על "ככה נראית גאולה", של חיותה דויטש, הוצאת "ידיעות אחרונות"

א

היא התאהבה בו באחד המסעות של "בני עקיבא", היא מספרת למכרה תל אביבית, עורכת דין דתית ובורגנית, מהיפים והאמיצים, לא אחת כמוה. היא הייתה מדריכה, הוא היה מדריך. חברו היה יפה ממנו, אבל הוא, עם משקפיו העבים שתחתיהם עיניו החכמות, דיבר יפה כל כך על "איש האמונה הבודד", הספר האקזיסטנציאליסטי של הרב סולובייצ'יק, והיא התאהבה. אבל דוד, זה היה שמו, התאהב דווקא בחברתה הטובה. השנים חלפו, היא נותרה ברווקותה, מחפשת את בבואתו של דוד לשווא בכל בחור שפגשה. היא חיה לה בת"א, לבושה באנכרוניסטיות מדהימה, בעיקר בהשוואה לרקע העירוני הפרובוקטיבי, ועבדה כאחות באיכילוב. ולילה אחד רבין נרצח. היא הייתה במשמרת. את מתארת לעצמך מה היה שם? היא אומרת. היא מספרת שבכתה עם כולם בכי גדול. צירוף של בכיות רבות שהצטברו, כמו שתמיד קורה, היא מוסיפה. ולפתע ראתה את דוד ברחבה בחוץ. מזוקן, מבוגר. הוא לא זיהה אותה, רק זיהה שהיא אחות. הוא ניגש אליה ושאל בהיסוס האם היה רב ליד מיטתו של רבין, האם הספיק ראש הממשלה המנוח לעשות תשובה. זה מה שעניין אותו. אלוף נעוריה הורד לטר"ש והתנפץ מול עיניה. איתו גם התנפצו נעוריה וקשריה כולם. היא עברה לניו יורק, התרחקה מהכל. גם מהדת.

הסיפור המתוק במלנכוליותו הזה פותח את קובץ הסיפורים המעניין, בעל ההתכוונות האמנותית הרצינית והבוסרי-בחלקו הזה. סגולותיו של הקובץ נוכחות בו: בראש ובראשונה רוח של חסד וחמלה, יחס של כבוד כלפי סבל אנושי, המלווה ביכולת הקשבה. בקובץ מפכה הומניזם טבעי, לא מזוייף. ההומניזם הרגיש הזה, במתיקותו, מזכיר את הספרות הריאליסטית-הומניסטית העברית של תחילת המאה ה – 20, אמנם לא בפסגותיה, שהסבה פניה אל הכואבים והנידחים (ושהושפעה מצ'כוב, למשל). וזו אינה אמירה נגד האנכרוניזם של הקובץ אלא בשבח יכולתו לנגן על נימי נפש עדינים, לחשוף מרבצים נשכחים של כאב ורוך, שהתקופה שלנו מחרישה אותם או מכסה עליהם. ההומניזם הזה הוא גם בעל השלכה מבנית-עלילתית ישירה על רוב סיפורי הקובץ: רוב הסיפורים נסובים על מפגש בין שניים, מפגש לא צפוי ולא סביר לכאורה, לעיתים בין אנשים ממעמדות כלכליים או ממגזרים או אף לאומים שונים, לעיתים מפגש משפיל ולעיתים מחמם לב. מלבד הסיפור הפותח, דוגמאות נוספות למפגשים כאלה הן סיפור מצוין על מפגש בין חוקר משטרה, שחייו האישיים מעורערים, למשגיח כשרות תם, פשוט ועלוב, שאשתו עזבה אותו והוא הדביק את עצמו במחאה בדבק לצומת בלב ירושלים, או המפגש של יוסוף, עובד המכולת הפלשתיני, עם בני היישוב היהודי בו שוכנת המכולת. מפגש מר ומשפיל הוא המפגש בין העוזרת המזרחית לבעלת הבית האשכנזייה. כנקמה בהשפלתה, מבשלת העוזרת בהסתר בשר בחלב לבני הבית שומרי הכשרות. בספרות, ורסטיליות, בניגוד אולי למקצועות אחרים, היא תכונה חשודה. דווקא העקביות שמתגלה כאן במבנה העומק של הסיפורים חושפת שלפנינו אמנית בהתהוות, שלה "שריטה" ייחודית בקרנית באמצעותה היא מתבוננת בעולם.

מלבד המאפיינים הללו, הקשר בין הסיפורים רופף יחסית. כולם, כמדומה, מתרחשים בגבולות הספקטרום, הרחב למדי, של הציונות הדתית. בנוסף, גיבורי-משנה בסיפור אחד הופכים לגיבורים בסיפור אחר.

הבוסריות נובעת מכמה מקורות. פחות משמעותיים, אם כי ראויים לתשומת לב, הם כמה סרבולי לשון כדוגמת "תוקף אותה קוצר רוח מהסוג של ביטול תורה". בוסריות מסוג אחר היא הקרבה המסוכנת, הקיימת לעיתים, בין הסב-טקסט לפני הסיפור. כך הוא הסיפור על מפגש בין נער ציוני דתי לגבר חרדי, שהסב-טקסט שלו, "שבירת סטיראוטיפים", חשוף. נוסף על כך המבנה של הקובץ, מבנה שכמדומה זכה לעדנה, בקולנוע כבספרות, מאז "תמונות קצרות" של אלטמן, מיצה את חדשנותו היחסית. יש במבנה גם משהו מוליך שולל, כביכול הוא מרמז על חלישה של הסופר על הווייה חברתית שלמה. הקובץ הזה, למרות מעלותיו, לא הגיע להישג הזה. הבוסריות המשמעותית מכל נובעת מכך שחלק מהסיפורים חסר את אותו ליטוש שיסייע לשכנע אותנו שהם קרו "באמת", או, במילים אחרות, לאפשר לנו לשקוע בהם ולשכוח שהם "סיפור".

אבל, בסופו של חשבון, מורכבותם ורגישותם של הסיפורים, שעליהם נוספת היכולת של הסופרת לעסוק בסקטור מובחן בלי לגלוש לסוציולוגיה ולפולקלור, בלי לשכוח את האדם, כדברי צ'כוב, הופכים אותם לראויים לתשומת לב.   

ב

ההומניזם של הספר הזה מעניין מהרגיל כי הוא מתעמת, לפרקים, עם תפיסות דתיות נוקשות (כמו התגובה האטומה לרצח רבין), או מתייחס אליהן באירוניה. למשל, בסיפור "ככה נראית גאולה", מתעמתת הסופרת עם מיתוס הזיווג המוצלח, שגם כשהוא מוצלח וגואל הוא בא, לעיתים, על חשבון האומללות והחורבן הנפשי של צלע שלישית: אוהב שנזנח.  כך מבטא הספר, פעם נוספת,  את התחבטויות הזהות בציונות הדתית בעשור וחצי האחרונים. אולם אם ספר כמו "תריס" של אמילי עמרוסי ביטא את מצוקת הזהות כמצוקתה של הדתייה הפרובינציאלית המוקסמת מתל אביב הזוהרת, כלומר כהתחבטות בין דתיות לבורגנות, לבטי הזהות שמבטא הספר הזה, בין דתיות להומניזם, פנימיים יותר.