קצרים

1. מה קראתי להנאתי בשבועות האחרונים? "נחלת אבות" של פיליפ רות. סיפור אמיתי על ימיו האחרונים של אביו של הסופר. ברות יש שילוב של הערצה אמיתית לאנשים ששֹרו עם החיים ויכלו להם, בני המעמד הבינוני-נמוך כמו הוריו, יהודים ואף לא יהודים שהביטו לאמריקה בלבן של העין ולא השפילו מבטם (משפט עם ברק גורודישי, אפשר לומר), בצד הבלחי אכזריות וסדיזם של סופר "מצליחן" כלפי אלה שלא עשו את זה, ובמשתמע גם כלפי אותם אנשים קשוחים וקשים שחייהם היו אפורים כשק. השילוב הזה, הנוכח גם ב"צוקרמן ללא כבלים", למשל, ונחלש, כמדומני, ברות הנוטה לצד החמלה של הרומנים האחרונים, יוצר מין ריאליזם כן מיוחד במינו. תקצר היריעה להדגים זאת ב"נחלת אבות" (מנהל האינטרנט אינו מאשר כרגע הרחבה – משפט עם ברק ברקאי, אפשר לומר). בכל אופן, "נחלת אבות" הוא אחד הרומנים החזקים של רות. הסצינה בה מנגב רות הבן את הצואה של אביו החולה ש"עשה במכנסיים", מנגב במרירות ובמין סיפוק מוזר, כי זוהי, הצואה, "נחלת האבות" האמיתית שלו, הוא אחד מפסגות הפרוזה האמריקאית של הדור האחרון, עד כמה שקריאתי הגיעה.

אחר כך קראתי את "נילס לינה" של הסופר הדני בן אמצע המאה ה – 19 ינס פטר יעקבסן (יצא  בתחילת שנות ה – 80 ב"עם עובד", תרגום: פסח גינזבורג). יעקבסן היה נערץ על רילקה, תומס מאן, הרמן הסה ועגנון. זה סוג של סיפור-חניכה של חניך שמסרב להתחנך. רומנטיקן שחולם להיות משורר ולא מצליח להגשים את מטרתו. כשהוא מגיע סוף סוף למסקנה ה"קנדידית", שבמקום לחלום על גדולות ונצורות מוטב שיעבד את גנו, גם אז – טוב, אבל זה יהרוס את הקריאה.

הספר כתוב במשיכות מכחול אימפרסיוניסטיות אך מעבר לרמת המיקרו הטקסטואלית משכה אותי ההתייחסות האמביוולנטית שבו לרומנטיקה (האמביוולנטיות הזו משכה לפיכך, להבדיל אלף וכו', גם את מאן ועגנון). הסופר הזה, יעקבסן, לא רצה להיות סופר בכלל, ועד סוף ימיו הקצרים החשיב את תרגומו ל"מוצא המינים" לדארווין כפסגת יצירתו. הקיצור, רצה הוא להיות איש מדע וכתב כמו בעל כורחו. כיוון שאנחנו מצויים בעידן של מדע ההופך לבדיוני יותר ויותר, הסוגייה הזו של התפתחות רוחנית מול פיכחון-לא-מפוכח מדעי היא אקטואלית מאד. רומן נהדר.

בתענוג גדול קראתי את "אנגליה חולמת – הביטלס, אנגליה ושנות הששים", של ד"ר עודד היילברונר (שם משפחה קצת מוזר ליהודי, לא?). הספר הזה, ספר כה נדיר בספרייה העברית המצומצמת של כתיבה רצינית על רוק, מנתח את הביטלס על רקע אנגליה של שנות הששים. טענתו בקיצור מעוול משווע: הביטלס היו נאמנים לרוח האנגלית האנטי-מהפכנית. שנות הששים באנגליה, בהשפעת הביטלס בין השאר, היו הרבה פחות אלימות מבאירופה ובארה"ב, בגלל המסורת האנטי-מהפכנית הזו של האי הנערץ. בכלל, משכנע היילברונר, חלק גדול מהקסם של הביטלס נבע מהשימוש שהם עשו באנגליות שלהם. הביטלס, לפיכך, גם הובנו אחרת במולדתם מאשר בארצות אחרות. הספר ("כרמל") עתיר באנקדוטות מענגות על ארבעת המופלאים, בניתוחים היסטוריים-תרבותיים מאלפים, ועתיר גם, אם כי קצת פחות, בחזרות אקדמיות אופייניות.

בהערת אגב, כיוון שהיחסים בין הספרות לרוק מעניינים אותי מכמה כיוונים שבהזדמנות אולי אנסה לבאר אותם (לעצמי ולאחרים), הספר של היילברונר הזכיר לי בלי כוונה את העובדה המעניינת שלדור שנות הששים בארה"ב, שדבּריו היו זמרי רוק (כמו דילן, הדלתות ועוד הרבה), קדמה תנועה ספרותית: דור הביט (גינזברג, קרואק ועוד). גם בבריטניה קדמו לביטלס, לרולינג סטונז, למי ועוד, דור של סופרים שפרצו לתודעה בשנות החמישים כ"צעירים הזועמים". חוסה ורגס יוסה מזכיר בספרו "תעלוליה של ילדה רעה" הבדל דומה, בין-מדינתי הפעם, בין שנות החמישים לשנות הששים. בשנות החמישים, לטענת המספר של ורגס יוסה, שלהבה הספרות והמסה הספרותית את הדמיון ועמדה במרכז העשייה התרבותית ביצירתם של האקזיסטנציאליסטים הצרפתים. שנות הששים הם מעבר, עבור המספר, מהספרות למוזיקה, ומפריז ללונדון.

2. "מלכוד 22" ראה אור מחדש ושוב נשמעות הטענות הוותיקות המוטעות על כך שהלר הוא סופר של ספר אחד. וזאת למודעה: "גולד שווה זהב" הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שנכתבו מעולם, יותר מ"מלכוד 22", ויש בו אמירה סאטירית נבואית-למחצה ומשמעותית ביותר על תפקידם של היהודים בתנועה הניאו-שמרנית של מפנה המילניום. ואילו "משהו קרה", הרומן השני של הלר, הוא פסגת הפרוזה האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה – 20 (יותר מ"מלכוד"). בסדר, אז "אלוהים יודע" הוא ספר לא משהו ו"דיוקן האמן כאיש קשיש" (שם, אם אינני טועה, מתקומם הסופר הקשיש על הפרסים הספרותיים שתמיד חמקו ממנו ברגע האחרון וניתנו לפיליפ רותים של העולם) אינו מזהיר כמו רעיו. קורת רוח גרם לי, לפיכך, העורך המיתולוגי בסיימון אנד שוסטר שערך את "מלכוד" ושרואיין במוסף סופ"ש של "מעריב" בידי עופר שלח ושטען כי גם הוא מבכר את "משהו קרה". הנה אדם עם טעם ספרותי! מן הראוי שישתלב בעולם המולו"ת!

3. הכתיבה האנגלו-סקסית, בהכללה, היא כתיבה-מכוונת-קורא (לכן, למשל, העלילה הלופתת במרכזה). הסכנה: בהתכוונות הזו לקורא, בקומוניקטיביות, אובד החלק האינדיבידואלי, הלא-מתיישב, של הסופר. עם זאת, בכתיבה-מכוונת-יוצר או בכתיבה המבליטה את המדיום הלשוני, הסכנה היא שהאינדיבידואליות הלא-מתיישבת של הסופר או לשונו "הפרטית" פשוט אינה מספיק מעניינת או, למצער, לא נגישה.

4. טריוויאלי אך אומר זאת: אי-הקרנת "שיטת השקשוקה" בערוצים המסחריים והקרנתו בסינמטק במה שהפך להיות מצעד מחאה של התקשורת הישראלית נגד בעלי הממון-בעליה, הם אירועים בעלי פוטנציאל להפוך לאירועים מכוננים בתולדות מדינת ישראל. מין אירוע שהעוז אלמוג של 2070 יכתוב עליו בספריו על ישראל של תחילת האלף השלישי.

5. נפשתי בצפון ואכלתי בשלוש מסעדות חומוס: שתיים ערביות ואחת דרוזית. לצערי, רק אחת מהן, "נימר" בצומת גולני, השביעה את רצוני ותאבוני. ליפול בחומוס אפשר לא רק אצל יהודים.