שופנהאואר והאושר

פורסם לראשונה במגזין "אודיסיאה" (לאתר המגזין: http://odyssey.org.il/)

שופנהאואר והאושר

ספק אם יש מקבילה בתולדות הפילוסופיה לשופנהאואר (1788-1860); הוגה דעות מהשורה הראשונה שנטל על עצמו להוכיח שהאושר אינו קיים.
בשני ספריו המרכזיים – “העולם כרצון ודימוי" (כרך ראשון יצא ב-1818 והכרך השני ב-1844) ו"פאררגה ופרליפומנה" (נספחות ותוספות, ביוונית; ראה אור ב-1851) – מצויים עשרות רבות של עמודים, כתובים בפרוזה משובחת ולפרקים גאונית, המיועדים כל כולם לשכנע את הקורא כי האושר הוא אשליה והחיים הם סבל. המסירות הזו של שופנהאואר, מסירות מלאת חיים בדרכה, לשכנוע קוראיו בדבר נואלות הקיום ואי היתכנות הסיפוק בו, היא בעלת אפקט קומי, לפרקים.

העיקר המטפיזי עליו מושתת העולם, לפי שופנהאואר, הוא "הרצון". שופנהאואר ראה את עצמו כממשיכו וכמתקנו של קאנט; “הרצון" השופנהאוארי הוא, לדידו, אותו נעלם שקאנט כינה "הדבר-כשהוא-לעצמו". אצל שופנהאואר אנו יודעים משהו על טיבו של נעלם זה. “הרצון" השופנהאואר הוא מה שאנו – ולעיתים גם הוא – מכנים "הרצון לחיים". אך במטפיזיקה של שופנהאואר, חשוב לומר, "הרצון" מאפיין גם את עולם הצומח והדומם. כשהאבן נופלת לקרקע מכוח הכבידה היא מצייתת בדיוק לאותו "רצון" המפעם באדם התר אחר מחסה ופרנסה.
"הרצון" או "הרצון לחיים", טוען שופנהאואר, הוא חסר מטרה ואינו מופנה כלפי אובייקט מסוים. ההשתוקקות היא טבעו האמיתי של "רצון" זה – “הרצון”, בקצרה, תמיד רוצה – ולפיכך שום מטרה אינה יכולה לשים להשתוקקותו זו קץ. כיוון שאין יעד אמיתי לפניו, כמיהתו של "הרצון" אינה יכולה לבוא אף פעם לידי סיפוק. כך, למשל – מדגים שופנהאואר את טענתו, הנוגעת כפי שאמרנו גם לדוממים – הגרביטציה אינה פוסקת לרגע וחותרת להתכנסות גם במחיר השמדת עצמה, גם לו כל העולם היה הופך לכדור קטן דחוס; רק נוכחותו של כוח נגדי מונעת את הקריסה הזו.

אך לא רק שכל סיפוק אינו יכול להאריך ימים – כיוון שעם סיפוקה של תשוקה אחת צצה אחרת תחתיה, בהיותו של "הרצון", כאמור, משתוקק מטבעו. לא רק זו, אם כן, אלא שהסבל הוא למעשה המצב הקבוע של היקום ובייחוד מצב הקבע של האדם. זאת משום שמהו "סבל"? סבל הוא המכשול שניצב בין "הרצון" ליעדו הזמני. וכיוון שההגעה ליעד אינה אפשרית, כאמור, כי היעד מוחלף תדיר, הרי יוצא מכך שהסבל גם הוא מצב קבע. “כל החיים הנם סבל", מדגיש שופנהאואר; הרצון הלא פוסק להימנע מסבל אינו מוליד אלא שינוי בצורה של הסבל. שופנהאואר מדגים: הסבל מותמר מתשוקה מינית לא נמלאת, לאהבה נכזבת, משם לקנאה, עבור לחמדנות, ומשם לשנאה, לחרדה, לשאפתנות, לחולי או לתאוות בצע וחוזר חלילה. לפיכך, כל שמחה גדולה מושתתת על אשליה, על דלוזיה; האשליה שמצאנו את הדרך לסיפוק קבוע של התשוקות המענות שלנו או מענה סופי לדאגותינו. אבל התשוקות והדאגות ניעורות לחיים זמן לא רב אחרי סיפוקן-כביכול והסבל חוזר למשול בחיינו.

לא רק התמדת התשוקה – בהיות התשוקה טבענו, בהיות "הרצון" הרוצה-תמידית לוז קיומנו – מונעת מאיתנו להיות מאושרים. באותם רגעים נדירים-יחסית, בהם כל תשוקותינו נמלאות, אורב לנו, אומר שופנהאואר, השעמום. זו ”ריקנות מפחידה”, שהקיום הופך בלתי נסבל בגינה. "החיים" לפיכך, כותב שופנהאואר במטפורה מפורסמת, "מתנודדים כמו מטוטלת בין כאב לשעמום”.
מלחמת הקיום וכאביה מעסיקים בדרך כלל את רוב זמנם של בני האדם. במקרים המעטים שהקיום שלהם מובטח, בני האדם אינם יודעים מה לעשות אתו, כותב שופנהאואר. בציניות המהממת והמרעננת האופיינית לו, מנסח זאת שופנהאואר כך: "בני האדם הופכים מעמסה לעצמם; הם רואים כרווח נקי שלהם כל שעה שהצליחו איכשהו להעביר”. בני האדם מחפשים בידור בכל מחיר, מנסים איכשהו "להרוג את הזמן", ביטוי שלפי שופנהאואר מסגיר את אימת שעמום הקיום במלוא עוצמתה. בני האדם נאבקים על הקיום, אך כשהקיום מובטח הם מנסים "להרוג" אותו!
באותה ציניות גאונית מסביר שופנהאואר שאימת השעמום היא המקור לחברתיות האנושית. ככלל, כותב שופנהאואר, בני האדם אינם אוהבים איש את רעהו. אך אימתו המצמיתה של השעמום משליכה אותם זה לזרועות זה. בפילדלפיה, מספר שופנהאואר לקוראי "העולם כרצון ודימוי", מערכת המשפט משתמשת בשעמום כעונש. היא מבודדת את האסירים ומותירה אותם בטלים ממעש. העונש כה כבד עד שחלק מהאסירים מעדיפים להתאבד.

ההיטלטלות בין סבל והשתוקקות-מסבה-סבל לבין שעמום מאפיינת, אם כך, את הקיום האנושי. בחיי המעמד הבינוני מועקת הקיום מחולקת, לפיכך, בין ימי השבוע, כותב שופנהאואר בסרקזם: ששה ימים מוקדשים לסבל ויום א' לשעמום.

בהערה גאונית מבאר שופנהאואר שהאנושות המציאה את האלים למטרה כפולה. לא רק על מנת לשכך את כעסם וכך לגרום להם להובילנו לעולם טוב יותר (בחיינו או אחרי מותנו). כלומר האלים הומצאו לא רק על מנת להתגבר על פחדנו וסבלנו, שהם מנת חלקם של בני האדם. זה הרי הסבר אתיאיסטי קלישאי, גם אם לא לא נכון. שופנהאואר מוסיף לו הסבר נוסף: האלים ועבודתם הומצאו גם על מנת להתגבר על סוג הסבל השני שהאדם מוכשר לו, הרי הוא השעמום. האדם מתעסק בעבודת האלים על כל דקדוקיה על מנת לא למות משעמום. לפיכך, הוא מוסיף, בעוד עבודת האלים והאלילים גוזלת מהאדם זמן ואנרגיה שהיו יכולים להיות מוקדשים לשיפור חייו וכך למניעת ייסורים, כלומר למניעת מחצית הסיבה שבגללה פנה האדם לאלים מלכתחילה, ועל כך העירו מבקרי דת רבים בתקופה המודרנית, הרי שעבודת האלים והאלילים מספקת לאדם עיסוק שמסיח דעתו מהשעמום ו"זהו יתרון של כל האמונות התפלות, יתרון שכלל אין לבוז לו".

על מנת לא ליפול בפח הסבל ובפחת השעמום, הדרך הטובה ביותר לחיות היא למנן את תחלופות התשוקה והשבעתה בפרקי זמן לא ארוכים מדי – או אז יגדל הסבל – ולא קצרים מדי – או אז ימשול השעמום. אך עם זאת חיים אלה בינוניים בהגדרה: תשוקותיהם אינן גדולות ולפיכך גם הפגת התשוקות אינה עזה.

שופנהאואר מציג את טענתו הבסיסית על נמנעות האושר בשלל דרכים ברחבי כתביו. הנה דרך נוספת: כל סיפוק, “או מה שמכונה בדרך כלל אושר", הוא כותב, הוא ביסודו תופעה שלילית ולא חיובית. למה הכוונה? הסיפוק או האושר מסירים כאב וכך מתחולל מה שאנו מכנים "סיפוק" או "אושר”. האושר הוא תמיד פריה של תשוקה שקדמה לו. לאושר אין ערך עצמי, אין קיום אוטונומי. ואילו לסבל ולכאב יש נוכחות פוזיטיבית.
וזו בדיוק הסיבה לכך שברגע שמולאה התשוקה התוצאה, כאמור, היא אחת משתיים: או שעמום או צמיחתה של תשוקה אחרת (וסבל נוסף). זאת משום שהאושר, בהגדרה, כלומר בהיותו נגטיבי, לא יכול להתמיד. האושר אינו ממשות, אלא התרה לרגע של הממשות האמיתית, שהיא הסבל או התשוקה.
העונג אינו ממשי וזו גם בדיוק הסיבה שעל מנת לחוש עונג אנו מזכירים לעצמנו את הסבל והמחסור שקדמו לו. פשוט: את העונג עצמו קשה לחוש כי הוא אינו ממשי. הממשי הוא רק הסרת הסבל והמחסור.
זה גם הביאור, מוסיף שופנהאואר, לתכונה האנושית הלא מצודדת לפיה אנו מתענגים כשאנו רואים את האחר בסבלו. אין כאן רק רשעות או סדיזם. פשוט, אנו חשים באושר רק כשאנו מעמתים אותו עם הסבל. האושר לא קיים כשלעצמו. ושופנהאואר מצטט את המשורר הרומי לוקרטיוס בעניין זה: “עונג הוא לעמוד על החוף כשרוחות סוערות מעוררות את הים, ולצפות ביגיעות הגדולות שעוברות על אחר. אין זה מענג אותנו לראות אחר מתענה, אלא שמחה היא לנו לצפות במצוקות שמהן אנו פטורים". הסיבה שרוב בני האדם מציגים חזות מאושרת בעוד הם סובלים, נובעת ממודעותם לתכונה הלא מלבבת הזו של האנושות, לשאוב הנאה מסבלו של הזולת.
אי יכולתו של האושר להתמיד, אי יכולת הנובעת כאמור מטבעו הנגטיבי, הנם גם הסיבה, טוען שופנהאואר, לכך שהיצירות האפיות והדרמטיות הגדולות מציגות לנו רק מאבקים ומאמצים של גיבוריהן להשגת אושר ולעולם לא את האושר גופא. כשהגיבורים משיגים את מטרתם המסך ממהר לרדת, כי האושר, שאחריו רדפו בתשוקה כזו הגיבורים, הוא תעתוע, הוא אינו יכול להתמיד. לפי שופנהאואר אי אפשר לייצג אושר מתמיד באמנות, לא כיוון שהוא "לא מעניין", כפי שנהוג לומר באופן קלישאי, אלא כיוון שאושר מתמיד פשוט אינו קיים!
התלות של האושר בסבל היא גם הסיבה, אומר שופנהאואר, שאנו בדרך כלל מוצאים כי מי שהנו בעל יכולת גדולה להתענגות הנו בעל יכולת גדולה לייסורים. זאת כיוון שהייסורים והתענוג מתנים זה את זה, האחרון הוא פתרונו של הראשון.

באחד הקטעים ביצירתו, שופנהאואר מעלה את ההיפותזה שמידת היכולת לסבל או לאושר מסוים (אושר מוחלט הרי אינו קיים, לדידו) אינה תלויה כלל במאורעות חיצוניים אלא נובעת ממזגו של הפרט. לעמדה זו מביא שופנהאואר כמה ראיות. ראשית, ראיה ליחסיות ושוליות האושר החיצוני האובייקטיבי: הרי ידוע שסבל גדול הופך מצוקות קודמות קטנות יותר ללא מורגשות, ולהיפך, בהיעדר מצוקות גדולות החרדות והמועקות הקטנות מענות אותנו ללא רחם. כך שהסבל והאושר אינם נובעים מסיבות "אובייקטיביות”. ראיה נוספת: לאחר רגע של סבל גדול או אושר גדול אנחנו חוזרים עד מהרה למצב רוחנו הקודם. משמע, שמזגנו גובר על המאורעות החיצונים. ראיה נוספת לסובייקטיביות של האושר והסבל היא שכיחותם הדומה של אנשים עליזים בקרב העניים והעשירים. וראיה נוספת: הסיבות להתאבדות נעות בספקטרום שמתחיל מהסיבה הכבדה והמובנת ביותר ועד לסיבה הפעוטה ביותר. משמע האושר או הסבל אינם נובעים מבחוץ אלא מבפנים. ישנו "חוק שימור הסבל", ניתן לטעון בעקבות שופנהאואר, הנובע ממזגנו ולא מהמציאות (הוא אינו מתנסח בדיוק כך).

הזכרנו מקודם ש"הרצון" הוא עקרון מטפיזי שאינו מאפיין רק את האדם. האם, לפיכך, הבריאה, או לפחות החיות שהנן בעלי מערכת עצבים, סובלות גם הן כמו האדם? יש הבדל גדול בין האדם לשאר הבריאה, טוען שופנהאואר. ולא רק בין האדם לחיות, אלא גם בין אדם לאדם. ככל שגדלה האינטליגנציה כן גדל גם הסבל, לפי שופנהאואר. לפיכך, האדם סובל יותר מהחיה; האדם הפקחי יותר מהאדם הממוצע; ואילו הגאון סובל יותר מכל האנושות.
סיבה אחת לכך שהאדם סובל יותר מהחיה נעוצה ביכולתו לשער או לדמיין את העתיד ולזכור את העבר. האדם, שאינו חי רק בהווה כמו החיה, מודע משום כך למותו. אך סבלו מועצם גם מכיוון אחר הקשור בכך שהוא מודע לעתיד וזוכר את העבר. האדם מכפיל את רגע הסבל בהווה בתחזית שהסבל יימשך בעתיד; או שסבלו בהווה גובר כיוון שהוא זוכר את הרגעים בעבר בהם לא סבל; או משום שקיווה לעונג מתמשך שייפול בגורלו בעתיד והוא סובל משום שעונג זה לא בא. האדם, מנסח שופנהאואר, סובל מ"חרדה" מפני הבאות ו"מתקווה" שלא נמלאת, בעוד החיה אינה מסוגלת ל"חרדה" מהעתיד הלא מוחש ולאכזבה מאי התגשמות של "תקווה".
עוד סיבה לכך שהאדם סובל יותר מהחיה הינה שהאדם הוא בעל אינספור צרכים ולכן מסוגל לאינספור כאבים הנובעים מאי התמלאותם. לאדם יש, למשל, צורך בכבוד ויש לו חוש בושה, כלומר הוא מוטרד ממה שאחרים חושבים עליו. והנה לנו עוד מקור סבל שאין לחיות.

תפיסת העולם של שופנהאואר קודרת: "האינדיבידואל האנושי מוצא את עצמו כיצור סופי במרחב ובזמן אינסופיים […] ככמות נידפת בהשוואה אליהם. הוא הושלך אליהם". כמו שהעמידה, אומר שופנהאואר, היא רק הימנעות מנפילה, כך החיים הם הימנעות-לרגע ממיתה, הטבעית לנו כמו הנפילה. בעוד אחת מהמטפורות הגאוניות שלו טוען שופנהאואר שהמוות טבוע בחיים מלידה והחיים הם המשחק שהמוות משחק איתנו כמו הטורף המשתעשע מעט עם הנטרף רגע לפני שיבלענו. מאותו אזור דימויים ובאותה ציניות גאונית, מזרז אותנו שופנהאואר להבחין עד מה גדול הסבל מהאושר בעולם הזה דרך התבוננות בחיה אחת האוכלת חיה אחרת. מה דעתכם, האם תענוגו של הטורף גדול יותר מייסוריו של הנטרף? שואל שופנהאואר רטורית.
"לא יאומן כמה מרוצת חיי רוב בני האדם נראית חסרת משמעות וחשיבות מבחוץ, ומוחשת כמשעממת וכמטופשת מבפנים. חיי אדם הם כמיהה ודאגה יגעות, התנודדות דמוית חלום דרך ארבעת שלבי החיים בואכה המוות, כל זה מלווה בסדרה של מחשבות טריוויאליות. חיי אדם הם כמו מנגנון שעון שנמתח ומתקתק בלי לדעת למה". מהיכן שאב דנטה את תיאורי הגיהינום שלו, כותב שופנהאואר, אם לא מהחיים הללו שלנו עלי אדמות? ואילו תיאור גן עדן של דנטה חיוור, בדיוק מכיוון שלא נמצא לו מודל בחיינו אנו. חיי אנוש, כמו חפצים נחותים ומזויפים, מצופים מבחוץ בדמוי-זהב, אבל זוהרם כוזב.
שופנהאואר אינו אדיש לסבל האנושי, אך כפי שהוא אומר במשפט מבריק נוסף: “חיי כל אדם, כשהם נצפים כמכלול וכאשר רק תוויהם החשובים מודגשים לעינינו, הנם טרגדיה אמיתית. אבל כשאנו מתבוננים בפרטים הרי שיש להם אופי של קומדיה". כי כל הרדיפה הקדחתנית הזו אחר אושר והנאות, רדיפה שלעולם אינה נמלאת, הרי היא קומית במהותה. ולמרות האמפטיה, שופנהאואר אינו מחמיץ גם כאן הזדמנות נוספת לחידוד קודר: אפילו את הפאתוס והיושרה של גיבורי הטרגדיה גוזל מאיתנו הקיום האנושי, בדיוק בגלל שהוא גם קומי.
אם העולם כה נורא מדוע אנשים אינם מתאבדים בהמוניהם? הסיבה שאנשים אינם מתאבדים, מבאר שופנהאואר, אינה נובעת מאהבת החיים. כי הרי אין מה לאהוב. היא נובעת מפחד המוות. לולי העונג שברבייה, טוען שופנהאואר, ייתכן ולא הייתה האנושות בוחרת מרצונה החופשי בהנצחת הקיום האנושי. היה צריך לשדל את האדם לרבייה באמצעות התענוג כי אחרת לא היה מתרבה. אמירה זו רלוונטית כיום באופן חריף – כיום כשעונג המין הופרד בחדות מהרבייה – ואכן אנו רואים בכמה מדינות באירופה ילודה שלילית. כאילו החליט חלק נכבד מהמין האנושי שהוא לא חפץ בהתמדת האנושות.

אני יודע שאני יכול לדכא את קוראיי, מציין שופנהאואר ברגע של מודעות עצמית, אבל יש בהשקפתי גם נחמה. הנחמה היא זו: אם אנחנו תופסים את הסבל בחיים כמקרי, כמזל רע, כלא נובע מעצם טיבם, הרי כשאנחנו סובלים גדל סבלנו שבעתיים, כי אנו משוכנעים שהוא רק מנת חלקנו, לו זכינו בשרירות גורל, ואילו יש בין בני האדם אנשים מאושרים. אבל אם אנו מבינים שייסורים הם חלק מהותי מהחיים, נוכל להתייחס אל החיים בשוויון נפש סטואי.

לפי שופנהאואר ישנן שתי דרכים בלבד להיות מאושרים, או, ליתר דיוק, לא-סובלים. האחת היא דרך האמנות. האמנות, כל עוד אנחנו משוקעים בה, מרימה אותנו מעל הקיום היומיומי והופכת אותנו לרגע לצופים לא אינטרסנטיים בקיום, אנחנו נהיים לרגע למראה צוננת שלו, מעין אינטלקט טהור מתבונן וחסר תשוקה. האמנות במיטבה מייצגת את העולם כפי שהוא באמת ונוטלת אותנו בידה על מנת שנתבונן ונתענג עמה על הדברים כמו שהם, בלי לחשוק בהם ולפיכך בלי לסבול. לכן, למשל, שופנהאואר ביקורתי לגבי אמנות הפיסול של פסלים עירומים. הם, לעתים, מכוונים לעורר את התשוקה ולפיכך נוגדים את טיבה של האמנות, שהנה התבוננות שלווה בעולם. אמנות שמעוררת תשוקה מגבירה את הסבל. אבל האמנות היא מפלט רק לרגעים.
הדרך היחידה להשיג אושר או היעדר סבל באופן מתמיד היא על ידי הכחשה עצמית של "הרצון". זוהי דרכם של הקדושים, המגיעים לשוויון נפש ולשחרור מעקת הקיום על ידי דיכוי תשוקת החיים בתוכם. רעיונות אלה קרובים, כמובן, לרעיונות מהמזרח הרחוק, לשאיפה להגיע ל”נירוואנה”. שופנהאואר הוא הפילוסוף המערבי הגדול הבולט שהגותו קרובה ברוחה ואף הושפעה מכתבים בודהיסטים והינדואיסטים. את תרגומם של כתבים אלה לשפות האירופאיות הגדיר שופנהאואר כמתנה האינטלקטואלית הגדולה ביותר שהעניקה המאה ה-19 לאירופה. חשוב לציין כי שופנהאואר רואה בבודהיזם הגות פסימית! וזו ראייה שונה מהראייה המקובלת על רבים, אך דומה שהיא מדויקת יותר.

הגותו של שופנהאואר היא, כמובן, פסימיסטית, כפי שהוא עצמו מגדירה וכפי הגדירו אותה אחרים. עם זאת, הקריאה בו מסבה התרוממות רוח מיוחדת ואפילו אושר-לשעה. וזאת לא רק בגין גאוניותו הספרותית המובהקת, אלא בגלל עצם ההכרה שיש בהגותו בצדדים הפחות מלבבים של הקיום, אי-הסבת הפנים מהם. שופנהאואר עצמו כתב שהגישה האופטימיסטית לחיים נראית לו לא רק אבסורדית, אלא אף מרושעת, כיוון שהאופטימיסט מתכחש לסבל העצום של האנושות. אי ההתכחשות לסבל הזה היא זכותה הגדולה של ההגות המיוחדת הזו.