על "אמרות משפחה", של נטליה גינצבורג, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו; מתרגם-שותף: מנחם פרי)

פורסם במדור לספרות שב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

האוטוביוגרפיה "אמרות משפחה" ראתה אור במקור ב-1963. זו אוטוביוגרפיה של הסופרת האיטלקייה (ממוצא יהודי) הגדולה, המספרת על חייה ובעיקר חיי משפחתה מילדותה המוקדמת (גינצבורג נולדה ב-1916) עד לשנות החמישים, כשהיא אחרי נישואים, אימהות ותחילתה של קריירה ספרותית.
גינצבורג נולדה אחרונה למשפחתה אחרי שלושה אחים ואחות אחת, וגדלה בטורינו בבית בורגני ומקושר אך סוציאליסטי. הוריה היו הפוכים במזגם. האב, ביולוג יהודי נודע, היה אנליטי, נמרץ ורתחן איום. ואילו אמה, בת למשפחה קתולית, הייתה אוהבת חיים, עצלנית מעט וכמעט קוקטית. את האוטוביוגרפיה שלה ארגנה נטליה גינצבורג סביב ביטויים ואנקדוטות שהיו רווחים במשפחתה. כך שאביה ואמה, למשל, ההפוכים באופיים, מאופיינים באמצעות אמרותיהם וסיפוריהם הרווחים. האב מאופיין כך: "בבית הורי, כשהייתי נערה צעירה, וישבנו סביב השולחן, ואני או אחותי או מישהו מאחַי הפכנו כוס על המפה, או הנחנו לסכין ליפול, היה קולו של אבי מרעים: 'אל תהיו לא-יוצלחים'. אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: 'אל תלקקו את הצלחות! אל תשפריצו! אל תעשו כתמים!'. השפרצות וכתמים היו, בעיני אבי, גם הציורים המודרניים, שלא היה יכול לסבול. הוא היה אומר: 'אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני אדם שאפשר להביא למקומות!'". מעניינת, אגב, הבחירה של המתרגמים להשתמש בביטוי "הוא היה אומר", שלקוח מאוצר אמרות החוכמה היהודית, "פרקי אבות", ביחס לאמרות משפחת לוי (שם משפחתה של גינצבורג בנעוריה). ואילו האם נהגה לספר ולחזור ולספר סיפורים משועשעים מעין אלה: "והיה גם המשפט המפורסם של מנצח על תזמורת, מכר של סילביו [אחיה של האם], שבבֶּרגָמוֹ, במסע הופעות, פנה אל הזמרים פזורי-הדעת, או הלא-ממושמעים, ואמר להם: 'לא באנו לברגמו לעשות פיקניק, אלא כדי לבצע את כרמן, יצירת-המופת של בּיזֶה'".
האירועים הפוליטיים, עליית מוסוליני והפשיזם, מצויים בתחילה ברקע הרחוק של הסיפור המשפחתי. אבל בבת אחת מתלכדים הפרטי והפוליטי והסיפור הצועד על מי מנוחות נדרך כאשר אחד מאחיה של נטליה, מריו, נמלט מאיטליה בעקבות פעילות אנטי פאשיסטית והמשטרה עוצרת בעקבות בריחתו את אביה ואת אחיה. מהנקודה הזו ואילך נקרא הסיפור המשפחתי לא רק בהנאה ובהתפעלות אלא גם במתח: כיצד תשרוד משפחתה של גינצבורג את המלחמה? את ניסיונה מימי המלחמה מתמצתת גינצבורג כך: "חשבנו שהמלחמה תסכסך מיד את כל חיינו ותהפוך אותם על ראשם, אלא שעוד שנים המשיכו אנשים רבים לחיות באין-מפריע בבתיהם ולעסוק במה שעסקו בו קודם. וכשכבר היה נדמה לכולנו שיצאנו מן העניין כמעט בלי נזק, ולא יהיו תהפוכות גורל, ולא בתים הרוסים, ולא בריחות ורדיפות, התפוצצו לפתע-פתאום פצצות ומוקשים בכל מקום, ובתים קרסו, והרחובות מלאו הריסות וחיילים ופליטים". גינצבורג איבדה במלחמה את בעלה היהודי, ליאונה גינצבורג, שנרצח בידי הגסטפו.
גדולתו של "אמרות משפחה" אינה נובעת רק מהנוף האנושי שהספר ממקד אליו את מבטו בחדות כזו או מהאירועים ההיסטוריים הדרמטיים שהוא מוסר אותם בחיוניות דרך קורות גיבוריו. חלק ניכר מגדולתו נובע מהבחירה הסגנונית של גינצבורג. כי הבחירה לספר את הסיפור המשפחתי באמצעות אמרות המשפחה הינה בחירה סגנונית לא פחות מאשר תכנית. הביטויים הללו אינם מובאים כאן בתמימות, כמשקפים נאמנה את הווי החיים של משפחתה של נטליה לוי. הביטויים הם אלה שמעניקים לאוטוביוגרפיה לכידות בכך שהם מלטשים מפרטי החיים הרבים והמגוונים המתוארים בה אבני חן מכתמיים, שאותם משבצת הכותבת זו בצד זו כמו אבנים טובות בחושן. גם מוזיקליות מלכדת מעניקים המכתמים הללו לטקסט, כי גינצבורג חוזרת על רבים מהם מדי פעם, באמתלה של בן משפחה הנזכר לפתע בסיפור הישן או המשתמש שוב בביטוי הרווח, והתוצאה דומה לחזרתו של מוטיב מוזיקלי ביצירה קלאסית. לעתים אף נמצאת הצדקה להבאת כמה אמרות, ידועות כבר לקורא, בזו אחר זו, והתוצאה מבדחת למדי. האמרות הנגדשות פתאום זו אחר זו ומביאות לצחוק, יוצרות אפקט דומה ל"סטגדיש" של המתופף המאותת לקהל לצחוק בסיומה של בדיחה מוצלחת. הבחירה בסיפור האוטוביוגרפיה דרך הביטויים הרווחים במשפחה נובעת אולי גם מ"חרדת ההשפעה" (הביטוי של מבקר הספרות הארולד בלום) של נטליה גינצבורג. היצירה שגינצבורג מעריצה – וההשפעה ממנה היא חרדה – היא די בבירור יצירתו של פרוסט. האוטוביוגרפיה במסווה שהנה "בעקבות הזמן האבוד" מוזכרת במפורש במרוצת "אמרות משפחה" וגינצבורג אף תרגמה ממנה לאיטלקית. גלילת האוטוביוגרפיה באמצעות "אמרות המשפחה" מבחינה את האוטוביוגרפיה של גינצבורג מזו של פרוסט. אך היא גם המקרבת אותה אליו. במובן מסוים, אמרות המשפחה הן עוגיות המדלן של גינצבורג: "אנחנו שלושה אחים ושתי אחיות. אנחנו גרים בערים שונות, אחדים מאיתנו שוהים בחוץ-לארץ, ואיננו מתכתבים לעתים קרובות. כשאנחנו נפגשים, אנחנו עשויים להיות אדישים זה אל זה, או פזורי דעת. אבל די בינינו במלה אחת. די במלה אחת, בביטוי אחד: אחד מאותם ביטויים נושנים, שנשמעו וחזרו פעמים אינספור בילדותנו. די שנאמר: 'לא באנו לברגמו לעשות פיקניק', ובבת-אחת אנו שבים ומוצאים את הקשרים הישנים שבינינו, ואת הילדוּת והבחרוּת שלנו, הקשורות ללא-התר בביטויים האלה, במלים האלה".