על "המלאכית אזמרלדה", של דון דלילו, הוצאת "ספרית מעריב" (מאנגלית: דפנה לוי)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

בביקורת מבריקה ומפורסמת (יחסית, כמובן) שפורסמה ב"ניו ריפבליק", ביקורת על "תת-עולם", האפוס האמריקאי עב הכרס של דון דלילו על אמריקה שראה אור ב-1997, טען המבקר הבריטי ג'יימס ווד שהמוקד של יצירת דלילו ומקור חולשתה הוא הפרנויה. לא רק שגיבוריו של דלילו מאמינים בכוחות-על שרודפים אחריהם ומכתרים אותם – אם זה הממשלה האמריקאית, תרבות הדימויים הפוסטמודרנית המצויה בכל, טרוריסטים או ממשלות החולשות על כוח גרעיני – אלא שגם הסופר עצמו מאמין באבסולוטיות הכוחות האלה, לפחות במקצת. למעשה, טען ווד, משתמש דלילו ברגשות הפרנואידים והקונספירטיביים, לפיהם "הכל קשור להכל", על מנת להעניק לכידות לרומנים שלו. כך הפך "תת-עולם", יצירה שמנסה להקיף את אמריקה כולה משנות החמישים עד לשנות התשעים, ליצירה מוזרה שהנה, בלשונו הקולעת של ווד, "צנטריפוגלית באופן מסיח-דעת ובו-זמנית צנטריפטלית באופן דוגמאטי"; "צנטריפטלית", בגלל אמונתה באותה קונספירציה, אמונה שנועדה, בין השאר, להעניק לכידות מלאכותית לחטיבות הרומן המתפרקות, "הצנטריפוגליות". אבל סוגת הרומן עוינת את הפרנויה, טוען ווד בעוד משפט עקרוני ראוי לציטוט: "פרנויה הינה סוג של מיסטיציזם" והרומן, כסוגה חילונית ומפוכחת, "דוחה מיסטיציזם".
תשעת הסיפורים שקובצו ב"המלאכית אזמרלדה" ופורסמו בין 1979 ל-2011 ממחישים אף הם עד כמה הפרנויה מרכזית בעולמו של דלילו. ארבעה סיפורים עוסקים באסונות ובפגעים בקנה מידה גדול, כלומר בפרנויות שהתגשמו: אחד עוסק בתיאור יחסים בין שני אנשי צוות בחללית או לוויין במלחמת עולם שלישית; אחר עוסק ברעידת אדמה ביוון שבה שוהה גיבורת הסיפור האמריקאית; שלישי עוסק במשבר הכלכלי הגלובלי האחרון דרך עיניו של עבריין צווארון לבן האסור בבית כלא לפושעים פיננסיים כדוגמתו; רביעי עוסק במפגש בין גבר ואישה זרים במוזיאון ניו יורקי המציג עבודות על הקבוצה הטרוריסטית "באדר-מיינהוף". סיפורים אחרים מדגימים את היסוד הפרנואידי בקנה מידה קטן יותר: אצן ניו יורקי עד לחטיפה של ילד מאמו בפארק. שלא כעדה אחרת, הסבורה שהחוטף הוא האב, האצן נוטה לסברה שהחוטף הוא אדם זר, כלומר שזה אירוע שרירותי ומפחיד הרבה יותר. סיפור אחר, שפיתוחו, אגב, נמצא בדמות מרכזית ב"תת-עולם", מתמקד בנזירה זקנה בברונקס שמסייעת לפגועי גורל החיים בשכונה ומתוודעת לנערה קטנה ועזובה שלבסוף נאנסת ונרצחת.
לא פחות מיסוד הפרנויה עוסקים הסיפורים במפגשים בין זרים גמורים. סיפור אחד הינו על שני תלמידי קולג' שרואים אדם זר ברחוב ומתחילים לעקוב אחריו ולהמציא לו קורות חיים. סיפור אחר הינו על גבר ואישה זרים שנתקעו על אי, בקריביים כמדומני, מחכים לטיסה לניו יורק שנדחית שוב ושוב ומנהלים ביניהם בינתיים רומן. סיפור נוסף הוא על אדם שמבלה את ימיו בצפייה בסרטים ברחבי בתי הקולנוע של מנהטן ומחליט לעקוב אחר עמיתה לתחביב המוזר, שכמותו נודדת מקולנוע לקולנוע, ולנסות להתוודע אליה. ואת הזוג הזר שנפגש מול תערוכת "באדר-מיינהוף" הזכרתי כבר. למעשה, כשחושבים על זה, יש קשר בין הזרות ומה שסוציולוגים כינו פעם, ובייחוד בהקשר האמריקאי, "אטומיזם" חברתי, לבין הפרנויה והקונספירציה. הרי הפרנויה היא דרך (מעוותת) להתגברות על בדידות ו"אטומיזם", אמצעי (מפוקפק) ליצירת קשר, דרך ההשתכנעות הקונספירטיבית ש"הכל קשור להכל".
אבל אי אפשר לפטור את יצירתו של דלילו, מבכירי הסופרים האמריקאיים, בהערות הביקורתיות הללו. ייחודו ומקוריותו של דלילו הנם הניסיון, המוצלח פעמים רבות, ללכד את הדחיסות והיופי של לשון השירה עם התמות העדכניות ביותר: עריצותן של הטכנולוגיה, המערכת הקפיטליסטית וחרושת התרבות והדימויים. התלכיד הזה מבטא ניסיון התמודדות הרואי של היחיד, החמוש בשפה לירית ופיוטית בלבד, כלומר בשפה פרטית, ניסיונו לעכל את המערכות הכלל-עולמיות המאיימות למוחקו. לעתים העיבוי הלירי של השפה יוצר תחושת פומפוזיות, כלומר הגבהה וניפוח פואטיים לא הולמים של מציאות פרוזאית; לעתים ההיקסמות מגודלן ומהירותן של המערכות עמן מתמודד דלילו בפרוזה שלו היא בעוכרי היכולת הביקורתית הצוננת. כאן למשל, אסיר הצווארון הלבן צופה בחדשות כלכליות המדווחות על קריסת הכלכלה העולמית באופן הבא: "'צניחות של הבורסה באלף נקודות בשמינית השנייה' […] 'מאית השנייה. אלפית השנייה'. 'לא אמיתי, דמיוני, סוריאליסטי'. 'מי עשה את זה? מאיפה זה בא? לאן זה הולך?' 'זה קרה בשיקגו'. 'זה קרה בקנזס'. 'זה סרט, זה שיר'". ספק עם האסתטיזציה המוקסמת של המשבר ("זה סרט, זה שיר") היא הדרך הנכונה להתמודד עמו. אך לעתים קרובות מצליח דלילו לחלץ יופי ופיוט לא רק מיחסי אנוש יומיומיים, נחלתם של סופרים טובים מהשורה, אלא גם מהאירועים והמערכות שמעבר לקנה המידה האנושי, המערכות הלא-אנושיות שמוחצות אותנו תחתן. במובן זה כותרת הסיפור שמופיע כאן, "רגעים אנושיים במלחמת העולם השלישית", מבטאת באופן קולע את הפרויקט של דלילו במיטבו: להפוך את הזר, העצום, האכזר – למשהו מבוית וביתי. למשהו יפה, צנוע ואנושי כמו שירה לירית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On מאי 3, 2012 at 12:52 PM

    תודה אריק,עזרת לי להגדיר לעצמי מהו הדבר שדוחה אותי בכתיבתו של דלילו.

  • אחת העם  On מאי 3, 2012 at 2:00 PM

    תודה. קראתי את תת-עולם" שלו ומאוד אהבתי.

  • עוגיפלצת  On מאי 3, 2012 at 9:53 PM

    נשמע בנאלי רצח. הספר, לא הביקורת. היא תענוג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: