על פ.ג. וודהאוס

הומור כעסק רציני

נטלתי על עצמי השבוע משימה כפוית טובה במיוחד – להסביר הומור; לקחת את התופעה הסמי-גופנית הזו ולנסות לנתח אותה באזמל אינטלקטואלי. לזכותי אולי ייאמר שהומור הוא עסק רציני מדי מכדי להותירו עמום ולא לנסות להתחקות אחר הדרכים בהן הוא פועל. הסיבה למשימה (וגם סיבה למסיבה) היא צאתו לאור ב"חרגול" של "טוב ויפה, ג'יבס", רומן קומי קלאסי מ – 1922 (שאף עובּד לסדרת טלוויזיה ששודרה אצלנו לפני כעשור וחצי אם אינני טועה), של הסופר הקומי האנגלי פ.ג'.וודהאוס ((1881-1975; כפי שאפשר להיווכח מתוחלת החיים המבהילה באורכה של וודהאוס, צדק שלום עליכם כשטען שהצחוק יפה לבריאות). לפני שאפשיל שרוולי ואנסה להסביר מה בדיוק מצחיק אצל וודהאוס אקדים ואמליץ על הספר הזה לכל מי שזקוק להתנתקות בריאה מהמציאות ולכל מי שמחפש מתנה מתוקה כתפוח בדבש לחגים הבאים עלינו לטובה.

 

וכעת למלאכה. "טוב ויפה, ג'יבס" הוא לכאורה סיפור אינטריגה פשוט בסביכותו, על ג'נטלמן לונדוני צעיר ובטלן בשם וובסטר ומשרתו הפיקח והשתקן, ג'יבס, שנקלעים שלא בטובתם לשטח אש שבין שני זוגות אוהבים ונצים. גאסי פינק-נוטל, רעהו התמהוני של וובסטר, מחזר אחר מדלן באסט, נערה רומנטית ורגשושית. ואילו אנג'לה, בת דודתו של וובסטר, מבקשת לבטל את אירוסיה לטאפי גלוסופ, חברו של וובסטר לשתיה במועדון 'הבטלנים', משום שהאחרון הטיל ספק בכך שבחופשתם בקאן רדף אחרי אנג'לה כריש. וובסטר, המתרעם על התבונה בענייני הלב שמייחסים הסובבים אותו למשרתו הסולידי ג'יבס, מבקש להתערב בגעש הרגשי שמסביבו ולהטיל בו סדר ורק מסבך ללא הרף את העניינים עד שג'יבס נקרא לבסוף להציל את הזוגות מקריסה לפֶּרֶט. כמובן, כבר בתיאור מצב העניינים הבסיסי ברומן ברור שלא סיפור אינטריגה לפנינו אלא פרודיה על סיפור אינטריגה, אבל זו רק אחת הסיבות לכך שהיצירה הזו כה מצחיקה.

 

הסיבות הנוספות נחלקות למיקרו-סיבות ומאקרו-סיבות. המיקרו-סיבות חשופות יותר. למשל, כשוובסטר ממליץ לפינק-נוטל לשתות על מנת לאזור עוז ולהציע לעלמה באסט נישואין, ופינק-נוטל התם משתכר לראשונה בחייו ומתבזה, ברור למדי מה מצחיק פה. אבל התחכום הקומי של היצירה הזו נמצא במקום אחר ונובע בראש ובראשונה ממערכות שונות של הנגדה שפזורות בעדינות לאורכה ומצדיקות בקונסטרוקציה המורכבת שלהן את הכינוי שנתן וודהאוס עצמו ליצירותיו, אותן הגדיר כ"קומדיות מוזיקליות בלי המוזיקה". הנגדה מרכזית כזו היא ההנגדה הטונלית בין האנדרסטייטמנט, האצילות ויישוב הדעת של ג'יבס, לבין ההתניידות התזזיתית והמבדחת של אדונו, וובסטר, מדיבור נפוח ומלא-הדר לקוקטיות לא מודעת לעצמה ושפת סלנג (התניידות שכמובן מבדחת בפני עצמה). הניגוד הטונלי הזה מעצב את מוקד היצירה שמעמת את היומרנות של וובסטר למעשיות הפיקחית של משרתו. דוגמה לפער הטונלי בין וובסטר הילדותי לג'יבס היציב מצוי אפילו ברסיס של דיאלוג ביניהם. למשל, כאשר וובסטר מחווה דעתו על האפשרויות שעמדו בפני פינק-נוטל שנתקע במונית ללא כסף הוא אומר: "אני הייתי מרים רגליים". ואילו ג'יבס "משכתב" מייד את החיווי לסגנונו המאופק: "ככל הנראה זו המדיניות שגם עלתה בדעתו של מר פינק נוטל" (עמ' 40). ואילו דוגמה להתניידות הפנימית בדיבורו של וובסטר יוכל לשמש המונולוג הבא: "נאמר על ברטראם וובסטר שאף שאין שופט ביקורתי ומפוכח ממנו לשארי בשרו, הוא גם יודע להביע הערכה למי שראוי לה וודאי הבחנתם שלעיתים קרובות הזדמן לי לציין את העובדה שדודה דהליה היא בסדר גמור…אני רוחש כבוד עילאי לדודה דהליה, ומעולם לא הטלתי ספק באשר לאופייה, ובכלל, היותה ביצה ראויה" (עמ' 30). הניגוד בין הדיבור הנפוח בגוף שלישי ושפת הצחצחות ("לשארי בשרו", "עילאי" וכו') לבין החיוויים הקוקטיים ("היא בסדר גמור", "היותה ביצה ראויה") יוצר את אותה איכות מבדחת של אריסטוקרט רהבתני ויומרני שאינו מודע לילדותיותו והמוניותו.

 

מאקרו-סיבה מרכזית נוספת למבדח ב"טוב ויפה, ג'יבס", ושתקפה גם באופן כללי להומור, היא הריחוק והצינה של היצירה וגיבורה כלפי כל מה שמדיף ניחוח של רגש או ארוטיות. וובסטר הוא ילד מגודל, המשחק עם ברווזים באמבטיה (עמ' 72), המחליף מהתלות-מתבגרים אוויליות עם רעיו הגברים במועדון "הבטלנים" (עיינו למשל, עמ' 64) והמחווה דעתו באופן כללי ש"בחורות הן משונות" (עמ' 197) ועם הכשרה כזו לא פלא שהוא נכשל שוב ושוב בבואו ליישר את הדורי הלב בין הזוגות.

 

האויב הגדול ביותר של הסקס הוא ההומור וכן להפך. המיניות, פעילות מגוחכת למדי ממרחק מסוים, מחייבת חומרה וכובד ראש אוויליים, ואילו ההומור, מצדו, מחייב הדחקה של התעוקה הארוטית או הרגשית (ובעצם נוצר כדי להתגבר עליה). תתרנותו הארוטית-רגשית של וובסטר, הנכנס כפיל נטול-חדק לחנות בשמים מצועצעת ומבושמת, ההימנעות שלו מרגש ומיניות והתרועעותו בחברה גברית בעיקרה (התרועעות, אגב, שעומדת גם ביסוד הקומי של יצירתו של מספר אנגלי קלאסי נוסף, ג'רום ק. ג'רום), מאפשרת לו ולנו להתבונן בייסורי הארוס מאותו מרחק בטוח שמיילד את ההומור.

חשיבותה של רצינות

וכעת למשהו אחר לחלוטין, כמו שאמרה חבורת קומיקאים אנגלים שפעלו אחרי וודהאוס. הרומן "שרידי אהבה", שיצא בהוצאת "בבל", הולם את הקו "האפל" וה"קודר" של ההוצאה המעניינת-בדרך-כלל הזו. זהו מסוג הרומנים הלא שלמים (נושאים נפתחים ולא נסגרים; פערים ברזולוציה הפסיכולוגית בין חלקי היצירה; דחיסות שירית הגובלת בעמימות בכמה מחלקיה) שאף על פי כן כדאי להיענות לחוויה התרבותית החריגה שהם מציעים. הרומן מספר על זוג ממוצע מכל הבחינות, קלואי וניקולאס, שאסון פוקד אותם, קלואי נאנסת באכזריות, ומנפץ את השלווה היחסית שבה התנהלו חייהם. אולם הייחוד של היצירה לא טמון במישור העלילתי אלא בתובנות הננעצות כמו סיכות לאורכה, בניסיון המאומץ והמרשים להציג את עולמה הפנימי החרב של קלואי לאחר האונס ובתחושות המטפיסיות-דתיות המפתיעות (הכוללות צליפות של פסימיזם, שניתן לכנותו "קתולי"), שפורצות מתוכה כמו גייזרים ומזכירות הן את תחושת האימה הדתית-מטפיסית שתיאר סארטר ב"הבחילה" והן את תפיסותיו של יונג על המפגש המסעיר והמסוכן בין האינדיבידואל לארכיטיפים שנושבים על פניו את הבלם החם ממעמקי תת המודע הקולקטיבי. נדיר מאד למצוא כיום ספר שמעז לעשות את "הקפיצה" הזו מ"הרומן הפסיכולוגי" אל המטפיסיקה דרך סיפור זוגיות עכשווי. בספר הזה, שפורסם במקור ב – 2000, יש עדות לאיזה חוסר נחת עמוק מהתרבות המבוארת מדי והפסיכולוגית מדי שאנחנו חיים בה וגעגוע למחוזות שאינם בהכרח שטופי אור אך מצויים עמוק מתחת לפני הים הרדוד. 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: