיים. אולי בגלל תאוות הנדירוּת: יכולת "לרגש" באופן קיטשי אינה כל כך נדירה. לרגש בלי להזדקק לקיטש זה נדיר.

אבל הרי יש גם רגעים מרגשים באמת בספר: הרהורי אדם על אשתו ועל כשלון נישואיו. קנאתו בזוגות מוצלחים. חשבון נפש שאדם עושה בתחילת-סוף חייו. "כבר בשעה שבחרתי אותה ויתרתי למעשה על חלום האהבה הגדולה. הרי מעולם לא הסעירה אותי כמו האחת שקדמה לה". זה הרי נושא מרעיד, החמצה, נושא שמעסיק אותי ורבים אחרים, החמצה ארוטית, החמצה של חיים, מדוע אני מתקשה להתמסר לסופר? אולי בגלל התחושה שהסופר יודע שזה נושא ספרותי נכבד, החמצה, התחושה שהמקור של הנושא הוא בספרות הטובה שקרא הסופר ולא בחיים. ליתר דיוק: התחושה שהסופר לא הצליח לתת "רגע של הולדת" ל"מראה נושן", להעביר תחושה שהוא הראשון בעולם שעוסק בנושא הזה, שהוא הרובינזון קרוזו של ההחמצה, מי שבונה אותה מחדש, מאפס. זה קשה. אבל אף אחד לא אמר שלהיות סופר חשוב זה קל.

ב

כמה מהרגעים היפים ברומן של עמיר מתרחשים בבית החולים, כשעמיר מתאר את שותפיו של דניאל לאשפוז, כולם חולי לב שהמוות שלח להם תזכורת. הוויית בית החולים הזו, הזכירה לי כמה משפטים גדולים שכתב סקוט פיצ'ג'ראלד. כך מהרהר המספר ב"גטסבי הגדול": "ועלה בדעתי, שבין בני-אדם אין הבדל, לא של בינה ולא של גזע, שהוא עמוק כמו ההבדל בין החולה לבריא. וילסון היה חולה עד כדי כך שנראה אשם, אשם ללא-כפרה – כאילו זה עתה הכניס איזו בחורה מסכנה להריון" (תרגום: גדעון טורי). לאדם בריא נראה מופרך שההבדל בין בריא לחולה גדול יותר מההבדלים בין העשיר לעני, השחור ללבן, הסכל לנבון. לא כך לאדם החולה.