על "ימות החמה", של ג'.מ. קוטזי, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: אברהם יבין)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"ימות החמה" הינו החלק השלישי והאחרון באוטוביוגרפיה של קוטזי, ששני חלקיה האחרים, "נערוּת" ו"עלומים", תורגמו כבר לעברית. בעוד שב"נערות" כתב הסופר הדרום אפריקאי זוכה הנובל על ילדותו במשפחה אפריקנרית וב"עלומים" על גלותו בלונדון, בראשית שנות העשרים שלו, עבודתו כמתכנת מחשבים שם ועיצובם הראשוני של טעמיו שאיפותיו הספרותיים, הרי ש"ימות החמה" מתרחש בשנות השבעים, שנות השלושים של הסופר, כאשר שב קוטזי לדרום אפריקה מארה"ב, שם למד ולימד ספרות ושבה נשללה ממנו אפשרות ההשתקעות בגלל מעורבותו במחאה נגד המלחמה בוייטנאם. זו, מתבאר מהספר, הייתה תקופה לא קלה לקוטזי – אם כי רוב תקופותיו הן כנראה כאלה, כי כפי שהוא כותב על עצמו ב"נערות": "האומללות היא מצבו הטבעי. בתוך האומללות הוא כדג במים. אילו בוטלה האומללות לא היה יודע מה לעשות בעצמו" – שבה הוא שב ללא כסף למדינה שאינו אוהב, שב לגור עם אביו והוא עוד אלמוני (רק ב-1977, בהיותו בן 37, זכה קוטזי בתשומת לב על הרומן "בלב הארץ").
אבל לא רק בגלל התקופה בה הוא מתרחש שונה "ימות החמה" משני קודמיו. הסגנון של "עלומים" ו"נערות" היה סגנון מובחן, מקורי ומוזיקלי. קוטזי כותב על עצמו ב"נערות" ו"עלומים" בגוף שלישי ובזמן הווה, ובמשפטים קצרים ועובדתיים (פתיחת "עלומים": "הוא מתגורר בדירת-חדר ליד תחנת הרכבת מובריי ומשלם שכר של אחד-עשר גיני לחודש"). מדי כמה פסקאות הוא משבץ שורה של משפטי שאלה שמבטאים את תהיותיו וספקותיו העצמיים של הגיבור (מ"עלומים": "רוצה היה להיות מושך, אבל יודע שהוא לא […] משהו תינוקי עדיין משתהה בו. כמה זמן יעבור עד שיחדל להיות תינוק? מה ירפא אותו מהתינוקיות, יהפוך אותה לגבר?"). חלק מהמשפטים, ובייחוד אותן שאלות החוזרות מדי כמה פסקאות, מלווים באירוניה דקה, בלגלוג דק כלפי הגיבור שהגה אותם ("עלומים": "האם נגזר על כל הנשים שייקשרו אל אמנים?"). קוטזי משתמש בחזרות על מילים, אנאפורה בלשון תורת השירה (החזרה על התינוקיות, למשל, במשפטים המצוטטים לעיל). כך נוצר סגנון יחיד במינו: תלכיד של פרוזה ריאליסטית כנה, ישירה ובוטה אך כזו שדוק אירוני מכסה את חלקה; פרוזה שנעזרת בזמן ההווה על מנת להדגיש את חיוניותה אך בגוף השלישי מרחיק-העדות מונעת מעצמה להפוך לרגשנית; פרוזה שנכתבת במשפטים קצרים ויבשים אך כאלה שנכתבים בשום לב למקצבם ובסיוע אמצעים מתחום השירה.
הסגנון הנהדר המוקפד הזה כמעט נעדר מ"ימות החמה". הספר בנוי במתכונת שעטנזית: הוא מכיל פרקי יומן משנות השבעים (אם כי "יומן" בגוף שלישי!) המלווים בהערות של בעל היומן לעצמו אם ברצונו להרחיב לפרוזה קטע מקטעי הרומן בצד קטעים מראיונות שערך כביכול הביוגרף של קוטזי אחרי מותו של הסופר עם אנשים שהיו חשובים לו בחייו. המרואיינים הם אישה נשואה שקוטזי ניהל איתה רומן, אישה נוספת שקוטזי התאהב בה אך היא לא נענתה לו, שניים מעמיתיו של קוטזי להוראת הספרות באוניברסיטת קייפטאון ובת דודתו של הסופר. גם הראיונות אינם כתובים במתכונת אחת: את הריאיון עם בת הדודה מציג הביוגרף בפניה כסיפור בגוף שלישי שעיבד מראיון קודם עמה. האופי של הטקסט, אם כך, הוא אקספרימנטלי, אם נרצה לדון אותו לכף זכות, ולא-אפוי, סקיצתי, אם נרצה לדון אותו לכף חובה. היצירה נכתבת במעין אסתטיקה של objet trouvé, חומרי גלם שמוצגים במוצהר כגולמיים. זה מעניין אך יוצר גם רושם רשלני.
ועם זאת, כדאית הקריאה ב"ימות החמה". לא בגלל סגנונו (או היעדרו) אלא בגלל תוכנו. למשל, מעניינת חוות דעתה של המאהבת של קוטזי שקוטזי חמור הסבר היה בעצם דמות מצחיקה, דמות מ"קומדיה קודרת" כלשונה, מכיוון שהיה איש עקרונות ו"תמיד מנצח הפרגמטיזם את העקרונות". או החושפנות שמתבטאת בחוות דעתה של אותה מאהבת שטוענת כי קוטזי לא נועד להסעיר נשים מבחינה ארוטית או אף לגרום להן להתאהב בו. חלק מהעדים לחייו של קוטזי הופכים בעצם מתן עדותם לדמויות מורכבות בעצמם, באו לספר ונמצאו מסופרים. גם זה מוסיף לעניין בקריאה. אבל אולי תמצית החריפות של היצירה מצויה בניגוד שנחשף כאן בנפשו המורכבת של קוטזי בין מעורבות מוסרית עמוקה ביחס לעוולות הדרום אפריקאיות לבין אי היכולת שלו לצאת מבדידותו האישית ולאהוב.
אפרופו פוליטיקה. אינני אוהב את השוואת המצב הישראלי לדרום אפריקה. מבחינה היסטורית, אידאולוגית ודמוגרפית מעמדה של החברה היהודית בארץ ישראל שונה מאד ממעמדם של הלבנים בדרום אפריקה. ועם זאת, קשה שלא להצטמרר מכמה משפטים שיש כאן: "מי שהגו את הגרסה הדרום-אפריקנית […] ביססו את חזונם על טעויות הבנה טראגיות של ההיסטוריה. הם טעו בהבנת ההיסטוריה משום שהם, אנשים שנולדו בחוות או בערים קטנות בפנים הארץ והיו מבודדים בתוך לשון שאינה מדוברת בשום מקום אחר בעולם, לא יכלו להעריך את הכוחות שמאז 1945 מבערים את העולם הקולוניאלי הישן". וכן: "[הם] דחו [את הביקורת] כמסכת השמצות שחיברו זרים שבזו לאפריקנרים והיו מעלימים עין אילו טבחו אותם השחורים עד אחרוני הנשים והטף. לבדם ובאין ידידים בקצהָ הרחוק של יבשת עוינת, הקימו את מדינתם-מבצרם והסתגרו בין חומותיה". וכן: "מאחורי מסך עשן של פטריוטיות הם [אנשי השלטון] יושבים ברגע זה ממש ומחשבים כמה עוד יוכלו להמשיך בהצגה עד שיהיה עליהם לארוז את חפציהם, לגרוס את כל המסמכים המפלילים ולטוס לציריך או למונקו, שם, במסווה של חברות החזקה בשמות כמו 'אלגרו סחר' או 'ביטחונות עוצמה', קנו להם לפני שנים וילות ודירות כביטוח מפני יום הדין".