"גולם במעגל"

מיקי סתיו. זה שמה של מספרת וגיבורת הרומן "גולם במעגל", שרואה אור מחדש אחרי שהתפרסם בפעם הראשונה לפני עשרים שנה (ושעלילתו מתרחשת באמצע שנות השבעים). ואחרי עשרים, אולי שלושים, לא שנים כי אם עמודים, יש סיכוי סביר שתתחילו להתאהב בגיבורה הזאת. וכשתסיימו את הרומן, ההתאהבות תהיה עזה כבראשונה, עזה מכבראשונה.

זה מאורע לא כל כך שכיח, להתאהב בגיבורה של רומן. אפשר להתפעל ממורכבות ועומק של רומן, להתרשם מגיבוריו המסקרנים והמורכבים, להיות מרותקים לעלילותיהם, לכסוס ציפורניים בדאגה להם, להתבשם מניחוח השפה המתארת את קורותיהם – ולעשות את כל אלה בלי להתאהב בהם. כאן, הגיבורה של לילי פרי – שספר ביכוריה זה זכה בעבר להצלחה צנועה ואף הוסרט, אך שלמרות זאת, נשכח ברבות השנים – מפילה את הקורא שדוד.

מה יש בה, במיקי סתיו? לכאורה, בסך הכל פסנתרנית שיועדה על ידי אמה לגדולות, להיכל התרבות, אבל בינתיים מנגנת לזאטוטים באורגן חשמלי, ובינתיים הבינתיים הפך לקבע. מה יש ברווקה בת העשרים ושש שמעוררת בגברים את ההרגל המגונה לזרוק אותה? מה יש בבת הזאת למשפחה מתפקדת למחצה, שאמה ניצולת שואה, פולנייה לפי הספר ושרוטה עמוק?

יש, קודם כל, הומור עצמי מפוכח, שאילולא היה מתפקע ממתיקות היה נחשב בטעות למריר. "הייתי מתוקה", מסבירה מיקי את התנהגותה האדיבה כלפי מחזר דוחה במיוחד, "כי עם תשעים ושמונה, שישים ותשעה, תשעים ושמונה סנטימנטרים לא נחטפים על ידי בחורים פנויים" (עמ' 62). לעתים, מיקי מרשה לעצמה להיסחף קצת בחלומות גדו[שורוק]לה, שרק מחדדים את החן האנדר-דוגי המנצח שלה: "זובין מהטה ישאל אם גברת סתיו הצעירה יכולה להחליף הערב את הסולנית שלו שמתה לפתע פתאום, ויותר לא תוכל לנגן בקונצרטים של הפילהרמונית (…) אני אבקש לרשום את מספר הטלפון שלו שכן אינני יכולה לגשת ברגע זה" (עמ' 48). כן, מיקי סתיו היא מהצד של החיים, כפי שהיא מטעימה לאביה המגונן, שאותו, לעומת האם המופרעת, לא "עשו בגליציה" (ושהוא הדמות המתוקה האחרת ברומן): "מר סתיו יצטרך להתמודד עם הבחורים של החיים ולא עם הגיבורים של הסרטים האמריקניים. הגיבורים האלה שייכים לאותן נשים שמופיעות בסרטים בסצנות אחרות, ושאין לי קשר איתן. אני מהצד של החיים" (עמ' 112).

אבל הגיבורה של פרי דווקא מזכירה מאוד כמה שחקניות קולנוע, שחקניות מתור הזהב ההוליוודי של שנות השלושים, שחקניות קומיות דגולות כמו קלודט קולבר, רוזלינד ראסל וג'ין ארתור, שבהחלט לא היו הבחורות היפות ביותר בלוס אנג'לס בזמנן, אבל קרוב לוודאי שלא היו להן מתחרות, בזמנן או בזמננו, בתועפות החן שניתן היה לשאוב מהן בדליים כבדים.

ההומור המפוכח-מתוק-מריר הוא חלק משלם גדול יותר, הטון הייחודי שהאצילה הסופרת לגיבורה הכובשת הזאת. מיקי סתיו מספרת את סיפורה בשילוב חד פעמי של ילדותיות, סרקסטיות ורגישות רכה. הנה דוגמה אקראית לכל שלושת הרכיבים הללו: "טיפות הגשם ירדו על השמשה. שרקתי לכבודן את נעימת הים המכושף, אבל הן המשיכו לחבוט את עצמן על שמשת המכונית, כמו עקרות בית טרחניות שמטיחות את הראש בקיר בגלל שדורכים על הרצפה הרטובה. הפעלתי את המגבים והטיפות נמחקו מהשמשה. המשכתי לשרוק, ושאלתי אותן בלב אם ככה יותר טוב, אבל הטיפות כבר לא יכלו לענות לי. אם הן היו מתרוצצות בכעס סביר הייתי יכולה להסיע אותן עד המלון של רו[שורוק]ב[סגול]ן ולתת להן לנוח בחניה עד שהשמש של הבוקר תאסוף אותן אליה. טיפות טיפשות שלא גילו חוכמת חיים בזמן ועכשיו החזקות שבהן מפרפרות על המגבים בגלל יצר הקיום" (עמ' 201). העירוב הזה של רוך וסדיזם רך, פגיעות ונוקשות, מתבטא גם בשילוב בין ההומניזם של מיקי, שמטפלת בשכנה[מפיק] ניצול השואה הזקן, מר פולנסקי, לבין האכזריות שלה ביחס לאמה, שאל שיחות הטלפון המתרות והאינסופיות שלה על מר גורלה העתידי ועל כפיות טובתה של בתה מגיבה מיקי באדישות, ובמהלכן היא ממשיכה לסדר דברים בדירתה ורק לעתים רחוקות טורחת להגיע לשפופרת הטלפון על מנת להמהם פה ושם ברגעים אקראיים בשיחה.

ככל שמתקדם הרומן מתפתחת חידה בלשית: מי יהיה הגבר של מיקי סתיו? האם יהיה זה דני אורנשטיין, עורך הדין השרמנטי, שעזב אותה בפתח הרומן, לטובת "חלום נעוריו", איריס? האם יהיה זה אורי רוזס, הפסנתרן הגאון, שנטש אותה בעבר בצמידות חשודה לתחילת עלייתו לפסגה? האם יהיה זה ימבי, הרופא הביישן והעדין, שיש לו למרבה הצער, מה שנקרא, בעיית מחויבות? האם יהיה זה הנהג האלמוני שמתחיל איתה ברחוב? ואולי יהיה זה רוני הוולגרי, שטווה את קוריו המריירים סביב מיקי? החידה הבלשית מורכבת יותר מאשר שאלת זהותו של המחזר המנצח, מפני שכישלונה של מיקי עם גברים מוצג ברומן כניתן לפרשנויות סותרות: כפרי בינוניותה הכללית בעיני גברים, או כתולדה ישירה של התנהגותה הפלגמטית: "את יודעת למה את מקבלת גריפ[דגש+קמץ]ה כשאת צריכה להילחם על משהו? אני אגיד לך, כי הכניסו לך לראש שיש לך דם כחול בגוף" (עמ' 278). 

יש ברומן יסודות של רומן "דור שני": כשהוריה מעניקים לה מתנה במעטפה, מיקי חושדת "שלכל היותר יש בה תעודת ביטוח למקרה שתפרוץ שואה, שאני אזכור שיש לי סידור אצל משפחה נוצרית" (עמ' 163). יש בו גם יסוד של סאטירה חברתית, כלפי המשפחה הפולנית שבה "צורחים בשקט, בוכים בשקט וצוחקים בשקט" (עמ' 61); והדמות המזרחית היחידה ברומן, מרגלית הפרוצה שמיקי מתיידדת איתה, רק מדגישה את הקלאוסטרופוביה של העולם האשכנזי שמיקי חיה בו (את התובנה הזאת אני חב לדן מירון, שזיכה את הרומן בהקדמה שמתאפיינת במבטו הפנורמי האופייני המרשים ובניתוחיו האנליטיים, שכשהם צודקים אין צודקים מהם). אבל זה רומן ג'יין אוסטיני וצ'יק-ליטי הרבה יותר משהוא רומן חברתי "כבד", ורומן צ'יק-ליטי משובח. הבחירה להוציא את "גולם במעגל" מחדש היא הברקה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: