"מרטין עדן", של ג'ק לונדון, הוצאת "כרמל" (מאנגלית: עודד פלד)

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לשבח את הוצאת "כרמל" (בשיתוף "המפעל לתרגום ספרי מופת") על תרגום הקלאסיקה הזו מ-1909. ג'ק לונדון (1876-1916), "הסופר הראשון ממעמד הפועלים של אמריקה", כפי שכונה, הוא אולי המודל המקורי של סופר אמריקאי שמשלב בין הרפתקאות והתנסויות "גבריות" לבין קריירה ספרותית מזהירה שכוללת כתיבה על אותן התנסויות. מודל אמריקאי שהמינגוויי נתן לו את הגרסה המפורסמת ביותר. "הסיפור הגדול ביותר של לונדון", כתב מבקר הספרות האמריקאי אלפרד קאזין, "היה סיפור חייו", סיפורו של ילד שנולד לאם מחוץ לנישואין, גודל באוקלנד במערב ארה"ב בידי אב חורג אוהב, הרפתקן ועני, התנסה בשדידה פירטית של ספינות צדפות בגיל חמש עשרה, היה מלח בגיל שבע עשרה, לאחר מכן, בין היתר, חיפש דרך להתעשרות קלה בכריית מחצבים באלסקה, ולבסוף הפך ל"בהמת-עבודה" ספרותית, כהגדרתו-הוא, למי שכתב תשע עשרה שעות ביום והרוויח לבסוף הון מכתיבתו.
"מרטין עדן", ששמו כשם גיבורו, הוא רומן שהיסודות האוטוביוגרפיים בו בולטים. מרטין בן התשע עשרה, מלח עני בחופשה מאזור סן פרנסיסקו, מתוודע לרות, בת בורגנים ענוגה, ומתאהב בה בעוצמה עזה. בטוח בכישרונו הספרותי וביכולותיו האינטלקטואליות וביכולתו להתמיר את ניסיון חייו העשיר ליצירה ספרותית, מתעתד מרטין להיות סופר. רות הקונבנציונאלית, שמתאהבת גם היא מצדה ב"פרא האציל", מנסה להניא אותו מחלומות הגדולה הספרותית. נאמנה לערכים הבורגניים של מעמדה היא מנסה להשיג למרטין "משרה" צנועה ומטיפה לו שהדרך להתקדם בחיים היא באמצעות טיפוס אטי וזהיר, עבודה קשה וציות למוסכמות החברה. למרות שרות היא בוגרת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת ברקלי (דיסציפלינה, אגב, טרייה למדי שנוסדה רק בסוף המאה ה-19), טעמיה הספרותיים מצומצמים והיא אינה מכירה בכישרונו של מרטין. מרטין נקרע בין אהבתו לבין התעקשותו לפרוץ כסופר ונכונותו לעבוד קשה ולסבול אף חרפת רעב עד שישיג את מבוקשו.
הרומן כתוב בחלקו הגדול באנרגיה בלתי רגילה. ההתעקשות האלימה של מרטין בכמה סצנות מפתח ברומן היא גם מפתח להבנת עוצמתו של הרומן גופו: השתררותה העקשנית והאלימה של היצירה על הקורא. כאשר מתאר לונדון לאורך דפים ארוכים מאבק פיזי שנמשך בין מרטין הצעיר לבין אויב שלו מנעוריו, דו-קרב אגרופים שנהגו השניים לנהל ביניהם לאורך שנים ללא הכרעה, העקשנות של הגיבור, בלוויית הפיזיות החריפה של תיאורי הקרבות, מכניעה גם את הקורא. כאשר לונדון מתאר התאבדות, התיאור הנטורליסטי המפורט שלו, מלווה גם הוא באותה התעקשות אלימה: המתאבד מנסה כמה שיטות עד אשר הוא מצליח סוף סוף להכניע את אינסטינקט החיים שבו. באותו אופן עיקש ואלים מתואר כאן באריכות רבה, אך אריכות שאינה מעייפת כלל וכלל אלא נתפסת כנטורליזם משכנע וסוחף, ניסיונו של מרטין לפרסם את יצירתו. הוא שולח את סיפוריו, מסותיו וכתבותיו שוב ושוב לעיתונים וכתבי העת האמריקאים ונדחה שוב ושוב. כמו ההתמדה בדו-הקרב חסר ההכרעה או בניסיונות ההתאבדות החוזרים ונשנים, מרטין לא נכנע ומטיח שוב ושוב את ראשו בכותלי הממסד הספרותי. כך מעניק לנו לונדון גם ניתוח סוציולוגי מאלף של עולם הספרות, של מה שהסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה כינה "השדה של הייצור התרבותי". מרטין בוחן את יצירתו בהשוואה ליצירה המתפרסמת בעיתונים וכתבי העת ואינו מבין מדוע הוא נדחה שוב ושוב, הרי יצירתו עולה על מה שמתפרסם בהם. לונדון מדגים כך באמצעות גיבורו הנאיבי את התזה של בורדייה על כך שהצלחה בשדה התרבות מצריכה הבנה של "השדה" התרבותי, כלומר יכולת "פוליטית" ודיפלומטית להתנהל ב"שדה" הזה, ניצול נבון של "קשרים" וכן הכרה בחשיבותו של המוצא הסוציו-אקונומי להצלחה בו. האיכות לבדה אינה מספיקה. כאשר, לבסוף, מצליח מרטין להבקיע את חומות הממסד הספרותי ולזכות בהצלחה בלתי רגילה, הוא נתקף בדיכאון מכיוון שהוא מזהה שלהצלחה שלו אין קשר לשיפור אובייקטיבי שחל בכתיבתו. כך מבטא לונדון בוז עמוק לגילוי "השדה" הספרותי הבורדיאני. זאת בניגוד לרבים, כולל כמדומה בורדייה עצמו, שאינם חשים כמה הגילוי הזה יכול לזעזע מוסרית.
לונדון ניסה לשלב בכתיבתו ובחייו שני יסודות מתנגשים: הסימפטיה שלו למעמד הפועלים ממנו בא ולפיכך תמיכתו בסוציאליזם, ומאידך פולחן "העל-אדם" הניטשיאני (בגרסה אמריקאית על האינדיבידואל "שעשה את זה") בלוויית המחשבה בת-הזמן שהתיאוריה הדרוויניסטית נותנת לפולחן האדם החזק הצדקה מדעית. השקפה אחרונה זו הפכה אותו ל"אב-טיפוס של האינטלקטואל הפשיסטי הסוגד-לאלימות", כהגדרתו של קאזין. עם זאת, הצד ההגותי כשלעצמו ב"מרטין עדן" אינו מעניין במיוחד. הניטשיאניות היסטרית והדרוויניזם שטחי, וגם מפח הנפש של הגיבור מההצלחה הפנומנלית שלו מעט ילדותי.
אבל הדרמה שנוצרת ברומן המספר על בן מעמד הפועלים מוכשר ועקשן, הנחוש להימלט מגורלו המעמדי, מעמד לו הוא רוחש חיבה ובוז מלא רגשות אשם, ושבו זמנית הוא רוחש גם בוז עמוק לבורגנות האמריקאית, הדרמה, לא ההגות, חזקה מאד.