על "1Q84", של הרוקי מורקמי, הוצאת "כתר" (תרגום: עינת קופר)

פורסם במוסף לספרות ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

דמיינו שאתם צופים באתלט שרץ מרתון. עיניכם נתקלו קודם כל בכפות רגליו הארוזות בנעלי הספורט הנכונות. אחר טיפס מבטכם אל שוקיו וירכיו השריריות. משם עלה מבטכם אל בטנו השטוחה, ומשם אל הנשיפות הסדורות של חזהו הרחב והחסון. ברור לכם, מדובר במקצוען. הוא רץ ורץ וגופו לא מסגיר מאמץ. זיעה קלה ונוצצת על כתפיו – ותו לא. מבטכם עולה למעלה ואז נעצר בתדהמה. לרץ אין ראש!
זו התחושה שלי בקריאת הספר החדש של הרוקי מורקמי, כמו גם בקריאת כמה מספריו בעבר (למעט “יער נורווגי”, אותו אהבתי ללא סייג). לפנינו מספר בעל יכולת טכנית גבוהה ביותר, שכותב בסופו של דבר יצירות ילדותיות. מספר הכותב אגדות למבוגרים. וזו לא מחמאה.

"1Q84" (משחק מילים על "1984" של אורוול; ביפנית, הספרה תשע נהגית כפי שנהגית האות Q) היה סנסציה מו"לית בארצו. הספר עב הכרס ראה אור ביפן בשלושה חלקים, ב-2009 ו-2010, מהדורתו הראשונה נמכרה ביום פרסומו ותוך חודש נמכרו ממנו מיליון עותקים. הוא נחשב על ידי מבקרים שם ל"מגנום אופוס", היצירה הגדולה של מורקמי. אצלנו, כמו גם באנגליה, רואים אור שני החלקים הראשונים של היצירה ובעוד כשנה יראה אור החלק השלישי.
בכ-800 העמודים שלפנינו, המתורגמים היטב, מסופרים בגוף שלישי ולסירוגין, פרק פרק, סיפוריהם של שני צעירים יפניים כבני שלושים. משלב מסוים ברור שסיפוריהם יתלכדו. שני הסיפורים מתרחשים ביפן ב-1984. הסיפור הראשון הנו סיפורה של אׇאומׇמֶה (למי שהמילה מזכירה אדממה, אותם פולי סויה המשמשים כמתאבן במסעדות יפניות, יתברר חיש שאכן יש קרבה בין המילים). אאוממה היא רווקה העובדת במכון כושר, שמתמחה באימונים ובטיפולים גופניים. אך יש לאאוממה חיים סודיים: היא נשכרה על ידי אלמנה מסתורית לשמש כמחסלת של גברים שפוגעים בנשותיהם. כמו האלמנה האניגמטית, איבדה גם אאוממה המופנמת את האישה הקרובה לה ביותר בגין מעלליו של גבר מתעלל. זה המניע לתשוקת הנקמה המפעמת בה.
קו העלילה השני הוא סיפורו של טֶנגוֺ. טנגו, רווק מופנם אף הוא, הוא עילוי לשעבר במתמטיקה שמתפרנס מהוראתה במכינה אוניברסיטאית וחולם להיות סופר. הוא נקלע לקנוניה ספרותית שמסתבכת והולכת כאשר הסכים לרעיון של עורכו הנכלולי ונטל על עצמו לשכתב סיפור פנטזיה של צעירה יפה בת 17. הסיפור נשלח לתחרות ספרותית שטנגו והעורך שימשו בה כלקטורים ושופטים. הדמיון והאווירה בסיפורה של הנערה יוצאי דופן, אך חסרה לה באופן בולט יכולת טכנית. בזה מתמחה טנגו ותחזיתו של העורך היא, תחזית שמתגשמת, ששילוב הכוחות בין הנערה לטנגו כסופר צללים, יזכה את הסיפור במקום הראשון בתחרות ויהפוך אותו אף לרב-מכר ארצי. אך מעורבותו כסופר צללים מכניסה את טנגו לעולם אפלולי ומסוייט של כת דתית. הנערה הסופרת היא בתו של מייסד הכת שבה מתקיימים פולחנים נוראים הכוללים משכב עם קטינות. אאוממה הנוקמת תגיע אף היא אל הכת הזו ושם, אולי, ייפגשו שני קווי העלילה וגיבוריהם.
משלב מסוים, וכדרכו של מורקמי, מתווספים אלמנטים פנטסטיים לעלילה. למשל, ירח נוסף נתלה בשמים בצד זה המוכר לנו. ומשלב מסוים האלמנטים האלה משתלטים עליה. אחזור לכך בהמשך.

כשמנסים לפענח את הצלחתו של מורקמי מדברים על המערביות הבולטת שלו. הוא פשוט יפני שאינו יותר מדי יפני. זה אכן חלק מההסבר לפופולריות שלו. ראו לדוגמה את תיאורו (על דרך השלילה) של הכפר היפני הבא, אליו מגיע טנגו על מנת להיפגש עם אפוטרופוסה של הסופרת הצעירה: “איש אינו בא לפוטמטאו כדי לצפות בהצגה של 'דון קיחוטה איש לה מנצ'ה', לבקר בדיסקוטק פרוע במיוחד, לראות את אולם התצוגה של 'אסטון מרטין', או לאכול במסעדה הצרפתית הידועה בלובסטר המוקרם שהיא מגישה". כל האפיונים לעיל הם מערביים במפגיע. נוסף על מערביותו, הקסם שמהלך מורקמי על קוראים רבים נובע מכך שגיבוריו הם פעמים רבות רווקים אורבניים, החיים בסטייל, שומעים מוזיקה טובה וצורכים מותגים נחשבים (כך הם אאוממה וטנגו בדרגות שונות). על אף המלנכוליות שלהם, ובעצם גם בגללה, יש בגיבוריו משהו שמחניף לקהל הרווקים, הרווקים-לשעבר והרווקים-לעתיד, האורבניים, אלה המתוחכמים, השואפים-להיות-מתוחכמים והמתוחכמים-כביכול, שמאכלסים את הכרכים המערביים. גם ה"פמיניזם" של מורקמי מחניף לקוראות אורבניות מתוחכמות או אלו השואפות להיות כאלו. אאוממה, למשל, צדה גברים לסקס. היא אף דוגמה ומופת ל"העצמה" נשית, אמנם מעט קיצונית (מורקמי אף מייחס לה התנסות לסבית, אופנתית ובלתי נמנעת אף היא). גיבורותיו של מורקמי מייצגות היטב פמיניזם קפיטליסטי: נשים המשוחררות סוף-סוף לסקס נטול מחויבות, צריכת מותגים ועבודה קשה. ממש כמו גברים.
להיותה של הכתיבה הזו חלק ממארג "לייפסטייל" אורבני, ניתן להוסיף את העיסוק האופנתי של מורקמי בתרבות הגוף (כאן, דרך דמותה של אאוממה; בחיים דרך היותו רץ ידוע).
הקשר ההדוק של יצירתו של מורקמי לעולמות הסרטים והמוזיקה הפופולריים, דוגמאות מעולמות אלה מוזכרות לאורך ולרוחב הטקסט, תורם גם הוא לפופולריות שלו. בכך הוא אף מנגיש את יצירתו לאנשים שאינם רגילים בקריאת ספרים….. מורקמי הוא, למעשה, חלק אורגני מתרבות הפופ. לא רק אזכור תכוף של יצירות מהתרבות הפופולרית גורם לכך, אלא גם העובדה שגיבוריו הם בדרך כלל צעירים ואף צעירים מאד.
פירוט המאכלים כאן ברומן, שמזכיר לעתים תפריטים במסעדות אופנתיות, תורם גם הוא לתזה לפיה הרומנים של מורקמי הם חלק ממארג "לייפסטייל" של הבורגני-הבוהימייני האורבני המערבי, לא פחות משהם יצירות אמנות. מזמינים סיני וקוראים יפני.

אבל אי אפשר לבטל את מורקמי ולפטור את הצלחתו בהערות וההסברים הסוציולוגים והגיאופוליטים האחרונים.
הכישרון הספרותי נטו של מורקמי יוצא דופן, מרשים ביותר. מורקמי הוא מספר שיודע ליצור איזון כמעט מושלם בין חלקי הטקסט. מספר שלפרוזה שלו קצב מצוין. מספר שמשפטיו מחוטבים, נקיים, אווריריים, לעתים רבי יופי ובעלי עמקות מסוימת (כאן היה מאלף, למשל, הדיון על ההבדל בין ספרות למתמטיקה). מספר שהנו כמעט-גאון בבניית עלילה; בעל יכולת כמעט מתמטית לשוות לעלילות שלו מעין-הכרחיות של משוואה ארוכה אך אלגנטית. מורקמי, ממש כטנגו גיבורו, הוא טכנאי ספרותי מרשים ביותר. הנה דוגמה אקראית מעשרות למיומנותו הספרותית: מורקמי הרגיש, ובצדק, שיש לחזור על הביוגרפיה של טנגו לקראת סוף הרומן הארוך הזה, על מנת לרענן את זיכרונו של הקורא ו"לארוז" את הביוגרפיה הזו לקראת סגירתה. לצורך כך יצר אמתלה אמינה ביותר: אביו של טנגו שוכב על ערש דוויי, הפך לצמח, וטנגו מסכם את חייו באוזני אביו הדומם לקראת פרידתם.
אבל, בסופו של דבר, כאמור, זהו מספר בלי "ראש", מספר שכותב פנטזיה רומנטית ילדותית ומתקתקה. ולו הייתי יודע מה יש ברומן לפני שהייתי מתחיל בקריאתו, פרדוקס כמובן, ולולא, כמובן, הייתי מבקר מקצועי, לא הייתי מתחיל בה.

המגבלות של מורקמי המתבטאות כאן אינן מעטות. מוגבלת היא דמותה של אאוממה, למשל, דמות של כמעט-גיבורת-על נוקמת, שכמו לקוחה, לפחות בחלקה, מהזיה קודחת של תיכוניסט חְנון. חלק מהסצנות ברומן הן קולנועיות במובן הרע של המילה. כלומר נשענות על ארכיטיפים וקלישאות וויזואליים גסים. כך הוא, למשל, שומר הראש, השתקן והאימתני אך טוב הלב, של האלמנה המסתורית המעסיקה גם את אאוממה. בכלל, כל סצנות המפגשים בין האלמנה העשירה והאניגמטית לאאוממה הן כמעט קלישאות הוליבודיות. בנוסף, מטרידה כאן הרומנטיקה הקיטשית על פגישתם המיוחלת של שני הנאהבים שנועדו זו לזה מילדות (טנגו ואאוממה, וודאי ניחשתם). היצירה גם סובלת מסנטימנטליות כבדה שתמיד נגרמת כשעוסקים באופן לא מורכב או מחדש בנשים מוכות ו/או בפגיעה מינית בקטינים. בנוסף, זול, זול וילדותי, ילדותי הוא הצגת הרוע המוחלט של מנהיג הכת הדתית, או הרוע של הכוח שעומד מאחריו.

ועדיין, לולי החלק האחרון (משני-השלישים של הרומן המלא, כאמור), הייתי מסכם את הביקורת בכך שלפנינו ספרות פנאי מהנה ביותר. לא יותר אך גם לא פחות.
אך החלק האחרון הגיע גם הגיע. והחלק האחרון הזה, ואני מדבר על כמה מאות עמודים, הוא כזה קשקוש ילדותי, על מלחמה בין כוח מרושע, אנשים קטנים ומרושעים המכונים “ליטל פיפל", בכוחות הטוב, שאתה תוהה אם הסופר לועג לקוראיו. כאן נחשפת ערוות הפנטזיה של מורקמי; החלק הפנטסטי, שמתעצם בחלק האחרון הזה, פשוט מביך.
כך, שבסופו של חשבון, זו יצירה בעייתית מאד. הנפח הפיזי הגדול שלה לא יוצר איזו תובנה חברתית או העמקה הגותית או פסיכולוגית. הוא פשוט עדות ליכולת הווירטואוזית של מורקמי ליצור עלילה לופתת שיכולה כביכול להמשיך עד אין סוף. לרוץ ולרוץ. המעין-מחווה ל-1984 של אורוול שיש כאן הופכת לגול עצמי. 1984 היה ספר שאמר משהו על העולם. 1Q84 אינו יודע לומר הרבה על העולם. בנקודה כלשהי ברומן אומר טנגו: “וחוץ מזה, אם בעולם הזה (או בעולם ההוא) יש ירח אחד, או שניים, או שלושה, בסופו של דבר היה רק אדם אחד שהוא טנגו. ומה ההבדל? באיזה עולם שלא יהיה, טנגו הוא רק טנגו. הוא אותו אדם אחד, עם הבעיות המיוחדות שלו, ועם האישיות המיוחדת שלו. זהו, הנקודה האמיתית היא לא הירח, אלא הוא עצמו". אלה משפטים כדרבנות אבל גם הם משמשים כגול עצמי. כי מורקמי אכן טורח רבות על הצגת העולם בעל שני הירחים, העולם האחר, עולם הפנטסיה, והטורח הזה נובע בדיוק מכך שעל טנגו "עם האישיות המיוחדת שלו", מורקמי לא יכול לבנות רומן מלא ומספק.

יש המדברים על מורקמי בהקשר של פרס נובל. לו אני איש אקדמיה שבדי הייתי חס על כבוד הפרס ולא מעניק אותו לאצן היפני המוכשר.