הערה על "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"

קראתי לאחרונה פעם נוספת את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" של מילן קונדרה. כמעט עשרים שנה – עשרים שנה! אלוהים יעזור לי ולכולנו – חלפו מהקריאה הקודמת ברומן הזה. כתבתי כאן מעט על חוויית הקריאה השנייה ביצירה שהפעימה אותנו בנעורינו (נניח "נעורינו", הייתי בן עשרים). מה גם יצירה שנחשבת ליצירה שמתאימה לנפש הנערית.

אבל "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" הפתיע אותי לטובה. אחרי כמה עשרות עמודים בה דימיתי לראות את שציפיתי לחוות: דהיינו יצירה סכמטית מבחינה פילוסופית שנעזרת במיניות מפולפלת על מנת לשוות לעצמה סבר של כובד ראש "מבין עניין", שכנע אותי קונדרה שהסיפור שלו חזק והפילוסופיה שלו אינה חסרת מהות ועומק. בצד הפילוסופי: כל סוגיית "החזרה הנצחית" שנדונה כאן אינה מעניינת במיוחד לטעמי, אפילו בנאלית. אבל הקטע המפורסם בו מדבר קונדרה על הקיטש, הקיטש כחוסר היכולת להכיל את החרא של הקיום, החרא כפשוטו; הקיטש כחוסר היכולת להכיל את האבסורד של הקיום שהצואה מבטאת; הקיטש כדוגמה בולטת לתופעה רחבה של אמירת "הן" לקיום, קבלתו, "הסכמה מוחלטת לקיום"; הקיטש כמה שעומד מאחורי הקומוניזם והקפיטליזם האופטימיים כאחד – ובכן, זו מחשבה חזקה וחיונית (תרתי משמע) מאד.

הלוז של הספר לטעמי – ומה שמעניק לו את אופיו העסיסי, אם כי הלא לא-רציני – הוא הדיון של קונדרה במשמעות החירות בחיים האינטימיים על רקע (זו הנקודה וזה החידוש) בקשת החירות הפוליטית של הצ'כים ב"אביב של פראג".
כלומר, הדיון ההגותי בחיי האהבה של שלושת הגיבורים הראשיים, טומש, טרזה וסאבינה, דיון מעניין כשלעצמו, כן באופן כמעט ברוטלי (וזו מחמאה) ולא נטול כוח משיכה סנסציוני (וזו לא), מקבל תהודה עמוקה יותר על רקע 1968, לא זו הפריזאית אלא זו המזרח אירופאית.

כאשר סאבינה הציירת לא יכולה לשאת את – כלומר לא יכולה לגמור מְ – גילויי האהבה של מאהבה הרומנטי, פראנץ, היא שואלת אותו: "'מדוע אינך משתמש לעולם בכוח שלך כלפי'". על זה משיב פרנץ "'משום שאהבה פירושה ויתור על כוח'". "סבינה הסיקה מכך שני דברים: ראשית, שזה משפט נהדר ונכון ושנית, שבמשפט זה נפסל פראנץ לחייה הארוטיים". ו"סבינה המשיכה בהגיגיה המלנכוליים: ואילו היה לה גבר שהיה נותן לה פקודות? שהיה רוצה לשלוט בה? כמה זמן הייתה מסוגלת לשאת אותו? לא יותר מחמש דקות! המסקנה: שום גבר לא מתאים לה. לא חזק ולא חלש" (עמ' 84-85; "זמורה ביתן"; מצ'כית: רות בונדי).
כל זה – כלומר, המשיכה של חלקנו ליחסי כוח ביחסים הארוטיים – מעניין כשלעצמו. אבל הוא מעניין אף יותר ברומן שהרקע שלו פוליטי במובהק. כלומר, מפתה את הקורא לחשוב על הקשר וטיבו של הקשר בין הפנטזיות הארוטיות שלנו לבין מבני השלטון שאנו חושקים בהם.

כאשר טומש חפץ בחירות קיצונית, כלומר לא רק ביחסי מין נטולי מחויבות להם הוא המציא את "חוק השלשות" (לא להיפגש עם אותה בחורה בפרק זמן קצר יותר משלוש פעמים או, לחלופין, "אתה מקיים יחסים לאורך שנים, אבל רק בתנאי שבין פגישה לפגישה יעברו לפחות שלושה שבועות" – עמ' 15), אלא גם בניתוק יחסיו עם בנו ובעקבות בנו עם הוריו, הרי שהעמדה הזו – שואפת החירות – מקבלת העשרה מהצבתה על הרקע ההיסטורי הספציפי שבו היא מוצבת.

ואילו כאשר טרזה מבארת לעצמה את משיכתה לאהבה הרומנטית, לקונספט של האהבה הרומנטית, בכך שהאהבה האקסקלוסיבית היא זו שמאפשרת את האינדיבידואליות ובכך היא מהווה מרד בחינוך של אמה שזלזלה בנפרדותה ובפרטיותה של טרזה; כאשר טרזה יוצאת נגד המיניות המשוחררת (כביכול, לתפיסתה) כיוון שזו ממחישה כמה ברי החלפה הם בני האדם (עיינו למשל בעמ' 46-47), הרי שהעמדה הזו מקבלת עומק על רקע המרידה באחידות שכפה המשטר הקומוניסטי ושאותו מתאר הרומן בעלילתו "הציבורית".