על סמי ברדוגו

לרגע אחד בנובלה הראשונה משתיים שב"יתומים" נדמה שמתרחש הנס, הנס הקטן של הספרות. נדמה לרגע שברדוגו מצליח ליצור את האטמוספירה המובחנת, הקפסולה הבדולה, הצבע המובחן שמאפיינים יצירה אמנותית של ממש. אבל אז הרגע פג, הקסם גז, ומשהו לא טוב קורה בנובלה, "משהו" שממשיך גם לנובלה השנייה והופך את "יתומים" בכללותו לספר לא מוצלח.

 

מה קורה שם אחרי כמה עשרות עמודים? התשובה לשאלה הזו, בגלל טיבו המעודן של הנוסח הברדוגואי, דקה כשם שהיא מורכבת מסעיפים שונים. אולם דווקא היומרנות שבטקסט, בלוויית המעלות הספרותיות הרבות שיש שתולים בסופר ואף בספרו הנוכחי, הופכות את התשובות לשאלה הזו לבעלות חשיבות מיוחדת בדיון על ספרות ישראלית בהווה.

 

שתי הנובלות בעלות אופי דומה ומובחן. שתיהן, ראשית, כתובות כמונולוג. בנובלה הראשונה נושא המונולוג הוא יחיאל, בן זקונים במשפחה יוצאת צפון אפריקה, המחכה חסר-מעש לגיוסו לצבא. בנובלה השנייה נושא המונולוג הוא שמואל, יוצא מרוקו, הנשוי לרחל האשכנזיה ואב לשני ילדים, שממתין לשובה של אשתו החולה שנעלמה מהבית לפתע .

 

הנובלה הראשונה, "אחי הצעיר יהודה", מתחילה בתנופה גדולה, כשמופעל ממש בראשיתה שעון-העצר הבא: "קרה לנו נס במשפחה. אמא נכנסה להיריון בגיל חמישים-ושתיים". הקסם הראשוני של הנובלה אינו קשור רק למציאות המיוחדת הזו, שמניבה כמובן דרמה משלה, או להמתנה החרדה של יחיאל לגיוס, אלא לשפה שבה יחיאל מתאר את עולמו, או ליתר דיוק: לאופן בו השפה המיוחדת של יחיאל מתמזגת עם העולם האינטימי הייחודי שלו. זו שפה ייחודית, עילגת באופן אוורירי כמעט, ילדותית ופיוטית. "המיטה שלי", מספר לנו יחיאל בנוסח העילג-ילדותי-פיוטי שלו, "עשיתי אותה בונקר. כל דבר שמפריע אני מעיף, ומתאמץ להיצמד אל הטוב של החוֹם הקשה ושל החושך הבהיר שבחדר" (עמ' 15). אנחנו ממש מרגישים שאנחנו נמצאים עם יחיאל מתחת לשמיכה, כי השפה הייחודית שלו מכניסה אותנו לרקמות האינטימיות של הווייתו ועוטפת אותנו בחום אנושי ייחודי. והעולם של יחיאל ייחודי לא רק בשפה, אלא גם באופן המקורי בו הוא מתבונן בעולם. למשל, באופן הפיוטי בו הוא תופס את תחביב גידול החומוס שלו: "האמנתי שנס קטן קורה לי (…) לפעמים הרגשתי שהעלים הטריים יוצאים ממש ממני" (עמ' 26). שימו לב לאופן המעודן בו קושר ברדוגו את התחביב של יחיאל להריון המפתיע של האם באמצעות שימוש במילה זהה לתיאור שניהם ("נס"). דוגמה נוספת לראייה המקורית של יחיאל, המערבת שפה ייחודית באופי מובחן, מצויה באופן בו תופס יחיאל את היחסים בין הוריו: "אבא לא יפיל את כל האחריות על אמא. יש לו אופי קל, שלא מפריע בשום דבר, כאילו הוא חומר נמס. רק אמא מרגישה אותו בתור חזק ויודעת שהוא צובר הכל בפינות של הגוף ומשתמש בזה במצב-חירום" (עמ' 25). העיסוק של יחיאל בחוזק הגברי אופייני לו לאורך כל המונולוג ונלווית לו אירוניה מעודנת מצד הסופר.  

 

אז מה קורה באמצע הנובלה שמכרית את הקסם של ראשיתה? קורים פה כמה תהליכים במקביל. ראשית, הקסם של המונולוג מהסוג הזה הוא שברירי. ברגע שנימה מזויפת נכנסת למונולוג בטלה האשליה מכל וכל. וברדוגו לא מצליח להימנע מזיופים שכאלה. למשל, כשיחיאל מתאר את תחושתו כאשר הוא שומע את אמו וסבתו מדברות ערבית: "הצליל שיצא מהפה שלהן עזר לי להרגיש שהן מדברות מלים רחוקות שנמצאות רק בשוליים של הידיעה הישראלית" (עמ' 55). כאן יש זיוף, כאן יש ליטרטיות ("בשוליים של הידיעה הישראלית").

 

אבל הזיוף אינו רק בגלל פגם במימזיס, ביכולת החיקוי של ברדוגו, הזיוף בנובלה שייך לתופעה חשובה ועמוקה יותר שפוגמת בה. יחיאל מספר לנו איך בעבר בטח בשפה: "אני זוכר שהשתמשתי בדיבור חופשי ומוצק (…) בבית הספר זה היה ככה. בשיעורים ובהפסקות השפה היתה בטוחה בפה שלי וכמעט ולא נעצרה. אני זוכר שנתנו לי לעשות את בן-גוריון בטקס לפני יום העצמאות" (עמ' 71); ואילו היום בטחונו בשפה התערער. המודעות העצמית הזו של יחיאל לשפתו הייחודית היא הרסנית. כמו במשל האלמותי של היינריך פון קלייסט: ריקוד המריונטה הלא מודעת תמיד יהיה יפה יותר מריקודו של השחקן המודע לתנועותיו. ברגע שגיבורו של ברדוגו מודע לאופי האידיוסינקרטי של שפתו, מצדיק אותו בגלוי, נפגמת הטבעיות של המונולוג; ליתר דיוק: ברגע שמפעיל המריונטה, הסופר עצמו, מטיל את צילו על הדמות שיצר, בדמות ביטויים מפורשים מדי במודעותם או שפשוט "גדולים" על הדמות, נפגמת האלגנטיות לעד.

 

אך גם הפגם הזה הוא רק חלק מתופעה רחבה יותר שפוגעת אנושות בטקסט של ברדוגו. הבעיה הקריטית של הטקסט הזה הוא כניעותו התרפסותו בפני אידיאולוגיה ו"שיח" רווחים ואופנתיים. ברגע שטלפיה הגסות של האידיאולוגיה – במקרה הזה: "הפוליטיקה של הזהות", שבאמצעותה מסביר יחיאל-ברדוגו למה הוא, כמזרחי, חורג מהנוסח הבהיר, "הציוני", של "בן גוריון", אל הנוסח העקלקל והאידוסינקרטי שלו – חודרות באלימות לספרות הקסם פג.

 

אני רוצה להתעכב מעט על הנקודה האחרונה כי היא בעלת חשיבות. תהיה אשר תהיה דעתנו כאנשים פוליטיים על "זהות מזרחית", ואני באופן אישי לא בלתי אוהד את חיבוטי הזהות המזרחיים, החדירה שלה (או של כל אידיאולוגיה אחרת) לספרות היא הרסנית ומנגעת את הרקמות הדקות ביותר. ולמה? כי היא הופכת את הספרות לצפויה וגסה, כי היא הופכת את הספרות למופשטת וקולקטיבית ולא לחד-פעמית, אינדיבידואלית וקונקרטית, וכי היא מבזה את חירותו של האמן, שמכפיף את עצמו לשיח רווח ונענה בהכנעה לציפיותיו.

 

בהערת אגב: כש"הפוליטיקה של הזהות" נכנסת גם לביקורת המצב הוא חמור ביותר. להתייחס לטקסט בסלחנות כי הוא מבטא "פוליטיקה של זהות" שאהודה על המבקר אינו רק שגיאה ביקורתית אלא גם סוג של התנשאות.

 

הגסות כאן אינה מצויה רק בפיתולי הספר – בהיענות, ההתמסרות וההתכוונות החשופות שלו ל"קריאה" ופרשנות אידיאולוגיות; אנחנו ממש חשים אצל ברדוגו איך הוא מייחל ומצפה לביקורת האידיאולוגית ש"תמצא" בספרו את כל הדברים "הנכונים" פוליטית – אלא ניכרת גם בשמה של הנובלה. קריאת התינוק, אחיו של יחיאל, בשם יהודה, כלומר השימוש האירוני בשיר של אהוד מנור "מאחורי גבם" של בני המשפחה, נועד לבטא את רצונו של יחיאל להשתייך לישראליות השורשית ואת חוסר יכולתו לעשות זאת. אבל האירוניה בקריאת השם היא אירוניה גסה וצפויה; הפאנץ' ליין של הנובלה אינו מפתיע אותנו באמת, כי הוא עומד בהלימה לאידיאולוגיה שמעיבה עליה כצל לכל אורכה.

 

ההרסנות שמביאה בכנפיה "הפוליטיקה של הזהות" ניכרת במיוחד בנובלה השנייה שבקובץ, "יתומים". גם כאן מערב המונולוג פיוטיות, אידיוסינקרטיות ועילגות אוורירית, באופן שיש בו יופי מסוים (אם כי פחות מבנובלה הראשונה). אולם כאן מטרותיו האידיאולוגיות של הטקסט חשופות בהרבה. כי שמואל זה, שאשתו כאמור חולה ובורחת ממנו, מקשר לאורך המונולוג שלו באופן בוטה ו"עיתונאי" את סיפור חייו, שאמור להיות חד-פעמי, לשורה של אידיאולוגיות רווחות ואופנתיות. את רחל החולה מקשר שמואל באופן צפוי, גס ולא מחדש למצב הלאומי בתקופת הפיגועים ("רחל מטושטשת ומתחברת לי עם המדינה הקשה ועם זכות קיומה"); את הזכרונות ממרוקו מקשר שמואל-ברדוגו לאקלים אידיאולוגי פוסט-ציוני שמתבטא בזיכרונותיו על הלבטים של משפחתו עם לעלות לארץ; את יחסיו עם אשתו מקשר שמואל להרהורים מתבקשים מדי וצפויים מדי על "זהות גברית" ו"זהות נשית". התבשיל שנוצר כך הוא אילוסטרציה ספרותית לנושאים הנלמדים בפקולטות למדעי הרוח היום. כך הופכת הגבירה-הספרות לשפחתה של האידיאולוגיה. 

 

אבל הנובלה השנייה מציעה גם הסבר פרוזאי יותר, אך חשוב לא פחות, לחולשה של "יתומים" בכללותו. החולשה הזו קשורה לכך שבפשטות הטקסט משעמם. הפסיביות של הגיבור, שמואל, המחכה לאשתו הנעדרת ומעביר את ימיו בהרהורים, בהיות, זיכרונות עמומים וחוסר-מעש, מפעפעת לקורא שחווה טקסט מנומנם שלא קורה בו כמעט כלום (וכשבסוף-בסוף נחשפת הדרמה בין שמואל לאשתו היא נחווית כלא-אמינה, שרירותית ולמעשה כזריקת מרץ מלאכותית).

 

גם כאן יש עניין עקרוני שחשוב מאד להתעכב עליו. ברדוגו, אני מניח, בהיותו סופר אינטליגנטי מודע לכך שלא קורה הרבה בנובלות שלו ונשען על כך שהן כתובות באופן מעניין (לדעתו), כלומר ש"המִשְחק בשפה" בנובלות מפצה על היעדר העלילה. וברדוגו לא לבד. הרי נוצרו בארץ, בקרב סופרינו, שני עמים: כאלה שיש להם מה לספר, או שחושבים שיש להם, אבל לא יודעים איך לספר, או לא חושבים שזה חשוב. לעומתם יש כאלה שיודעים איך לספר, או לפחות משקיעים בזה מחשבה, אבל אין להם מה, או שלא חושבים שה"מה" חשוב. ברדוגו שייך במובהק לסוג השני, שמשום מה השתרשה התפיסה בקרב "מבינים" למיניהם שהוא הסוג ה"איכותי".

 

אבל ספרות, חשוב להזכיר, היא לא רק שפה, לא רק משחק בשפה. מלבד שהמשחק בשפה בספר הספציפי הזה הופך משלב מסוים למנייריסטי, לספרותי, ל"אנין" ו"פיוטי" באופן מופרז ומלאכותי, הרי שהשקפה כזו כשלעצמה על ספרות, התפיסה שספרות נשענת על שפה בלבד, מולידה ספרים חיוורים, אימפוטנטיים, אידיוסינקרטיים, מייגעים. כי ספרות היא גם תוכן, עלילה, דמויות, או בקיצור: חיים, או בקיצור: עניין. מישהו – אולי זה שכתב על הכריכה האחורית שברדוגו הוא ה"מספר הבולט והמקורי בדור הסופרים שהחל לפעול בעשור האחרון" – נתן לברדוגו סיבה להאמין שמספיק לשחק בשפה כדי להיות סופר גדול וששעמום ספרותי מעיד על איכות ספרותית. ולא היא.