פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011
זה רומן שאינו "מסריח מאידיאולוגיה" (על הביטוי ראו בבוקסה משמאל) כמו רומנים ישראליים רבים. אין כאן יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, פמיניזם וכו'. יש כאן בני אדם בודדים. זה סיפור ישראלי שיכול היה להתרחש בכל מקום אחר ויש דבר מה מרענן באינדיבידואציה הזו, מבלי לזלזל בחשיבות הפוליטיקה בחיינו בכלל וגם בספרות.
החלק הראשון של הרומן משיב את הרעננות הזו על פני הקורא. הגיבור, פרופסור יהושפט בן-ארי, הוא פסיכולוג נודע שפניו הושחתו בפיגוע בקפה השכונתי שלו. בגוף שלישי וביכולת סיפורית טובה (אתה רוצה לדעת מה הלאה) מתוארת נסיגתו הפצועה של הגיבור מהעולם, רחשי הטינה, הנקמנות, המיזנטרופיות והגאווה שלו, ולבסוף פגישתו בלִיָה, צעירה רחפנית וחולמנית שנמשכת אל הפרופסור הפגיע והאכזר. רכיב מרכזי במשיכה הוא קולו של הפרופסור, שבתהליך פיצויי מעניין הפך להיות מהפנט וחושני. יש משהו פרברטי ביחסים הללו. זה יוצר עניין. כך, למשל, מהרהר יהושפט על ליה ועל מקצועו: "האם היא מעוררת בו געגוע לשעות הטיפול, למעמד הזה שבו הוא מולך במטופלת, הוא המשוריין אל מול היושבת לנגדו, המסירה בזה אחר זה את כל הכיסויים המגוננים על הגוף העירום הפגיע כל כך, והיא נותרת חומר רך בידו והוא עושה בה כרצונו?" (עמ' 143). וכך מהרהרת ליה: "ליה הייתה שותפה לסודן השמור של הנשים הנבונות: גבר אמיתי, הבינה, הוא זה הממשיך ללטף גם כשהאישה כבר לא רוצה או יכולה עוד. זה שגורם לה לשכוח את הזמן, שמותיר אותה מותשת ורגועה ותמיד, אבל תמיד יהיה האחרון להפסיק את ליטופיו. וזאת יעשה רק בלית ברירה. הגבריות ביסודה היא היכולת המופלאה של המאהב לגרום לאהובה לחוש שכל מה שתעשה, אם תתמסר ואם תתנגד – יגרה את חושיו ויגביר את מאווייו אליה. בחושיה הנשיים ידעה שאין גברים רבים כאלה בעולם" (עמ' 78). ישנם בחלק הראשון בעיות קטנות, כמו האצה של כמה סיפורי משנה (ריאליזם דורש סבלנות), אי-הנהרה של תהליך ההתרחקות בין ליה ויהושפט, בעיות ניסוח ועוד. אבל, ככלל, החלק הראשון פורש דרמה טעונה ויוצר תחושת המראה.
הדברים מתהפכים בחלק השני. ליה ספק ניסתה להתאבד בקפיצה ספק נדחפה ויהושפט נחשד על ידי חוקרת משטרה בשם אידי בדחיפתה. המתח בחלק זה נבנה מהשאלה אם יהושפט אכן דחף את ליה בעקבות פרידתה ממנו וכן מהתהייה מה גרם לצלקת שמתגלה בצווארה של החוקרת. יש גם בחלק זה חריפות פרברטית מעוררת עניין (משיכתה של החוקרת לזונות בתל ברוך, למשל). יש בו גם העמדה מעניינת של גבר מצולק מול אישה מצולקת. מאידך גיסא, ישנם כאן חלקים על-טבעיים מעט שרירותיים (למשל, ליה מתגלה ליהושפט ומגלה לו שאידי נתונה בצרות). אבל הבעיה המרכזית אחרת. הסופרת ניסתה לייצר מאבק מוחות מלווה במשיכה ארוטית גוברת בין הנחקר לחוקרת, הסופרת ניסתה לייצר אווירה מינית אפלה ("'את אוהבת מין אלים, החוקרת אידי?' אידי הרגישה כאילו היא הולכת יחפה על שביל עם אבני חצץ קטנות וחדות. 'כמה חבל שלעולם לא תדע'" – עמ' 178). כל זה טוב ויפה. אבל בפועל ההצהרה בסב-טקסט ואף בטקסט על מאבק המוחות ומאבק הכוחות בין הפסיכולוג לחוקרת, כלומר בין שני החוקרים, גדולה על האירועים וההתפתחויות כפי שפורשת אותם הסופרת בפועל. האירועים וההתפתחויות הקונקרטיים או שאינם מצדיקים את הדרמה לה טוענת הסופרת בין השיטין ובשיטין, או שהיא מאיצה את הדרמה בקופצנות ובקצרנות. למשל, יהושפט מהרהר על אידי: "מה היא מבקשת ממנו ואינה אומרת? […] שיעמיד פני מובס? והרי העונג של רגע הניצחון יתחלף אצלה במהרה בבוז שבסופו התאווה להשפיל ולרמוס עד עפר, ואז הזעם על הרגש שהיה ואיננו, על התפלות שנותרה" (עמ' 195). זו תובנה מעניינת, גם אם לא מקורית, אבל היא הייתה משמעותית, וגם בעיית המקוריות הייתה נפתרת, לו הייתה התובנה הזו יוצאת כמו עסיס מתוך דרמה המבשילה בסבלנות ולא קופצת על מנת להאיץ בדרמה הזו ולבארה לקורא בו זמנית. כך יוצא שמה שהסופרת ניסתה לעשות קם כמו גורד שחקים ומאפיל על מה שעשתה בפועל; מעין "אני אידיאלי" ששופט לחומרה את האגו.
בהשוואה לספר מוקדם יותר של הסופרת שביקרתי בעבר, התחושה היא שגם אם ספר זה לוקה בפגמים הרי שהוא מעיד כי לפנינו סופרת בתהליך הבשלה. יש למה לחכות.
ב
הגיבורה של "פלטפורמה", של מישל וולבק, מחליטה ללמוד לתואר שני בסוציולוגיה. אבל היא גילתה שהמחלקות לסוציולוגיה "מסריחות מאידיאולוגיה". בכך התכוון וולבק להטיה פוליטית שמאלית במדעי החברה (בצרפת, בצרפת) מחד גיסא ולחוסר אומץ להביט במציאות הסוציולוגית העירומה מאידך גיסא. וולבק אינו אורים ותומים, והתפיסה שלו שהמציאות הסוציולוגית העירומה היא האמת, ללא יכולת לשינוי שנובע מתפיסה פוליטית מגובשת, היא בעצמה סוג של אידיאולוגיה. אבל האמירה של וולבק, שבסופו של דבר הינה סוג של אקזיסטנציאליזם טראגי, מרעננת: אסור לטייח את העובדה שהחיה האנושית חיה את חייה הבודדים בעדר.
מבקר חופשי 