פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
רגשות זה אִין היום (עוד אומרים אִין? ובכתיב מלא או חסר?). הבה נדבר אפוא מעט בשבחו של חוסר-רגש. קודם כל, חוסר-רגש הוא גם סוג של רגש; אפתיות היא אמוציה מעניינת למדי. בין אם היא מסתירה תחתיה רגש חזק, ובין אם אינה עושה זאת. גישה רגשנית לחיים יכולה להיות גישה מאד לא רגישה, בהחמיצה את אותם חלקים נרחבים בחיינו ובחיי זולתנו בהם אנו ציניים או סתם אדישים. שנית, חוסר-רגש יכול לעזור לעתים בסקס; זו הסיבה שבגינה הפנטזיה על מפגש עם זרים מסעירה כל כך את חלקנו (אם כי יותר מאשר נטולי-רגש, ראוי לתאר מפגשים כאלה כמי שמתאפיינים ברגשות עזים אך לא פרסונאליים) . שלישית, עודפות רגשית ביחס לזולת פוגעת באינדיבידואליות שלנו; היא יכולה להוביל לסימביוזה, וסימביוזה אינה בהכרח דבר טוב.
מה שמייחד את ספרו של סאם ביירס, סופר ומבקר בריטי צעיר (יליד 1979), שזה לו ספר הביכורים, הוא, בראש ובראשונה, בחירתו לעסוק בדמויות שיחסם לרגשות עוין או חשדני או, לכל הפחות, מורכב. לא רק רתיעה מרגש יש להם ("הוא אכן אהב אותה. היא אהבה אותו. זה היה נורא"), אלא – עוד תופעה שהגישה הרגשנית לחיים אינה מביאה בחשבון – פעמים קרובות רגשותיהם סותרים ומאיינים זה את זה: "אם ניתן להתגעגע למישהי ובה בעת לקוות לא לראות אותה שוב לעולם, הרי שכך הרגיש דניאל כלפי קתרין". זהו רומן סאטירי עם טוויסט. הסאטירה עצמה היא גישה לא רגשנית לחיים, בני האדם בסאטירה מתוארים בעוקצנות. הטוויסט כאן הוא שהדמויות המרכזיות בסאטירה של ביירס מתקשות בעצמן להרגיש או להביע רגשות. הן עוקצניות, או גולמניות, או מעט אוטיסטיות.
שלוש דמויות מרכזיות יש ברומן המסופר בגוף שלישי: דניאל, קתרין ונייתן, כולם בסביבות גיל שלושים. דניאל וקתרין היו בעבר הקרוב זוג. קתרין היא בחורה עוקצנית, דיכאונית וחובבת קונפליקטים. דניאל הוא איש יחסי ציבור מוצלח אבל אדם מופנם ומעט אוטיסט. נייתן הוא בחור מעורער שהתאשפז בבית חולים לחולי נפש אחרי שהתוודה באהבתו לקתרין ונדחה. כשנייתן משתחרר מבית החולים, נדברים השלושה להיפגש אחרי שלא ראו זה את זה תקופה ארוכה. יש לשער שהמפגש הזה יהיה טעון.
הדמויות הללו, של בריטים צעירים וקשים, מוקפות בבריטים צעירים אידיאליסטיים ורוּחניים ורגשניים. אנג'ליקה, חברתו החדשה של דניאל, מאמינה בחשיבותה של הבעת אהבה, והאינטימיות שהיא מציעה חונקת את דניאל. חבריה של אנג'ליקה הם אקטיביסטיים חדורי תחושת שליחות שמפגינים נגד כל דבר תחת השמש, בין השאר מול מקום עבודתו של דניאל בתעשיית המזון המהונדס. וזו מעלתו השנייה של הספר, היותו קשוב לרוח הזמן. רוח זו מתאפיינת בחוסר רגש ושטיחות מצד אחד (דמות נוספת כאן, במקום עבודתה של קתרין, היא דמות של גבר מכור לסקס, שמנסה להיגמל, כלומר, מנסה "להרגיש") ומצד שני בהיפר-רגישות ובמוסרנות, צעירים שרגישותם רבה כל כך ששום דבר תחת השמש אינו משתמט מלעורר אותה. ביירס לא אומר זאת, אז אומר זאת אני: רגישות היתר והיעדר הרגישות יכולים להיות שני צדדיו של אותה מטבע. אמנם ביירס כמו-מבאר את העוני הרגשי של הגיבורים שלו ברקעם המשפחתי: אביה של קתרין ואמו של דניאל נטשו את משפחותיהם בילדותם של השניים. אבל נדמה שהוא חג ברומן סביב תמה רחבה יותר, "סוציולוגית" יותר מאשר "פסיכולוגית": בחברת מדיה כמו החברה שלנו, אנחנו נתבעים להרגיש רגשות לגבי אלף ואחד דברים שאינם נוגעים לסביבתנו המיידית (יצירות של חרושת התרבות שתובעות את מעורבותנו הרגשית כמו חלקו האחר של תכני המדיה, גם הוא בעצם מוצר של חרושת התרבות, זה המכונה "אקטואליה"), ואחת התגובות לתביעה כזו הינה לפתח אפאטיות. טשטוש ההבדלים האלה, בין הספירה הפרטית לציבורית, בא לידי ביטוי ברומן בקריירה של אמו של נייתן, שהפכה להיות סופרת הכותבת לציבור הרחב על הקשיים בלגדל ילד שסובל מבעיות נפשיות.
עוד לזכותו של הרומן הזה: היותו שנון ומלוטש. אין כמעט משפטי "מילוי" או משפטי "גישור", שנועדו רק להעביר אותך אל הגדה הנגדית של הנרטיב, גרידא. כל משפט כמעט טעון ומקפיץ. מעט לגנותו של הרומן יש גם כן מה לומר: העלילה כאן היא קלושה. כלומר, יש עלילה, הצעידה הדרוכה לקראת מפגש השלישייה וההשערות שעולות בקורא על הפיצוץ שוודאי יתרחש בו. אולם המבנה העלילתי הזה חשוף מדי ו"הפיצוץ" כשלעצמו לא מצדיק את ההמתנה. ישנו גם חוסר איזון בין ההכרזות של דניאל בפני עצמו על דפיקותו לבין מה שהיא בפועל וכמו כן ניכר מאמץ יתר מיוזע להציג את קתרין כאישה נוראית-אך-מעוררת-אהדה. וגם כמה מהמשפטים השנונים גובלים בסופיזמים.
אבל המגרעות בטלות – לא בשישים, אבל בשישה, נגיד – וככל שקרב הרומן לסיומו הצטערתי על הסיום המתקרב, תופעה שאינה שכיחה בקריאה ושחשיבותה להערכת ספר גדולה מאד. הרומן הסאטירי הזה, על אנשים קוצניים ומובסים ואנטי רגשניים, עורר בי רגשות משמעותיים.
מבקר חופשי 