פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"
באוניברסיטת בראון היוקרתית, בשנות השמונים, מעביר פרופסור זקן קורס בשם: "עלילת הנישואים: רומנים נבחרים של אוסטן, אליוט וג'יימס". הפרופסור לספרות גורס – כפי שאגב נטען כבר מאה שנה, לפחות מאז שט.ס. אליוט (לא ג'ורג' מהסילבוס) טען ש"יוליסס" הביא את הרומן לשיאו ולחתימתו – שהרומן כיום גוסס. כך הפרופסור: "ז'אנר הרומן הגיע לשיאו בעלילת הנישואים, ומאז שזו נעלמה הוא רק מידרדר. בימים שבהם ההצלחה בחיים הייתה תלויה בנישואים, והנישואים היו תלויים בכסף, היה לסופרים על מה לכתוב […] השוויון בין המינים הועיל לאישה, אבל הזיק לרומן. מה זה משנה עם מי אמה מתחתנת אם היא יכולה לפרק את התא המשפחתי בכל שלב?".
לכאורה, הרומן של יוג'נידיס, ששמו כשם הקורס, נועד להתריס כנגד התזה הזו. הנה לנו רומן בן המאה ה-21, שאף זכה לתשומת לב ביקורתית רבה (הוא נבחר ברשימות רבות לאחד הספרים הטובים של 2011), ושבבסיסו מונחת בהחלט "עלילת נישואים". מדלן, סטודנטית לספרות בשנתה האחרונה בבראון ממשפחה מהמעמד הבינוני הגבוה, מתאהבת באוניברסיטה בליאונרד, סטודנט מבריק לפילוסופיה וביולוגיה, ממשפחה הרוסה ומהמעמד הבינוני הנמוך. במדלן מאוהב מיטשל, בן המעמד הבינוני הנמוך אף הוא, סטודנט ללימודי דת בעל חיבוטי נפש תיאולוגיים, אבל מדלן מתייחסת אליו כידיד בלבד. בסיום לימודיהם, מיטשל יוצא למסע רוחני בהודו בעוד מדלן וליאונרד מתחתנים. עד מהרה מתגלה כי ליאונרד הכריזמטי חולה במאניה דיפרסיה, כמו גיבור ג'יין אוסטיני שמתחת לחזותו המצודדת מסתתר יסוד לא-אחראי או אף מרושע. האם מדלן תבחר כעת במיטשל או תדבק בליאונרד? הרומן כתוב בגוף שלישי ונצמד לסירוגין לתודעתם ולפעולותיהם של כל אחד משלושת הגיבורים, כשהסופר משתמש לעתים בטכניקה מעניינת כשהוא, בהיתממות ומבלי להצהיר על כך, מוסר גרסאות שונות ו"רשומוניות" לאותם אירועים עצמם, שונות בפרטים קטנים ועם זאת משמעותיים.
בתשתית הרומן מונחת השקפת עולם רפובליקאית-שמרנית מתונה. בכך, כמדומה, יוג'נידיס מזכיר מעט את ג'ון אפדייק, שהיה מהסופרים האמריקאיים הבולטים המעטים שתמך במלחמה בוייטנאם. הוא ודאי מזכיר את אפדייק בהתעניינותו במעמדה של הדת בחברה האמריקאית והוא ודאי אינו מזכיר אותו בשמרנות המינית היחסית של גיבוריו. על רקע ההטיה הדמוקרטית-ליברלית של הספרות האמריקאית זו אינה מגרעה אלא גיוון מרענן, אבל כדאי להיות ער אליו. הרומן מפגין עוינות דקה כלפי אירופה הסוציאל-דמוקרטית. הוריה של מדלן, המוצגים באור אוהד, הם רפובליקאים ומדלן אינה מורדת בהם בנושא זה. גם בעצם נישואיהם של מדלן וליאונרד בתחילת שנות העשרים שלהם יש יסוד שמרני ו"רפובליקאי". מדלן גם נרתעת מליאונרד כי יחסיו עם הוריו מעורערים והם עצמם מעורערים "ומדלן הקפידה לצאת רק עם בחורים שאוהבים את ההורים שלהם". למרות הטון הסונט האופייני הרי שהמחבר מסכים עם עמדתה הזהירה, המחושבת והבורגנית-"בריאה" של מדלן וההוכחה הניצחת לכך ניתנת בהתפתחות עלילת יחסיה עם ליאונרד.
זוהי קומדיה. היא קומדיה בטון הלגלגני-אוהד של המספר. למשל, בתיאור אהבת הספרות של מדלן: "היא בחרה ללמוד ספרות אנגלית מהסיבה הפשוטה והנדושה ביותר: כי היא אהבה לקרוא. מה שמדלן מצאה ברשימת הקורסים ב'ספרות אנגלית ואמריקאית' היה מקביל למה ששותפותיה לדירה מצאו בקטלוג הפריטים בכלבו ברגדוף". או בטון הסרקסטי ביחס ליומרנות האקדמית בת התקופה: "כמעט בן-לילה נעשה מגוחך לקרוא סופרים כמו צ'יבר ואפדייק, שכתבו על הפרברים שמדלן ורוב חבריה גדלו בהם, והם נזנחו לטובת המרקיז דה סאד, שכתב על ביתוק אנאלי של בתוליהן של נערות בצרפת במאה ה-18". אבל היא קומדיה, בראש ובראשונה, בגלל גילם הצעיר של הגיבורים. צריך כישרון ורצון גדולים, כדוגמת קנז ב"התגנבות יחידים", כדי להציג את לבטי גיל ההתבגרות וראשית הבגרות באופן טראגי (ולא מלודרמטי). המתבגרים והמבוגרים הצעירים אמנם תופסים את לבטיהם שלהם באופן טראגי לרוב, אבל בהתבוננות מבחוץ הרי שאלה קונפליקטים ומועקות שמתגמדים לנוכח אתגרי העתיד ולבטח לנוכח העובדה שיש לצעירים האלה בכלל עוד עתיד כזה. הקומיות המעודנת של הרומן הופכת את הקריאה בו למהנה מאד. יוג'נידיס מעניק דיוקן מפורט של נעורים בארצות הברית בשנות השמונים, מוליך את הסיפור של כל אחד משלוש הדמויות בביטחון, לא נמנע מלעסוק בנושאים רציניים כמו דת ופסיכופתולוגיה, אבל האווירה בבסיסה קלילה והיחס כלפי הדמויות אוהד אך אירוני. אך בעצם היותה של "עלילת הנישואים" קומדיה קלילה, מצדיק יוג'נידיס את שיפוטו של הפרופסור לספרות מבראון: קשה לכתוב רומן חמור על נישואין בעידן הנוכחי. ולא ברור שהסופר מודע לכך שספרו בעצם מאושש את התזה ולא מתריס כנגדה. בייחוד הסיום החלש של הרומן, שלא אחשוף אותו, ממחיש זאת, כאשר הסופר דוקר בנונשלנטיות נמהרת וקלילה מדי בלון ציפייה שניפח כל הרומן.
הקומיות טובת הלב, והאירוניה שמסכלת את החומרה, הופכות את הרומן הזה לכייפי מאד, לא פחות אך גם לא יותר.
מבקר חופשי 
תגובות
זה כ"כ זקן ועייף: "ומדלן הקפידה לצאת רק עם בחורים שאוהבים את ההורים שלהם". "ומדלן הקפידה לצאת רק עם בחורים שאוהבים את ההורים שלהם".
זה נאמר באירוניה בטקסט, אירוניה כלפי מדלן. אבל לטענתי האירוניה אכן אינה שלמה, היא אירוניה אוהדת.
אירוניה לא יכולה להיות אוהדת?? והרי זה מותר האירוניה מהציניות. אני תמיד חושבת ביני לבין עצמי על ציניות כרשע בהגדה של פסח ועל האירוניה כמי שמסתכל מבחוץ וחושב "שום דבר אנושי לא זר לי".
אני מניח שיש דרגות שונות של אהדה בשימוש באירוניה וכאן הכף נוטה לדרגה גבוהה כזו.