*אני מעלה פה מאמר שכתבתי פעם במקום אחר ונעלם במעבה האינטרנט. הודות לאביבית משמרי הצלחתי לאחזרו.
*
רומן וינאי" הוא השם שנתנו לכתב יד של דוד פוגל ד"ר לילך נתנאל ויובל שמעוני, עורכיו של כתב היד (שגילתה נתנאל בארכיון "גנזים"), ואשר ראה לאחרונה אור בהוצאת "עם עובד".
התשובה לשאלה מדוע גנז פוגל את כתב היד אינה ידועה. אחת ההשערות הינה שפוגל סבר שזהו טקסט בוסרי ולכן החליט לגונזו. ואכן יש אספקטים בוסריים בולטים בטקסט הנדון, שאצביע עליהם בקצרה בהמשך. אך בצידם ישנם רגעים רבים מוצלחים שגם עליהם אעיר בקצרה בהמשך. ברשימה ההתרשמותית הזו אבקש להעלות השערה אחרת כתשובה לשאלה מדוע גנז פוגל את כתב היד. אני מעלה את ההשערה הזו בהיסוס וכספקולציה מוצהרת, במיוחד בגלל שפוגל הוא נחלתם של כמה בעלי אחוזות גדולים במחקר הספרות העברית ולבל אתפס חלילה כפורץ גדר…
"רומן וינאי" הוא סיפורו של הצעיר, בן פחות מעשרים, מיכאל רוסט, צעיר יהודי שמגיע לוינה ממזרח אירופה. הסיפור, למעט פתיח ואחרית המתרחשים בפריז עשרים שנה אחר עיקר סיפור המעשה, מתרחש באותה וינה טרום מלחמת העולם הראשונה.
רוסט הנו "עלם בלונדי רם קומה" (הבלונדיות ורמות הקומה הללו חשובות ומייד אתייחס אליהן) אך הנו "בלי מודע ובלי כסף". הוא בוחר בוינה הדקדנטית ולא ב"אחת מארצות המזרח הקרוב, ארץ שוממה ונעזבה זה אלפי שנים, שקומץ אנשים בעלי נפש וזיקה אל העבר הרחוק ניסו להקימה לתחייה בעמל ידיים קשה ובכוח ההתלהבות שהתפעם בהם" (ייאמר אגב אורחא שהצד בחיבת פוגל שנולד מאי-ציוניותו הוא אחד הצדדים הפחות מצודדים בעיניי בחיבה זו).
ברוסט, אותו "בלונדי", ישנם צדדים תוקפניים וסדיסטיים שניכרים כבר מתחילת הסיפור. לבעלת הבית שתובעת את שכרה הוא, למשל, נושף "לה לתוך פניה מלוא פיו עשן סיגריטה". ואילו למכר סופר שמבקש ממנו הלוואה לכתב עת ספרותי (לאחר שהפרוטה נמצאה בכיסיו של רוסט, ראו מייד) הוא נהנה לסרב ולראותו מתחנן ומתפתל.
רוסט, כמוזכר, הוא חסר כול בפתח הרומן. אך מזלו משחק לו כאשר וינאי מסתורי, שעשה הון רב, מכיר בו את דמות-עצמו בצעירותו ומעניק לו ממון וגישה אל אגפים בחברה הגבוהה הווינאית. זו נקודת החולשה הגדולה של הרומן: הזכייה הגדולה שמעניק פוגל לרוסט, כבמיטב הרומנים הסנסציוניים-מלודרמטיים. אבל פוגל נזקק ל"דאוס אקס מכינה" הזה בדיוק משום שכוונתו ברומן הזה הייתה להציג אנטיתזה לספרות "התלושים" שבה התמחתה הספרות העברית קצת לפני דורו ואף בדורו (ואף בידיו-הוא ביצירות אחרות!). את כוונתו של פוגל ב"רומן וינאי" ניתן לנסח כך: הלאה אותם "תלושים" המכתימים את דפי הספרות העברית! הלאה אותם גברים צעירים נוירוטיים, עניים מרודים, שאת הנשים לא ידעו להלוך ושכל חייהם פקפוק וכרסום עצמיים! הבו לנו "חיה בלונדינית", כניסוחו של ניטשה! הבו לנו את רוסט!
רקעו של הרומן הוא הדקדנס של טרום מלחמת העולם הראשונה. על מוזיקת הצוענים בבית הקפה אומר פוגל מה שניתן לאומרו על התקופה בכללותה: "רוח של תאוות לא מרוסנות, עזות כמוות, של עריצות קשה, של רוך ילדותי וחוסר ישע, של תחנונים והתרפקות, של כמיהה לחירות […] רדיפה נואשת אחר קוצו של אושר מתחמק, חיפוש עיקש ותמידי אחריו, שיותר רדפת יותר ברח ממך". ורוסט, באותו דקדנס וינאי של טרום מלחמת העולם הראשונה, שמתואר כאן באופן מקיף למדי, רואה עולמו בחייו. אחרי שהפרוטה נמצאה בכיסו, תוצאת מפגשו בנדבן המסתורי, הוא מנהל רומן עם בעלת ביתו החדשה ועם בתה כאחת ובמקביל מתחיל גם עם אחרות.
ישנם כאן תיאורי מין מפורשים שאיני זוכר כמותם בספרות העברית של התקופה וגם לאחריה. אולי השיא הנו תאור האוננות של ארנה, הבת הצעירה של בעלת הבית, המהרהרת במשכב אמה ורוסט ומתלהטת בגין הרהוריה (ושיובא כאן במלואו בגלל האיכות הספרותית בלבד, כמובן!): "אחר הפשילה כותונתה והתחילה מלטפת כנואשת את גופה, את שדיה, את בטנה, את שוקיה, כבידיים זרות. התרגשותה, שהלכה וגברה עד לטירוף שעה שאצבעותיה ליטפו מקום אחד בגופה, נתקרבה עכשיו אל איזה גבול לא מוכר, אל איזה מוצא. שנתה תנועות אלו כמה פעמים וכל גופה נתכווץ כבעווית. והסילודים [הכוונה לתנועות גוף חדות, נרתעות-מקרטעות – א.ג.] שככו מעט-מעט והתרפות באה באיבריה. ארנה כיבתה את האור ונרדמה תכף".
על רקע הדקדנס הווינאי רוסט, אם כן, הוא מהחזקים. וכאשר ארנה מהרהרת באביה הנבגד ועולה בה בוז כלפיו ("והיא לא יכלה לכבוש רגש של בוז לאביה, שהיה בו אולי שמץ מאותו בוז עצמו של אמה, בוז למרומה, למנוצח, לחלש") היא, לפי פרשנותי, מתארת בתמצית את רוח הרומן בכללותו, רומן שהוליד טיפוס מנצח כמו רוסט ורוחש בעצמו, כלומר הרומן, "בוז למרומה, למנוצח, לחלש".
רוסט אינו מתפלסף כמו תלוש יהודי מצוי. דווקא שני נציגים של האליטה הוינאית, קצין הצבא פליקס פון ברונהוף והצעיר הנוירוטי העשיר פריץ אנקר, מכריו של רוסט, הם אלה המתפלספים על מהות החיים. רוסט מאזין לפולמוסם בשעמום: "רוסט היה משועמם קצת. מה יש כאן להתפלסף? כל רגע ויופיו שלו, כל יום, כל לילה, כל טיפת גשם, כל נשיבת רוח".
רוסט הוא צעיר ויטאלי ולא לו ההתפלספויות. צעיר המוצא חן בעיני רוסט, בשם שור, מבטא אף דעות פרוטו-פשיסטיות מובהקות, הערצת מלחמה וכוח: "[…] – המלחמה. אוהב אני לראות את ההמונים בהתעורר בהם אותו כוח סומא, איום, כהר געש בהקיצו פתאום, כזרם של לבה לוהטת […] מתאר אני לעצמי אלפים, ריבואות בני אדם הצועדים בדרך המלך לכבוש עיר – כוח איתנים נורא בעל אלפי ראשים, מחזה גרנדיוזי".
רוסט, לפרשנותי, מתנהל בעולם האזרחי ובאורח מעט ממותן יותר, כפי שהצעיר האהוד עליו, שור, ממליץ לנהוג בשדה הפוליטי: הנאה מכוח והפעלתו ובוז לרגשות מוסריים ולחיטוטים פילוסופיים.
מעלותיו של הרומן אינן מועטות. ישנם כאן רגעים עתירי יופי לשוני, תיאורים דקים של נפתולי רגש וזרמות יצר עזות וכן דמויות משנה מעניינות המתוארות בפירוט מדייק. הנה דוגמה אחת למטפורה מבריקה: "המיית הכרך הגיעה לכאן במעומעם, מוכית, כנטולת עצמות". הרי זה תיאור מדויק של שאון שהופך לרחש גלים, כשאין בו עוד את עוקץ הרעש והנו "נטול עצמות"! עוד דוגמה בולטת לסגולות הרומן מצויה במכתב שמבקשת ארנה לשלוח לרוסט ושמדגים בלשון טרופה וסותרת-עצמה, הקרובה לזרם-תודעה, את מצבה הנסער (קטע שמזכיר גם את השיר המפורסם, שירה של צילה דריפקין, המופיע ב"אצל" של גנסין; מעט על פוגל וגנסין להלן).
***
אחרי התיאור הזה של הרומן אולי תתקבל יותר על הדעת השערתי באשר לסיבת גניזתו. השערתי היא שפוגל ניסה ליצור דמות שחורגת מהנורמות הספרותיות והמוסריות של הספרות העברית בת זמנו, אך כשהגשים את מטרתו לא היה לו נוח עם התוצאה, בין משום שהתחרט באמת על כך בין משום שחשש מפני הדרך בה יתקבל רומן כזה.
ארחיב את טענתי: הספרות העברית של מפנה המאה העשרים רוויה ברגשות והשקפות של הדקדנס האירופאי. ברנר, גנסין, שופמן ובני דורם וגם כבר ביאליק וברדיצ'בסקי ביטאו את "משבר הערכים" האירופאי ביצירתם (להרחבה בנושא ראו ב"מגעים של דקדנס" של פרופסור חמוטל בר יוסף). אולם התמוטטות הערכים ותחושת עקירתם-משורש של הנורמות המוסריות מאפשרת, עקרונית, שתי נקודות מבט: תיאור הניוון המוסרי ותוצאותיו מנקודת מבטו של החלש ותיאור זה מנקודת מבטו של החזק.
הנורמה השלטת בספרות העברית, והיא ראויה להערצתנו, היא ההזדהות עם החלש ותיאור נפתוליו באותו עולם דקדנטי שכל ערכיו נותצו. השורה המפורסמת של ביאליק מ"על סף בית המדרש" מבטאת זאת בתמצית: מִהְיוֹת כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אֶסָּפֶה עִם-כְּבָשִׂים. כלומר, אומר ביאליק: אם הבחירה הניצבת לפנינו היא בין להיות טורף או להיות נטרף – אעדיף להיות נטרף, כבש ולא כפיר.
אבל הביטוי המעמיק ביותר להתמודדות עם הדקדנס בספרות העברית, תוך אחיזה וצידוד בעמדת החלש, היא מכלול יצירתו של ברנר. "שכול וכישלון" הוא כנראה התגובה המעמיקה ביותר, לא רק בספרות העברית, להתקפה של ניטשה על "מוסר העבדים" של החלשים, התקפה ניטשיאנית שיש לה מקום מרכזי בדקדנס האירופאי של התקופה. והשפעתו של ברנר על בני דורו הייתה עזה. למעשה, כמבקר, "צנזר" ברנר התלהמויות ניטשיאניות (או פסיאודו-ניטשיאניות) בספרות העברית של זמנו, ודוגמה מובהקת לכך היא ביקורתו של ברנר על יצירת זלמן שניאור.
בביקורת חריפה על שניאור מ-1919 (ביקורת שכוללת, אגב, גם התייחסות לשירי פוגל) כותב ברנר כך:
"כי אכן ברק של 'דרבן מצלצל' יש לחלק גדול משירי שניאור, וזה עוד לא כבר ראינוהו בשיר 'בין כוורות', שהדפיס ב'הפועל הצעיר', שנה זו, במקום שהוא מביע את כל בחילתו לזיעה, צדקה ועמל עַם-הדבורים ביום, מברךְ את הלילה ואת האוּד העשן המבריח את עם-הדבורים מעמלו, וכז'וּרנאליסט מיליטאריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה, הוא מקלס את הרשע-היחיד הצובר את כל הדבש וזוללו בפעם אחת… בקיצור, אליגוריה של רשע-כסל, המבריחה כאוד עשן כל תומת-חיים וכל מיתוס-אמת".
ברנר – בשימוש המבריק שהוא עושה בתיאור התנ"כי של מחזה-האלוהים שראה משה, אשר לו נגלה אלוהים רק מאחוריו ו"פני לא יראו" – טוען כלפי שניאור שהוא נוטל מניטשה רק את "אחוריו", כלומר את קילוסו של ניטשה את הרוע והבוז שלו למוסר.
והנה התייחסות עוינת אחרת לשניאור מעריץ המלחמה, עשר שנים קודם לכן (זמן התרחשות סיפורו של פוגל; הפעם לפני מלחמת העולם הראשונה, חשוב להדגיש):
"קהה ובאנאלי הוא גם אותו היחס אל המלחמה, הערצת תפארת עוזה המדומה וברק-התנגשיותיה הכוזב. כל זה עומד בעיני האדם המעמיק על אותה מדרגת-ההתפעלות של שפחה טיפשית, שרצה אחרי גדוד-צבא העובר להיהרג במלחמה ונהנית… אה, כמה יפים 'שרי המלחמה ומפקדי הצבאות הגדולים, המולכים על רבואות ראשים ויערי חניתות וסוסים פראים ושוטפים!' נוּ, ואלפי נבלות-הפגרים? ורבבות הפצועים הנאנקים? ורקב-הגופים של הצבאות הנופלים בשדה ושוכבים בבתי החולים אשר ל'נפוליונים בחירי אל ובני אלמות'? – גם בזה מוצא משוררנו יופי? גם על זה לבו דוָי, כביכול, כי לא יהיה זה באחרית הימים?
הוא הדבר אשר אמרתי: איזה 'להכעיס' פייטני אני רואה כאן, איזו התחפשׂות בטלית זרה, זיוף ופוֹזָה עשׂויה. מלחמה בעד היופי נגד האידיאל המוסרי על-ידי הערצת דברים שרק מי אשר אין לו כל מושג מיופי יוכל להתייחס אליהם בלי חרוֹק-שנים – יוסר-נא השקר הזה משירתנו העברית!"
ברנר, שהשפעתו כמבקר על הספרות העברית הייתה גדולה מאד, יוצא נגד הערצת הכוח והבוז למוסר של שניאור, ומתאר אותה כהתפעלות מטומטמת של אנשים פשוטים מיפי המראה של אנשי הצבא, טמטום שמתעלם מהסבל האנושי שגורמת המלחמה.
והנה, האידיאולוגיה ה"שניאורית" הזו הנה בדיוק זו של הצעיר חובב המלחמה שור, שרוסט מחבבו ושהוזכר לעיל. כשמעירים לשור זה שהשקפתו אינה אנושית עונה הצעיר כך:
"אנושי? אתה אומר לצחוק? אינו נמצא כלל באותה צורה טהורה, אידאלית, כפי אמונת הכסילים! כזהו האדם מטבע בריאתו – טובת עצמו, אמצעית או בלתי אמצעית, התפרצויות רגעיות, קפריזות – לא אל וגם לא צריך שיהא אל. והמטרה? מכל מקום הריני מעדיף מטרה זו, עת תתעורר החיה הפראית השוכנת בכל אחד מאתנו".
תושם אל לב הקרבה המפליאה בין התנסחות הצעיר שור ברומן של פוגל לבין המשל הסרקסטי של ברנר כלפי גישה כזו.
שור של פוגל: "מתאר אני לעצמי אלפים, ריבואות בני אדם הצועדים בדרך המלך לכבוש עיר – כוח איתנים נורא בעל אלפי ראשים, מחזה גרנדיוזי".
משלו של ברנר על שניאור: "כל זה עומד בעיני האדם המעמיק על אותה מדרגת-ההתפעלות של שפחה טיפשית, שרצה אחרי גדוד-צבא העובר להיהרג במלחמה ונהנית… אה, כמה יפים 'שרי המלחמה ומפקדי הצבאות הגדולים, המולכים על רבואות ראשים ויערי חניתות וסוסים פראים ושוטפים!' ".
כאמור רוסט עצמו, לפרשנותי, מתנהל בעולם האזרחי ובאורח מעט ממותן יותר, כפי שהצעיר האהוד עליו שור ממליץ לנהוג בשדה הפוליטי: תוך הנאה מהכוח והפעלתו ובוז לרגשות מוסריים. בעולם הספרות העברית שבו עמדתו של ברנר כנגד השקפות אלה היא עמדה דומיננטית לא קל היה לפוגל לפרסם ספר כמו "רומן וינאי", שהנו ספר "שניאורי" לעילא.
***
כעת, נכון הוא שניתנו בספרות העברית תיאורים של הערצת כוח, כפי שנמצא אתה למד מעצם ביקורתו של ברנר על שניאור. אולם חלקם רחוק מעולמו של פוגל, עולם הצעיר היהודי האורבני התלוש. בעולם זה, אני משער, הסלידה שהפגין ברנר כלפי ניסיונות "ניטשיאניים", ניסיונות ביצירת "חיות בלונדיניות" בספרות העברית – הייתה בעלת השפעה גדולה.
אמנם ביצירתו של המילייה הקרוב יותר לפוגל ישנן דמויות שמזכירות את מיכאל רוסט. קרבה רחוקה לרוסט הם גיבוריו המאוחרים של גנסין, שהפרוזה שלו, להבדיל מהגיבורים עצמם, השפיעה, כך נדמה, מאד על פוגל. גם גיבוריו המאוחרים של גנסין מעוררים עליהם את אהבת הנשים, עד כדי כך שחלקן מאבדות עצמן לדעת בגינם וגיבורי גנסין מבקשים להתנער מאחריותם לכך. אבל יש הבדל עצום בין גיבורי גנסין המיואשים והאובדניים-בעצמם, למרות הצלחתם אצל הנשים, לבין רוסט השאנן בהרבה ושדרכו צולחת.
קרובים הרבה יותר לרוסט הם כמה מגיבורי שופמן, שמתהלכים גם הם, בחלקם, בוינה. אך כאן, לטעמי, נעוץ ההבדל בהבדל שבין רומן שלם, המוקדש לצעיר גא ולפרקים רומסני, כמו "רומן וינאי", לבין סיפורים קצרים כמו סיפורי שופמן, בהם מופיעים "תלושים" מסורתיים בצד צעירים השואפים להיות "חיות בלונדיניות".
***
"רומן וינאי" הוא רומן דקדנטי, כמו יצירות רבות בספרות העברית בת הזמן. אבל, שלא כמותן, שהציגו את הדקדנס מזווית הראייה של המפסידנים, ניסה פוגל ליצור רומן דקדנטי שבמרכזו דמות של מצליחן רומסני.
ההליכה נגד הנורמה הספרותית-מוסרית של הספרות העברית היא זו שאולי גרמה לגניזתו.
מבקר חופשי 