כמה הערות על "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין (וביקורת על "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה)

כמה הערות פזורות על הרומן הקלאסי של ג'יין אוסטין, שראה אור בתרגום חדש :

 

1. כ"ספר הבנות הראשון בהיסטוריה", כהגדרתה של המתרגמת עירית לינור (וכמובן, מחוּטבוּת הכתיבה ותכליותה המחושבת והערמומית, האירוניה הדקה וההומור הדק והבוטה לפרקים, הופכים את הרומן לספר אנדרוגיני, לא רק ל"ספר בנות" סקטוריאלי, כלומר, ליצירת מופת; ואנדרוגיניות, אם להפליג מעט על גלי האסוציאציה החופשית, ולערב מין בשאינו מינו לרגע, היא אחת התכונות שזקוק להן הסופר לפי הסופרת הדגולה, וירג'יניה וולף, שראתה בג'יין אוסטין, למרות הסתייגויותיה ממנה, את אחת הכותבות הבודדות הראויות לתואר זה בספרות האנגלית טרם זמנה), רבת-משמעות העובדה שגיבורתו, אליזבת בנט, נאה אך לא יפה (כך היא גם ג'יין אייר, למשל; ראו להלן).

או, בלשונו של דארסי: "היא נסבלת, אך לא נאה מספיק כדי לפתות אותי" (עמ' 16).

הזוג המשני ברומן, ג'יין בנט ובינגלי, הם יפי התואר ללא העוררין. והם, כאמור, הזוג המשני (והמשעמם). רבת-משמעות לא פחות היא העובדה שהגיבורה ענייה יחסית.

שתי התכונות הללו – יופי שאינו קורן; עוני יחסי – יהפכו לסממנים ז'אנריים מובהקים, הם מצויים בתשתית מבנה-העומק של סוג הרומנים שאוסטין ייסדה בכישרון רב.

 

2. ועם זאת, והדבר מעניין ביותר, גם היופי הגברי מוצג כאן ללא רתיעה כגורם מרכזי בשיקולי ההינשאות: "'והוא גם יפה תואר', השיבה  אליזבת. 'וגם זה מה שגבר צעיר צריך להיות, אם הוא יכול. לכן, אופיו (ההדגשה שלי – א.ג.) מושלם'" (עמ' 18).

 

3. דארסי, הישר כסרגל והאנטיפת, שהופך לגיבור הגדול של הרומן, הוא גם, מעניין לשים לב, סוג של שונא נשים: "יש מידה של נכלוליות בכל המיומנויות שנשים משתמשות בהן" (עמ' 44).

 

4. מעניינת מאד, ומעודדת חשיבה פרוידיאנית, העוינות הבולטת – ההדדית – בין הגיבורה, אליזבת, לאמה, וחיבתה לאביה, הג'נטלמן הזוטר הציני, בעל חוש ההומור הבוטה, והחכם. חיבה הדדית. האִם היא זו שמעניקה לאליזבת בטחון עצמי כזה במגעיה עם  גברים? מעניינת כמעט לא פחות –  ואולי פרוידיאנית אף היא – אחרית הדבר (המדבקת בחדוותה) של עירית לינור, בה היא מתעקשת שהאב הוא דמות שלילית בעיני הסופרת והאם לא, בעוד ההפך הגמור הוא פשטם של הכתובים.

מזכיר חשיבה פרוידיאנית (ואולי אדלריאנית) – ברומן שפורסם 43 שנים לפני הולדת פרויד (וששים שנה, כמדומני, לפני הולדת אדלר) – הוא הניתוח שעורך דארסי לעצמו, על נסיבות גידולו כבן תפנוקים ותוצאותיהן (עמ' 354).  

 

5. חוסר הבושה המוזכר לגבי ההתייחסות לחשיבות היופי נופל רק מחוסר הבושה ביחס לכסף. שידוכים פוטנציאליים נידונים, בידי גברים ונשים כאחד, לאור הכנסות הכלות והחתנים הפוטנציאליים ללא כחל וסרק. או, כדברי אליזבת על אחיותיה הצעירות: "הן עדיין לא בקיאות בדרכי העולם ועדיין מסרבות לקבל את הרעיון המצמרר שגברים יפים צריכים להתפרנס  ממשהו, ממש כמו המכוערים" (עמ'  153). ועוד אומרת אליזבת על ויקהם, שבחר בנישואי תועלת: "אנא ממך, דודה יקרה, בכל הנוגע לענייני נישואים, מה ההבדל בין נישואי תועלת לבין שידוך הולם? היכן מסתיים שיקול הדעת ומתחילה רדיפת הבצע? (…) לאדם השרוי במצוקה אין זמן לכל גינוני הטקס". וכך אליזבת לגבי דארסי: "אינני מכירה מישהו שנראה נהנה יותר מן הכוח לעשות כרצונו". ועל זה משיב בן-שיחה, ללא כחל ושרק: "הוא בהחלט אוהב להשיג את שלו, כמו כולנו. אבל לו יש אמצעים רבים יותר מאשר לרוב האנושות, כי הוא עשיר ורוב האנושות ענייה" (עמ' 184). אליזבת עצמה, הגיבורה השנונה ובעלת הכבוד העצמי של בת למעמד הבינוני, כבוד עצמי מעורר כבוד (וכאמור, תכונה שניצבת לטעמי בתשתית הז'אנר), אינה אדישה כלל ועיקר לעושרו של דארסי: "ובאותו רגע הרגישה שלהיות גבירת פמברלי בהחלט אינו עניין של מה בכך!" (עמ' 239).

הרומן רצוף דוגמאות אינספור (יש ספור; מטבע לשון) ל"אתוס הפרוטסטנטי" שאיתר וניסח מקס ובר; כולם כאן מהללים חסכנות באופן מופרז ועסוקים בכסף באופן כמעט כפייתי. כך, בביקורתיות כזו, חושבת אליזבת על אחותה הצעירה, הבזבזנית: "תמיד היה ברור לה שהכנסה כשלהם, בניהולם של שני טיפוסים שצורכיהם ראוותניים כל כך, ושאינם חושבים על העתיד, ודאי אינה מספיקה לכלכלתם" (עמ' 371). וזו עוד אליזבת. מה יאמרו אזובי הקיר החמדניים והצברניים האחרים ברומן?

איני זוכר היכן קראתי (אולי ב"האמן" של קולם טויבין) חוות דעת על כשלונו של הנרי ג'יימס להבין לאשורה את עוצמת תאוות הבצע הבריטית…ואכן, לא זכור לי ברומן הרוסי של המאה ה – 19, או הגרמני, חשיפה פרובוקטיבית כזו – פרובוקטיבית בייחוד כי אינה חווה עצמה ככזו – של התפקיד של הכסף בחיים כמו אצל אוסטין (ברומן הצרפתי – בלזאק, למשל – יש כמובן מקבילות).

מה שמזכיר לי את "רשימות חורף על רשמי קיץ" של דוסטוייבסקי, אותו ביקור בזק של הסופר הרוסי בבירות הקפיטליזם של המאה ה – 19, ותיאורו החומצתי את תאוות הבצע הפריזאית ושלטון ההון והעוני בלונדון (לונדון הפחידה את דוסטוייבסקי יותר).

 

6. ובתוך החברה המחושבת הזו מפציעה פרשייה, שולית כביכול וכביכול נועדה לקדם את העלילה, שמאירה את המחושבות באור מגחיך, חושפת אותה במערומיה, תרתי משמע. בריחת אחותה הצעירה והפותה של אליזבת, לידיה, עם הקצין הנבל, ויקהם, מחרידה את כולם. חיים מחוץ לנישואין! ואולי, הדבר רק נרמז, אולי חיים-ממש מחוץ לנישואין!

פתאום המאה ה – 20, שאחרי המצאת הגלולה, שנות ה – 60, פולשות לרומן הויקטוריאני-לפני-ויקטוריה הזה (שפורסם ב – 1813). הכל מתערער לרגע! אבל אין כאן התערערות מוסרית, בעיקרה. אלא, בסב-טקסט, התפלצות מהסקס שניתן ללא תמורה הולמת, ללא חוזה! הצעירה הפותה (תרתי משמע?) מאבדת את הונה בידיים (ומי יודע באלה עוד איברים?)!

המחושבות ביחס לכסף של החתן המיועד פירושה, בעצם, לנהל את נכסי היופי והנעורים של הנשים בתבונה, לדאוג לקבלת מלוא המחיר על היופי והנעורים הללו, והנה בזבזנות כזו! וכמובן, צריך למהר ולהשיא את השניים במהירות.

  

7.  ואף על פי כן, על אף המחושבות הפיננסית והסקסואלית הקרה (שאינה נחשבת ככזו לכאורה), הרי הרומן הערמומי הזה, וזו אחת מתהילותיו, הוא בסופו של דבר אנטי-חומרני ואנטי עריצות-הגוף. הרומן מעקם אפו על נישואי-תועלת (ויעיד למשל יחסה האמביוולנטי של אליזבת לנישואי חברתה שארלוט, נישואי תועלת מובהקים). הרומן יוצא נגד עליונותם המוסרית כביכול של העשירים, נגד התפיסה שאיתר וניסח מקס ובר (ותעיד הסאטירה המאכלת בתיאור דמותה של השועה ליידי קתרין, הסנובית הנפוחה). ובעיקר-בעיקר יוצא הרומן נגד הרעיון של "אהבה ממבט ראשון".

דארסי הרי אינו שיא היופי גם הוא, הוא נאה, כמו אליזבת: "אין ספק, ליזי, שהוא לא יפה כמו ויקהם" (עמ' 250; לא-יפה ממש הוא אהובה של ג'יין אייר, ראו להלן). אליזבת מבינה שדארסי מתאים לה בתהליך מחושב, מחושב נפשית, לא כלכלית-צינית: "כעת החלה להבין שהוא-הוא האיש שאופיו וכישרונותיו יתאימו לה ביותר (…) האיחוד הזה ודאי היה מועיל לשניהם. קלילותה ושמחת החיים שלה אולי היו מרככות את נפשו, ואילו היא הייתה קוצרת רווח (! – א.ג.) חשוב עוד יותר מכושר השיפוט שלו, מבקיאותו בדרכי העולם ומידיעותיו" (עמ' 299). בהשוואה לג'יין, אחותה היפה, ובינגלי, היפה והמשעמם מעט גם הוא: "רגשותיה (של אליזבת – א.ג.) שלה כלפיו, הגם שלא היו ענוגים כמו אלה שחשה ג'יין כלפי בינגלי, היו הגיוניים(! – א.ג.) ומוצדקים באותה המידה" (עמ' 321).

והנה הדברים נאמרים במפורש, בקטע מפתח ברומן: "אם הכרת טובה והערכה הם יסודות טובים לחיבה, הרי שינוי הרגשות שחל באליזבת (כלפי דארסי – א.ג.) לא היה לקוי וגם לא בלתי סביר. אבל אם לאו – אם החיבה הנובעת ממקורות כאלה אינה הגיונית ואינה טבעית לעומת מה שמתואר לרוב כנובע ממפגש ראשוני (ההדגשה שלי, וכן להלן – א.ג.) עם מושא הרגשות הללו, עוד בטרם הוחלפו שתי מילים – הרי אי-אפשר לומר דבר להגנתה, מלבד העובדה שבגלל נטייתה כלפי ויקהם, ניסתה קצת את השיטה האחרונה (כלומר, זו של המשיכה הפיזית, מ"מבט ראשון" – א.ג.), ושכישלונה של זו אולי הסמיך אותה לנסות את הדרך המעניינת פחות להתאהב". (עמ' 269).     

הרי בסופו של חשבון על מה הספר הזה? זהו ספר על אהבה ממבט שני.   

 

 

 

הערת אגב: אחד הטרנדים החמים בפקולטות לספרות באוניברסיטאות האמריקאיות, עד כמה שאני יכול לשפוט ממושבי בקצה מזרח, הוא מחקר ספרותי מנקודת-מבט אבולוציונית. זו התפתחות מחקרית מעניינת – שהתומכים בה מצדדים בה על רקע המבוי הסתום אליו נקלע מחקר הספרות בעשורים האחרונים – ומרתיעה כאחד. נושא מעניין שנחקר במסגרת המגמה/טרנד המוזכר הוא הניסיון להבין את הצורך האבולוציוני בנרטיב.

בכל אופן, ג'יין אוסטין היא סופרת שבחינת סיפוריה מנקודת מבט אבולוציונית היא כמעט מתבקשת. כפי שציינתי, מדבר הרומן בשבח האהבה מ"מבט שני", וכן מדגים באלה דרכים תזכה הגיבורה הלא קורנת ביופייה בגבר החזק (שחלק מחוזקו האבולוציוני – כלומר, הגילוי שניתן לסמוך עליו מבחינה רגשית – גם הוא נגלה לעין הגיבורה רק במבט שני). גדולתו הספרותית של הרומן תהיה בהמחשת הסדקים המצויים בכללים הנוקשים של האבולוציה, בהמחשת תחיחותה של הקרקע האבולוציונית. אבל, כאמור, המגמה המחקרית הזו גם מרתיעה בהשלכותיה המוראליות.  

 

 

   

 

 

והנה מאמר שפרסמתי בעיתון "מקור ראשון" ב – 2007 על "ג'יין אייר", עוד "ספר בנות" קלאסי.

 

המילה "קאנון" מקורה דתי; "קאנון" פירושו כתבים מקודשים. השימוש השגור בה בהקשר הספרותי מעיד על הקשר ההדוק בין הספרות המודרנית והדת. הקשר הזה, שאנחנו נוטים לעתים, ברגשי עליונות או נחיתות, לייחס דווקא לספרות העברית המודרנית (דמות "הנביא" אצל ביאליק; התפיסה הספרותית של קורצווייל את הספרות העברית החדשה כמבטאת את אובדן הוודאות הדתית וכדומה) אינו בלעדי לתרבות העברית. רק לשם הדוגמה אני ממליץ מאד לקרוא את הפרק “The Rise of English” של טרי איגלטון (מתוך ספרו “Literary Theory”). איגלטון, שהנו קרוב לוודאי ההיסטוריון של הרעיונות (האקדמיים) הבולט בדורנו, מסביר בו איך צמיחת לימודי הספרות האנגלית ועיצוב ה"קאנון" שלה נולדו כמענה ותחליף לשקיעתה של הדת.

 

איך צריך להתייחס לקלאסיקה ול"קאנון"? לכרוע ברך, לנתץ בחדווה או לקוראם בלי דעות קדומות כספר שיצא אך אתמול? האם "קלאסיקה" אינה יותר מ"רב-מכר" דיאכרוני, כלומר כזה שנהיה לרב-מכר לאורך השנים? או ש"קלאסיקה" אינה נקבעת בדרך "דמוקרטית", והחשיבות שנתנו לה טובי הקוראים לאורך הדורות הופכת אותה לחסינת ביקורת?

 

"ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה ראה אור לראשונה ב – 1847 והנו אחת הקלאסיקות הבולטות של הספרות האנגלית לדורותיה. כעת הוציאה אותה הוצאת "ידיעות אחרונות" בתרגום חדש וטוב (של שרון פרמינגר). מה יש ברומן הזה אם (ולא בטוח שזה אפשרי) קוראים בו כרומן מן המניין? יש, קודם כל, דמות מקורית, ג'יין אייר עצמה. יתומה ענייה שגדלה בתחילה אצל קרובים מרושעים, אחר כך למדה בפנימייה דלוחה ולבסוף מצאה עבודה כמורה אצל אדווארד רוצ'סטר ולבסוף התאהבה בו.

 

ג'יין אייר היא דמות חיה בגלל ההתנהגות הישירה שלה, חסרת-הטאקט במפגיע, ולפיכך המרעננת והקומית. לשאלותיו של מנהל בית הספר לנערות דלות-אמצעים על יחסה לכתבי הקודש מצהירה ג'יין אייר בת העשר, שבניגוד לספר דניאל ובראשית, "מזמורי תהלים הם משעממים" (41). ג'יין נענשת על כך, כמובן, אבל האישיות המקורית שלה לא משתנה. באחד הקטעים הנחקקים ברומן עונה ג'יין לשאלתו של רוצ'סטר "אני נאה לדעתך?" את התשובה: "לא, אדוני" (עמ' 148). והנושא זוכה לגרסה נוספת בהמשך: "'האם אני מכוער ממש, ג'יין?' 'מאד, אדוני. ותמיד היית כפי שאתה יודע'" (עמ' 478).

 

ג'יין היא דמות עצמאית להפליא המסרבת, למשל, לתכשיטים יקרים שמציע לה רוצ'סטר כי אינם הולמים אותה ומכריזה במונולוג מכמיר לב כפי שהוא מצחיק: "האם אתה חושב שרק מפני שאני ענייה, יתומה, מכוערת וקטנה, אין לי נשמה ואין לי לב?" (עמ' 279). 

 

רענן במיוחד הוא הרומן שצומח בין ג'יין לרוצ'סטר. רוצ'סטר, הקודר, הלא-יפה, הלא-מנומס, המיוסר, הוא לא דמות שבתרבות הפופולרית העכשווית (כמובן, לא זאת שמושפעת ישירות מברונטה) הייתה זוכה לאהדה כזו. הרומנים של המאה ה- 19 נטו חסד רב יותר לדמויות מגושמות (פייר בזוכוב מ"מלחמה ושלום", למשל; אנטיפת עצור הוא דארסי, של ג'יין אוסטין) מכפי שהתרבות הפופולרית העכשווית מרשה לעצמה. הרומן בין השניים מרגש ונחלץ מהסנטימנטליות דווקא בגלל ששני גיבוריו עוקצניים ולא-פוטוגניים (והיעדר היופי של ג'יין אייר הוא נושא מרכזי גם אם מובלע מעט ברומן).  

 

הרומן הזה נאבק בהצלחה להיחלץ משני רקעים אידיאולוגיים. הרקע הרומנטי, בשני המובנים שלו, כלומר במובן של הרומנטיקה כאידיאולוגיה שמקדשת את החריג, העל-טבעי, הפלאי, ובמובן של האהבה הרומנטית הקלישאתית. הרקע השני הוא הפוך במידה מסוימת: ההשקפה הנוצרית הפוריטנית, שמתגלמת ברומן בדמותו של סיינט-ג'ון שמציע לג'יין נישואין ללא אהבה. אם הרגע בו דוחה ג'יין את אהבתו של רוצ'סטר בגלל דבקותה במוסכמות זמנה, הוא הרגע בו הרומן בוחר לשעה להיות ויקטוריאני, הרי הרגע בו היא דוחה את הצעתו של סיינט ג'ון הוא הרגע בו היא נחלצת מהויקטוריאניות הזו.    

 

אבל הרומן הזה הוא בהחלט רומן של המאה ה – 19. הדילמה המרכזית של ג'יין אייר ביחס לנישואין לרוצ'סטר (ואני לא רוצה לחושפה) רחוקה מעולמנו. חלק מתהפוכות העלילה סנסציוניות. לרגעים, אמנם לרגעים לא תדירים, יש רגעים משעממים ברומן. גם הפמיניזם בעל השכל הישר שנוכח ברומן הפך כבר ללחם חוק בחברה המערבית.

 

אבל אולי על מנת ליהנות בשלמות מהרומן צריך לקרוא אותו דווקא מתוך מודעות לכך שזה רומן מהמאה ה – 19? אולי "קלאסיקה", לפחות במקרה הזה, היא פגישה עם נקודות מוצא תרבותיות, מעגנים בטוחים ושלווים לנפש, שמשם ניתן לצאת להפלגות המסוכנות של ספרות ההווה (מסוכנות מבחינת תוכנן המוסרי ומבחינת ערכן האסתטי הלא-וודאי)? אולי דווקא בגלל שהרומן אוחז בחוזקה בעמדות מוסריות והומניסטיות, בלוויית כשרון ספרותי גדול כמובן, אנחנו חוזרים אליו שוב ושוב. 

 

כי בעולם של "ג'יין אייר" הכרזה כמו הכרזתה של ג'יין על כך שירושת הון גדול היא "מהפך… (ש)אין בו שום דבר נשגב" (עמ' 418), או הכרזתה שאינה מקנאת ביריבתה היפה והעשירה "מפני שמיס אינגרם היתה נחותה מכדי לעורר בי קנאה (…) היא היתה כלילת המעלות, אך לא אמיתית. היא ניחנה בגוף נאה ובכישורים נהדרים, אך רוחה היתה דלה ולבה עקר" (עמ' 206), נחוות כאמינות ומהוות, לפיכך, משען מוסרי בימים קודרים. 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איה מ  On יולי 12, 2008 at 6:03 PM

    אני לא חושבת שמדובר בתאוות בצע אלא במעמד וכסף.
    בזה אגב לא חלו הרבה שינויים מאז ועד היום. היכן ניתן למצוא כיום נישואים שבהם מעורבבים מעמדות כמו למשל חתונה בין בן או בת למעמד עליון עשיר ובן או בת למעמד בינונינמוך שהוא כמובן עני למדי, בטח בהשוואה לאלפיונים הגבוהים או למשל מעמד בינוני עם מעמד נמוך ועני מאוד. כל אחד והקסטה שלו.
    נורא מסקרן באיזה מאמר מדובר על כשלונו של הנרי ג'יימס. מפני ש – אף שלא קראתי (עדיין) את כל ספריו – אני לא מצליחה להבין באיזה כשלון מדובר. הוא מציג את הדילמות והקונפליקטים הללו בדרכו שלו הייחודית וגם אצלו מדובר בכסף למול רגש ומשמעות, גם אצלו חישובים פינססיים לרוב ושאלת נישואי תועלת למול נישואי אהבה. וכו' וגו'
    ואגב. בעניין תאוות הבצע האנגלית למול הגרמנית אני נזכרת למשל ב'בית בודנברוק' אתה מוצא גם את החישובים פיננסיים הבלתי נמנעים ואת חישובי הרווח והתועלת וההפסד בשאלת הזיווגים ואת קורבן נישואי התועלת למול הויתור על האהבה, כולל נקודת המבט שהיום נקראת שוביניסטית של הגברים על הנשים, וסוגיות אלו דומות באופיין לאלה שאצל ג'יין אוסטן. תמיד מדובר בצרוף מעמד-כסף. הנישואים נתפסים כעסק. אגב בספרו 'המהמר' דוסטוייבסקי אתה מוצא גם את סוגיית המעמד-כסף. והוא מסמן שם מין סולם ערכי כזה שבו הרוסים הכי אנינים וטובים והצפרתים – צרפתוש בתרגום הנהדר מירסקי – הם הכי גרועים מצועצעים, לגרמנים הוא נותן ציון גבוה למדי וכך גם לאנגלים נדמה לי.
    בכל אופן נראה לי שאצל כולם אדרת המעמד-כסף היא אותה אדרת וכולם מתכסים בה באותו האופן מתוך אהבת החיים הטובים הנוחים

  • איה מ  On יולי 12, 2008 at 6:45 PM

    גם בעניין 'ג'יין אייר', הספר, מעבר לכשרון והאיכויות הספרותיות, הפך למה שנקרא קלאסיקה משום שהוא דן בסוגיות מעמדיות, כלומר שוב מדובר בכסף ומעמד. החיים הטובים למול העוני הנאבק על קיומו בעולם שבו בני המעמד עליון הקטן המונה כך וכך אנשים ושבו הכסף עובר מדור לדור בירושה למול העניים הרבים שהם כחול שעל שפת הים. כלומר, רוצ'סטר הוא מיוחד וייחודי קודם כל מפני שיש לו כסף-מעמד והוא בולט. הוא אציל הוא לא עוד גרגר אדם. ומתוך ההמון מגיחה לה ג'יין. שהיא לא יפה ולא בולטת, אבל היא בעלת אישיות חזקה ומקורית בעלת שכל ומוסר גבוה. כלומר, העוני מוצג כטוב, למול העושר שהוא משתנה מבחינת מהותו המוסרית. ג'יין יכולה להתנחם במוסריות שלה אף שאין לה גרוש על הנשמה. ברונטה כורכת את התמה המעמדית לבין התמה הרוחנית: היא מעמתת ביניהם ושואפת להוכיח כי שום עוני פיזי כלכלי לא יכול להכניע את העושר הרוחני. ג'יין אייר היא ילדה כל כך מסכנה שמגדלת את עצמה וכוחה הוא כוח האמונה, לעניים יש תמיד את האמונה. אלה מוטיבים קלאסיים ביותר מאחר שהעולם שייך זה עשרות מאות שנים לעשירים בסופו של דבר. כלומר כוח-הדת-מוסר למול עולם כלכלי אכזר שבו יש הרבה למעט מאוד ומעט מאוד לרבים. ג'יין מוצאת כוח רב בערכים המוסריים שהיא אוחזת בהם ובאמונה שיש לה באהבת אמת. והפרס על כוחות האמונה הבלתי מתכלים האלה של ג'יין למרות תהפוכות החיים שהיא עוברת כלומר על רוחניותה המפותחת והחזקה הוא בסופו של דבר פרס כלכלי מעמדי. היא זוכה בכסף ובמעמד וגם נכון באהבתה, ואכן נכון ואף שהיא אומרת שאין לזה ערך וכו' כפי שציטטת, עובדה היא שברונטה בחרה ל"תגמל" אותה בכסף ובמעמד. זהו מרכיב קלאסי, הוא רומנטי והוא פנטסטי. התגמול הוא כלכלי בסופו של דבר. זו רומנטיקה פנטוזרית. מעט מאוד עניים בעלי אמונה ומוסריות כמו זו שיש לג'יין זוכים הרי בסוף טוב כזה. וגם. ברונטה זיכתה את ג'יין באהבה שמעניקה לה גם מעמד וכסף אבל רק לאחר שהפכה את אהובה למכוער יותר ועיוור. גם המרכיב הזה הוא קלאסי, משום שהוא יחסי. הצדק הפואטי הוא יחסי והיחס חושף את שיקולי המחבר את עולם ערכיו ואת הנורמות של תקופתו

  • אריק גלסנר  On יולי 12, 2008 at 7:38 PM

    מעניין.
    לגבי בית בודנברוק את צודקת. אבל יש לזכור שהוא נכתב בתחילת המאה ה – 20, כמאה שנה אחרי אוסטין.
    יש לי תחושה, וזו באמת התרשמות ביעף, לא מדעית, ומוגבלת לקורפוס הספרותי המוכר לי האנגלים והצרפתים הרבה יותר קפיטליסטיים ברומנים שלהם מהרוסים והגרמנים במאה ה – 19.

  • צליל  On יולי 12, 2008 at 9:40 PM

    את ביקורת המקור שלך כאן?

  • חן  On יולי 13, 2008 at 9:14 AM

    אתה יכול להסביר קצת על המחקר האבולוציוני?
    +
    יש לזכור, עם זאת, שג'יין ורוצ'סטר אינם מקבילים בעניין היופי- כי ג'יין היא לכאורה בעלת מראה אפור, פשוט ורוצ'סטר הוא מין "זר כהה מסתורי"…
    ומעבר לכך- ברור שאז וגם היום היופי נחשב לקריטי בהרבה ביחס לנשים מאשר ביחס לגברים

  • אריק גלסנר  On יולי 13, 2008 at 12:42 PM

    מסכים שהיופי נחשב בספרות הזו יותר קריטי ביחס לנשים. עם כי, מעניינת מרד ההתיחסות ליופי הגברי אצל אוסטין.

    לגבי אבולוציה וספרות הנה אחד המאמרים שנתקלתי בהם
    http://www.theamericanscholar.org/sp08/literature-boyd.html

  • אריק גלסנר  On יולי 13, 2008 at 12:47 PM

    אם כי. מעניינת מאד.

  • איה מ  On יולי 14, 2008 at 7:08 PM

    בודנברוק נכתב בעצם במאה ה-19 בסופה והוא עצמו מתרחש במאה ה19. אבל למה זה משנה בכלל לאע הבנתי?

  • אריק גלסנר  On יולי 14, 2008 at 7:43 PM

    כי התייחסתי לרומן של המאה ה-19.
    צריך להתייעץ עם היסטוריון, אבל נדמה לי שהתפתחות הקפיטליזם בגרמניה התעכבה ביחס לארצות השפלה, אנגליה וצרפת.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: