פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בינואר 2011
"הלכה למשה מסיני: אמנון שונא לתמר ושרה לישמעאל. שמע חזקל את דברי הרב, שהיו מתגלגלים לפניו כבר שעה ארוכה, וידע שעוד שעה ארוכה יימשכו, מושכים אחריו את רעיוניו". כך נפתח "צ'חְלָה וחזקל" המספר על זוג צעירים בני זמננו, ירושלמים, מסורתיים, נשואים, המצפים להולדת בתם; על יחסיו האמיצים של הבעל, חזקל, עם תלמיד חכם יהודי-עיראקי בשם חכם עובדיה ועוד.
זה רומן מקומם. הוא מקומם בראש ובראשונה בגלל שדחיסותו הלשונית, שנובעת מכתיבה בסגנון עגנוני-מדרשי (וצריך להזכיר שאצל עגנון התקיים מתח חריף בין התוכן המודרני לסגנון הדתי; מתח שנעדר כאן), מנוגדת לריק הגדול והקר שמצוי תחתיה. למעשה, זה בדיוק תפקידם של העיבוי והדחיסה הלשוניים כאן (ובהר בהחלט יודע עברית): לטשטש שלמחבר אין דבר מעניין לאומרו. כמו אותם מיסוכי עשן שמפעילים שריונאים בזמן קרב כשבכוונתם למסך את העובדה שהטנק כבר אינו מסתתר מאחורי המיסוך, בהר ממסך לשונית את הרומן שלו על מנת להסתיר שהרומן אינו קיים. הסוגיה המרכזית שאמורה כביכול להטעין את הרומן הזה בדרמה היא השתיקה השוררת תדיר בין חזקל לצ'חלה. אבל זו, השתיקה, נשארת עובדה מבודדת, אינה מקבלת פיתוח והעמקה, ולמעשה לסופר אין מה לומר עליה (רגעים דרמטיים מעטים מצויים כאן בסיפור המשנה על נעורי החכם עובדיה). סופרים אחרים שאין להם דבר לאומרו מכבירים תיאורי נוף, בהר מכביר מדרשים. בהר יכול להיות מחבר דרשות לא רע (אינני צוחק), אבל נכון לעכשיו הוא אינו סופר. מה שברוך קורצווייל כינה "ליטראריזציה של החיים", כלומר המחשבה הנאיבית שתיעוד החיים על רגעיהם הבנאליים הופך אותם ל"אמנות", מצויה גם כאן. רק שהחיים שאלמוג בהר בחר לתעד מורכבים גם מקטעי מדרשים, הלכות, מעשיות, פסוקים ותפילות; אך תיעודם הנרחב לא יגאול את הספר מריקנותו.
בדומה לניפוח המלאכותי באמצעות השפה, מנופח הרומן באמצעות העלילה (במירכאות כפולות). חזקל, המפוטר מעבודתו כפועל בבית דפוס, משוטט ברחובות ירושלים. אבל השיטוט הזה גופא אינו בעל משמעות (כדוגמת אותו קטע מהמם ב"זכרון דברים", בו צזאר הנואש עולה על כביש החוף ונוסע לחיפה, ואז פשוט חוזר), אלא מבטא את שיטוטיו הנואשים של הסופר עצמו בחיפוש אחר חומרי מילוי. גם במישור הזמן ניכרת אוזלת יד. בהר קבע דד-ליין מלאכותי לרומן בליל הסדר, בו יתארחו כל גיבורי הספר בבית הזוג. זה סיגור שרירותי של עלילה שבגלל שאינה ממש קיימת זקוקה לשכמותו.
האמירה הפוליטית של בהר – הבדלנות המזרחית ותזת המזרחים כיהודים-ערבים – ניתנת לניסוח במאמר פובליציסטי, ואינה מפותחת כאן. חלק מאופן הצגתה מצביע כשלעצמו על אוזלת יד ספרותית: בהר רוצה לעסוק ביהודים-ערבים ולכן ברא לחזקל אח למחצה מאם ערביה. כמה נוח.
אני רוצה להדגיש שהביקורת שלי אינה על האידיאולוגיה היהודית-מזרחית כשלעצמה – כך אולי נוח יהיה להציגה על מנת להאשים את המבקר בשנאת מזרחים מדומיינת – אלא על חולשתו הספרותית של הרומן. אבל אני סבור שהפסטיש של בהר, שימושו בלשון אנכרוניסטית במפגיע, אומרת דבר מה גם על האידיאולוגיה שלו. האידיאולוגיה הזו, כמו לשון הרומן, היא "רטרו": ניסיון החייאה של עבר דתי-עדתי שהנו חזרה נואשת על עבר זה בלי חמימותו המקורית. בהר מציג כאן תמימות דתית מלאכותית (בניגוד לתחושה האותנטית של כתבי חיים סבתו, למשל). מתחשק לשאול את בהר, מה שנשאל אחד מגיבורי דוסטוייבסקי, המצהיר שגאולת רוסיה תבוא מתחיית הפרבוסלאביות: הכל נחמד, אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין? תחיית הדתיות העיראקית, כמו לצורך העניין הדתיות האשכנזית, תובעת שאלה דומה (וכדאי לעבור בשתיקה על האופן האגבי שבו מתגלה אלוהים בטקסט, שממחיש את זילות הסוגיה הרליגיוזית כאן).
אבל בעצם הטענה שלי כלפי חולשה ספרותית – הטענה על כך שהדמויות אינן מורכבות, הטענה שהעלילה שרירותית ותועת דרך, הטענה שהשפה כאן "גבוהה" כדי להסוות את נומך העומק, הטענה שהרומן מנייריסטי (למשל: הכותב מופיע כדמות, כמתחייב מהקלישאה הפוסטמודרניסטית) – היא אכן אידיאולוגית. ניתן לומר שהאידיאולוגיה של הרומן כז'אנר היא אידיאולוגיה של האינדיבידואליות (הן האינדיבידואל ברומן והן המחבר כאינדיבידואל!), וליתר דיוק: של האינדיבידואליות בהתנגשותה בחברתי. רומן מורכב כשהוא חושף מורכבות בדמויותיו וביחסם לחברה; רומן הוא טוב כשהוא משרטט דמות סופר מתוחכם ומובחן הנסתר מאחוריו. הרזולוציה של הרומן האידיאלי, לפיכך, גבוהה בהרבה מזו של האידיאולוגיה במובנה השגור (הלאומית, המעמדית, העדתית). הרומן מבקע את המולקולות והאטומים החברתיים וחותר אל החלקיקים האלמנטריים. ואילו בהר, ובהתאם לאידיאולוגיה העדתית שלו, לא מגיע לדקויות כאלו.
ב
הרומן מוקדש לרב עובדיה יוסף ולפרופסור ששון סומך כאחד. בתוך הרומן יש קטעים מתפעמים, ולמעשה חנפניים, המוקדשים לכמה יוצרים עכשוויים (חביבה פדיה, ארז ביטון). החנופה הזו אינה רק תכונה אוטונומית לא-מצודדת . היא חלק אינטגראלי מהאידיאולוגיה של הספר. ברגע שהאידיאולוגיה שלך היא כיתתית, אתה ממהר ליצור גם כת בתחום הספרות. ואף יותר מזה: ברגע שאתה סבור (גם אם באופן מודע למחצה) שהיצירה הספרותית אינה בעלת ערך כשלעצמה, אלא היא עמדת כוח שמתחולל מאבק על הגמוניה בתוכה, אתה ממהר להפוך לפוליטיקאי ספרותי, במקום לסופר, וליצור לך קואליציה לכיבוש עמדת הכוח. התוצאה כאן אינה שהעיקר חסר מהספר, אלא שהספר עצמו חסר מהספר.
מבקר חופשי 
תגובות
ידעתי עליך אריק, כי אתה הולך בדרכו של קורצוויל, שאמר שאם הוא ירחם על הכותבים,לא ישאר אף אחד שירחם על הקוראים. ועדיין, אני מרגיש שאחרי שחיסלת, שבת על על עקבותיך כדי לוודא הריגה ולהעניק לבהר קבורת חמור…
סוף סוף.
לאחר העטיפה החמה והמפנקת, לכל הצדדים, מלמעלה ומלמטה, הייתי בטוחה כי טחו העיניים מראות.
ואז הבנתי- כי בה בעת נוצר כאן מילכוד, שהלא כל אשר יהן לכתוב משהו אודות הספר הזה מיד יואשם – בהתאם למסע השיווקי-פוליטי של הסופר.
ובכל הזאת,
עם כל ביקורת אוהדת, נוזלת ממחמאות, יוצאת מגדרה,
הרגשתי איך אני הולכת ונשפפת.
תודה על הביקורת המדוייקת והמעולה הזו.
באופן די טבעי אני לא מסכים איתך בקשר לאיכותו של הרומן המדובר, שבעיני מכיל הרבה,אבל עם זה אפשר לחיות. מה שבעיני מטריד בביקורת הזו אלו שני ליקויים. ראשית, עולה ממנה תפישה מאוד ברורה שלך כמבקר לגבי מהו רומן ולפיכך איך רומן צריך להיות. מחשבה שכזאת מבטלת חלק גדול מעבודת הביקורת ואת ההכרה שילק מתפקידו של המבקר הוא לתאר חווית קריאה ומתוכה לצאת ולא לבוא עם מחוגה מראש לגבי מה הוא הרומן הנכון. שנית, ההפרדה בין ספרות לבין אידירולגיה במקרה דנן נראית לי מעט נאיבית.
ליפתח. ביחס לשתי הערותיך.
הראשונה: אתה מתכוון שיש לי טעם ספרותי? ובכן בכך אני מודה.
ובנימה מעט פחות סרקסטית: אני לא תופש את תפקידו של המבקר כמדווח על הנעשה והחדש בשדה הספרות, כמשתף בחוויית הקריאה שלו וכו'. כלומר, לא רק זה תפקידו של המבקר. אני רואה את המבקר כפובליציסט בשדה הספרות. וכפובליציסט יש לו בהחלט דעות. הרי לא יעלה על הדעת שפובליציסט יכתוב את רשמיו מהדעה המצדדת בכך שיש לרדת מהגולן, או יכתוב את רשמיו מהמפגש עם הדעה שישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה וכו'. פובליציסט אמור לבטא דעה, "טעם" פוליטי. כך גם מבקר הספרות. אלא אם כן…אלא אם כן הספרות אינה חשובה מספיק, אינה חשובה כמו הפוליטיקה…התפיסה שמבקר הוא מין תייר המדווח על צופם המגוון של הפרחים הספרותיים צומחת, לעתים קרובות לעניות דעתי, על רקע אי אכפתיות ביחס לספרות, תפיסתה כשולית, כעיסוק לעת פנאי, לא רציני. אני, בעבודתי, מתייחס לספרות ברצינות ומנסה למצוא יצירות ספרות משמעותיות. ולכן יצירות שאינן כאלה, או שמתחזות לכאלה ואינן כאלה, בהחלט מקוממות אותי.
לגבי ההערה השנייה: בביקורתי דווקא ניסיתי להסביר שמה שאני מכנה ספרות הוא אכן גם סוג של אידאולוגיה.
הי אריק,
כתבתי את התגובה דווקא מכיוון שאני מעריך את פועלך. הבעיה שהייתה לי לא הייתה מהמקום של הטעם או מכך שיש לך בעיה עם ספרות מאמרית, אלא מכך שברגע שדיברת על רומן אידיאלי קצת וויתרת על האידיאה שנותנת ייתרון לביקורת על פני האקדמיה והיא האמונה שמבקר הוא סובייקט שחווה את הקריאה ולא הסובייקט שמונח לו ידע. לא אמרתי בכך שאתה צריך לתאר את השיח, זה לא מועיל לאיש, אלא לגבי האתוס שלרוב קיים אצלך ובמקרה זה נעלם. ולגבי הפוליטי, מה שהיה חסר לי בביקורת הזו היה עמדת הדובר שלך, שבעיני היא מהותית לכל ביקורת פוליטית שבעיני היא אפקטיבית רק כשהיא כנה.
בכבוד
יפתח
ליפתח שלום,
אני חושב שהבנתי יותר מה היה חסר לך וחלק מדבריך אף מקובלים עליי. צריך רק לקחת בחשבון עניין טכני: בביקורת של 700 מילה אי אפשר להכניס הכל.
בתגובה לגדי לעיל. כמה יפים דברים חריפים, אך גם באלה יש לדייק. ראשית הביקורת של המבקר היא על הספר ולא על הכותב, כך שאם "חיסל" הוא דבר מה הרי זה את הספר ולא את כותבו. ואם קבר הוא את הספר אין זו קבורת חמור שהרי ביקורת זו משמשת כמצבה לספר – אמנם כאותו ציון קבר של "בונצי שתוק" לי"ל פרץ, שהיה מעץ ותקוע באופן רופף בבוץ ועם פגעי מזג האויר נתלש הוא ממקומו ומתרחק ממקום משכבו של הנפטר, כך גם לביקורת התכונה שנעלמת היא ברבות הימים ורק הזמן קובע אם ספר זה או אחר טובים הם.
קבורת חמור, זו ההתעלמות של ביקורת מספרות. ישנה כיום בעיה, כחלק מחולשתה הכללית של הביקורת בעשרים שנה אחרונות, שכל המבקרים כמעט כותבים על אותם ספרים – של סופרים מוכרים, כאלה שדוחפים אנשי יחסי ציבור של הוצאות חזקות, מי שהתקשורת חפצה ביקרם, כתוצאה מרבוי הספרים היוצאים בארץ וכו'. האחרים נמכרים ע"י המבקרים (ששכרם בין כה וכה אינו רב ביותר) לחנויות יד שניה בלא להעיף עליהם יותר ממבט אחד או שניים על כריכתם. כמה ביקורות אמיתיות (לא משהו בסגנון "ספר מקסים ומרטיט" של יחסי ציבור ברדיו) על ספר מעולה של כותב או כותבת לא מוכרים קראת בשנתיים האחרונות? בשנה האחרונה? לאחרונה?
מסקנתי הפרטית מכך היא, שגם אותם מבקרים שעושים את עבודתם נאמנה אין בהם אהבת ספרות אמיתית או להט אליה, עבודה היא ככל עבודה. האהבה והלהט היתה בעבר ותשאר כנראה גם בעתיד נחלתם של הסופרים והמשוררים האמיתיים.
ובתגובה ליפתח. להבנתי ביקורת אומנותית היא במידה מסוימת גם טכנית כאותה ביקורת איכות שנעשית למוצר במפעל – יש כך וכך סעיפים שיש לבדוק את המוצר לפיהם וככל שהוא מקיים יותר סעיפים ובאופן טוב יותר הרי זה משובח. לכל מבקר יש את סעיפיו הוא, לדוגמא אצל המבקר שבאכסניתו אנו מתארחים אין שפה עברית צחה דבר חשוב בעיניו. אם הספר כתוב בשפה הוא משבחו על זאת אך אם לא אין הוא מתעכב ומעיר על כך.
ובנוגע לערבוב ספרות ואידיאולוגיה. דבר זה הוא בד"כ ערובה מובטחת לשעמום – דוגמאות נפוצות הן הספרות הסוביטית בימיו של סטלין והספרות של קום המדינה. האידיאולוגיה היחידה של יצירת אומנות צריכה להיות איכותה, כל אידאולוגיה אחרת צריכה להיות במינון כזה שלא תפגע בסגולותיה האומנותיות.
The last sentence is spot on- ideology (at least obvious attempt to "educate") in creative arts can almost always guarantee a bored experience: I have a good example from the cinema too- Ken Loach vs. Mike Leigh
לרמי,
כאבך מובן לי. סוגיית הספרים שאיני מספיק להגיע אליהם ולבדוק את טיבם מטרידה אותי מאד, גם לגופו של עניין (דאבונם של כותבים שאינם זוכים להתייחסות) וגם במישור התיאורטי יותר של הגדרת עבודתי (למשל: מה המשמעות התיאורטית לכך שהיצירה הספרותית בתרבות נתונה מרובה ומשופעת כל כך, ושסובייקט אחד לא יכול להכילה. ויש עוד תהיות עקרוניות שנוגעות לסוגיות של התקבלות).
כרגע אני יכול רק להביע את האמפטיה שלי.
מה שאני לא מבין הוא – מאיפה לכל כך הרבה אנשים יש זמן, במשמעות הבסיסית ביותר של זמן, לכתוב כל-כך הרבה ספרים? הרי לא צריך רק חדר משלך, בניגוד למה שווירג'יניה טענה בזמנו, צריך גם זמן, או כסף, מתמיר הזמן, שמרוכז בישראל בידי מעטים, ולדעתי לא עומד בקורולציה עם זהות הכותבים הצעירים (כלומר, מי שכותב הוא לאו דווקא הבן של אריסון). יעקב שבתאי אמר פעם שלכתוב ספר זה לנקות את רחוב אלנבי עם מברשת שיניים. הוא טען שסופרים לא יכולים לכתוב בבית קפה כמו המשוררים, כי אין להם זמן, יש להם הרבה עבודה. למי יש זמן לנקות את רחוב אלנבי עם מברשת שיניים? סופרים טובים ומוכשרים, שעיתותיהם בידיהם, עובדים על ספרים במשך שלוש שנים. אז מה בעצם יש לנו כאן? יצירות שכנראה נכתבות במשיכת קולמוס, אגב ישיבה בבתי קפה במשך כמה חודשים. שירבוטים. חוסר האחריות כאן הוא לדעתי של הוצאות הספרים. עורכים מעולים, אנשי ספר, נאלצים לערוך כתבים בינוניים ומטה של עוברי אורח בספרות העברית. זאת במקום לטפח דור של כותבים. לזהותם. לפנות אליהם. להתחנו בפניהם לכתוב. אבל מי אלו? איך אפשר לזהותם מבעד הכיאוס הזה? זהו כמובן התפקיד של המבקרים, אבל זה הולך ונהיה מסובך כפי שרב השיח הזה יודע להסביר.
יש משהו נדוש במיוחד בכתיבת ביקורת על סופר צעיר שמאוד מצליח להתבלט כתלמיד חכם וזוכה בפרסים ומנעמים כשמרכז אושיותו נמדדת ביכולתו המופלאה לרכוש השכלה ויש בו רעב ותשוקה לכתיבה של אחרים, תוך כדי לימודיו הוא אף עושה עשות עבודות סימינריוניות שמהן מסתבר הוא כותב את ספריו המזכירים נואשות כתיבת אחרים.
לגבי המבקר הנל, קל להסכים עם המילים שלו אך גם הן עם כל הכבוד
לא הצליחו להבהיר את הדרוש להבהרה, המילים לא נאמרות, המשפטים נשארו חסרי משמעות מקסימלית. כמה חבל.
אריק שלום. נראה שהייתי חריף יותר מן השיעור בתגובתי הקודמת. ארד לשורש הדבר בצורה ענינית ומקווה שאין פסול בכך שהנושא אינו קשור ישירות לספר הנדון בביקורת.
אין ספק שהביקורת חשובה לטווח הקצר והבינוני, לטווח הארוך הזמן הוא המבקר המכריע. הביקורת תפקידה לתת דרגות בספרים – זה מצוין, זה טוב, זה רע, זה פסול וכו'. דרוג זה אמור מחד גיסא לתת לקוראים שאינם מומחים או שאין זמנם בידם, סינון מקצועי אומנותי של מבקר בעל ידע רחב ובעל כלים לניתוח, מה כדאי לקרוא וממה כדאי להימנע ובכך לכוון לשיפור טעמם וגם לניצול כספם באופן ראוי; מאידך גיסא הביקורת ע"י ציון מעלותיהם ופגמיהם של ספרים משמשת כמשוב מקצועי לכותבים לעודד את הטובים (בצורה ישירה ובצורה עקיפה – פרסום, ספרם נשאר זמן רב יותר על מדפי החנויות, רווח כספי) ולהמריץ אותם ואת השאר להשתפר. פועל יוצא משני הדברים הללו שהספרות יוצאת נשכרת.
עתה, אם המבקרים מתייחסים כל הזמן לאותם 10%-20% מן הספרים היוצאים לאור, שזרקורי הפרסום, יחסי הציבור והתקשורת מאירים עליהם באור יקרות בעוד 90%-80% נשארים באפלה, נוצרת בעיה חמורה. גם אם המבקרים עושים עבודתם נאמנה בנוגע לאותם 10%-20% הרי הם מחטיאים בסופו של דבר את המטרות שהוזכרו למעלה – אותו מיעוט ספרים טובים בתוך ה-90%-80% לא מובאים לידיעת הקוראים וכותביהם (האלמוניים יחסית בד"כ) שהקדישו מרצם וזמנם טועמים את הטעם המר של התעלמות בלא קשר לאיכות כתיבתם. יוצא מכך שהספרות בכללותה יוצאת נפסדת ואין היא משתפרת ואם משתפרת אזי בקצב צב – אלה שהיו באור הזרקורים נשארים באור הזרקורים עד שהם מפסיקים לכתוב או מתים והשורות מתמלאות רק אז ושוב רובן ע"י אנשים לא ראויים, הרבה מאלה הראויים פרשו מהתחום מאוכזבים וממורמרים לאורך השנים.
בקצור, בתמונה הכוללת של המצב הנוכחי, גם אם הביקורת עושה את תפקידה בצורה הטובה ביותר, השפעתה בשפור הספרות מצומצמת ומוכתבת ע"י שלטון הפרסום, יחסי הציבור והתקשורת. שום תמרון של הביקורת שלא יפרוץ את המסגרת הנוכחית לא יביא לתמורה משמעותית.
יאמר המבקר – "הכל טוב ויפה, אך איך אני הקטון אוכל להתמודד אם מאות הספרים היוצאים בארצנו?"
הפתרון היחידי שאני חושבו למעשי הוא היכולת, שעל המבקר לרכוש, של דגימת ספרים ע"י עיון קל/ רפרוף בהם ואחרי סינון ראשוני זה, עיון מקיף (או שלב סינון ביניים נוסף לפניו) באותם ספרים שעברו את הניפוי הראשוני.
ובואו נהיה מציאותיים. כמה קוראים מתחשבים בביקורת? כמה מבקרים טובים יש? מבקר "פורה" יכול לבקר 65-45 ספרים בשנה ולקרוא ספרים רבים כל כך בעיון מלאכה קשה היא. וברור שלחצים רבים מופעלים על המבקרים כל הזמן וכן שגם הם ככל אדם רוצים מדי פעם לההנות ממנעמי יחסי הציבור, הפרסום והתקשורת. ובסופו של דבר נודה שהספרים הטובים באמת מסך כל הספרים היוצאים לאור הוא מיעוט שבמיעוט.
כל שאני אומר הוא – מבקרים, חפשו מציאות מתוך כלל הספרים! במקום להקדים ולכתוב על ספר שהתקשורת ויחסי הציבור מדברים בו נכבדות, וכל הסימנים מראים שהוא רע, הקדימו לחפש מציאות. מצאתם מציאה הגונה באותו פרק זמן, הראו את יופיה לעולם; לא מצאתם, כתבו על מה שהגישו לכם אנשי יחסי הציבור והתקשורת ממוקדת בהם.
לא לחפש מציאות כלל – מעילה היא בתפקידכם.
לרמי, דבריך בהחלט ראויים להישמע.
רק צמד הערות קטנות: מצאתי שאיני יכול לברור ספר על ידי עיון קל, בן כמה דקות, בעמודיו הראשונים וכך לבחון את טיבו. למעשה, אני מסוגל להגיד את דעתי על ספר רק אחרי התמסרות בת כשעה לפחות לו. והשעה הזו לא תמיד מצויה…
וההערה השנייה: אלמד זכות על עצמי שבמסגרת ריבוי הספרים אני עושה מדי פעם גיחות אל ספרים שראו אור מחוץ לאור (הזרקורים). אם כי אינני מגיע לכולם…
ביקורת מעולה ומדויקת. אני מתענגת כל פעם מחדש על הדיוק.
אריק שלום
קראתי את הבקורת שלך בעיון רב
ואחר כך שבתי וקראתי בשנית
ואני חייבת לציין שני דברים
ראשית שהבקורת מאוד עניינית,
ושנית שהיא אכן נוגעת בכל החולשות של הכתיבה של אלה שמשייכים עצמם לזרם הישראלי/מזרחי/אידאולוגי
אני מקווה שמתוך הבקורת הזאת וההצבעה על החולשות של הכתיבה של הזרם הזה יצמח משהו יותר טוב
אבל טוב שיש מבקרים כמוך,כי רק מתוך הבנת החולשות של הכתיבה ושל הכותבים בזרם הזה אולי יצמחו בסוף סופר או סופרת שיצליחו לעבור את המשוכות כפי שהצבעת עליהם.
טרקבאקים
[…] https://arikglasner.wordpress.com/2011/01/29/%D7%A2%D7%9C-%D7%A6%D7%97%D6%B0%D7%9C%D7%94-%D7%95%D7%97… […]