הערה על "הבה להבא"

על גטסבי, גיבור "גטסבי הגדול", כותב פיצג'ראלד, שהיתה לו "רגישות מועצמת להבטחותיהם של החיים". התכונה הזו, חשיבה אוטופית ניתן לקרוא לה, ולה גילומים מופרטים וקולקטיביים כאחד, עומדת בבסיס הפוטוריזם הניאו-מודרניסטי הנלהב והמלהיב שיש בגיליון השני של כתב העת התל אביבי "הבה להבא".
אני אוהב את רוח ההתלהבות, "הרגישות המועצמת להבטחותיהם של החיים", המפעמת בכתב העת הזה, התלהבות שנשענת על ההכרה שלא ייתכן שהתפתחויות המדע האחרונות להן אנחנו עדים לא תוכלנה להביאנו לקיום שונה רדיקלית מהקיום העכשווי שלנו, אם לא לקיום אוטופי פאר-אקסלאנס. זה כתב עת שמבקש לחלץ את המחשבה והפואטיקה המקומיות מהפרובינציאליות, לא מהפרובינציאליות הישראלית, אלא מהפרובינציאליות של ההווה, אך גם מהפרובינציאליות במרחב, זו של כוכב הלכת "ארץ".

יש כאן רצון עז להימלט מה"הומניזם" "הרגיש" הקטן, או מהציניות, הקטנונית אף היא, שניצבים בתשתית הנפשית של התרבות בעשורים האחרונים. כמו שנכתב במניפסט הפותח:

"אל כל מגע ארעי עם הזולת נצמדה שירת שנות השמונים והתשעים כאל דיאליזה נפשית. כל מגע סתמי עם הזולת הזכיר לה שהיא 'רק אנושית'. אבל הצירוף 'רק אנושי' מזלזל בנו, בני האנוש. אנו מסוגלים גם למעשים מרחיקי לכת ולמחשבות מרחיקות ראות, לא רק לחולשות קטנות ולהתקטננויות בנוסח סיינפלד".

המאניות היא ניטשיאנית, כמו גם הפוסט-הומניזם המוצהר, אבל איכשהו הניסוחים מזכירים לי דווקא את ההומניזם, אמנם האריסטוקראטי, שאליו חתר, לדוגמה, סול בלו, אותו זה שחש את העלבון שהמציאות המודרנית מטביעה בו את האדם, מחניקה אותו, ומבקש לפיכך להיחלץ, מבקש לעצמו לשוב ולנשום אוויר פסגות, לשוב ולחוש יראת כבוד בפני עצמו.

זה, בחלקו, כתב עת לשירה, ובשירה אינני מבין במיוחד. עם זאת מצא חן בעיני שיר אחד של העורך, עודד כרמלי:
"בלי שדיים
מבעד למיקרוסקופ או טלסקופ
נראה אותך"
חוזרות השורות הללו כמה פעמים לאורכו ומתמצתות את הקסם והמוגבלות כאחד של השקפת העולם הניאו-פוטוריסטית שמבטא "הבה להבא". את הרצון להימלט מהאנושי העכשווי ולפרוץ אל הגדול ממידת אנוש והקטן ממידת אנוש, אותו רצון בדיוק שהמספר ההומניסט ב"דוקטור פאוסטוס" מסביר מדוע הוא זר לו, ומדוע המשיכה אליו, משיכתו של גיבור הספר המלחין הגאון, יכולה להיות דמונית. הרצון הזה להימלט מהמתחים האנושיים מובע כאן באופן יפה, כי מבעד למיקרוסקופ או לטלסקופ השדיים מאבדים את כוחם ותפארתם המייסרים (ניתן להשוות למונולוג על השד של חנוך לוין, שמנסה באמצעים "מדעיים" לפוגג את קסמו של הראשון: "אחי לאנושות, אחי לסבל, מילדותנו הוקסמנו על ידי שדיים, נשים בתואר אמהות דחקו לפינו את שתי הבלוטות הלבנות האלה כדי שנינק חלב. לנו לא ניתנה הזכות להתנגד. נכון, הוקסמנו, היה בזה חלב משביע, היה זה רך ומתנדנד וכה מרגיע, ובקיצור: השד הוא אופיום לילדים ! כשגדלנו לא ראינו עוד את השדיים, הנשים כיסו אותם בחזיות, (היום אמנם פחות), והעלו מאוד את מחיר הזכות לגעת בם, לראות ולנשק. באופן זה, מטומטמים בידי חלב אימנו, ומנועים בכוח מגישה חופשית לשד, הפכנו את העסק לענין גדול, תכלית ומטרה, ליופי בהתגלמותו. אחי לאנושות, אחי לסבל, הגיעה השעה לקבוע אובייקטיבית : השד אינו יותר משק שומן, גבשושית לא מעוצבת, נפיחות חיורת, תפיחה בצקית לא אפויה עד תום, מוצר פרסומת מעורפל עם מתיקות אמריקאית, גבנון קדמי חסר עמוד שדרה, גידול שצורתו סתמית ושקצהו מסתיים בציץ בולט בצבע בוץ. אחי, הודו, השד עקום, עקום, הוא לא נכון, לא צודק, לא מוביל לשום מקום, השתחררו מקסם השדיים! התגייסו לצנחנים!").

ישנו כאן ניסיון מעניין ללכד בין השירה למדע, ניסיון שבא לידי ביטוי במסה, אף היא של העורך, הקרויה "המשפט האנליטי בשירה", ניסיון שמביע הערצה למדע.

ומאידך גיסא, מצויה כאן מסה מעניינת מאד, אם כי קשה מעט לקריאה, של המשורר חן ישראל קליינמן, שדווקא מנסה לבצר את מקומו של "איש הרוח" בעולם מתמדע והולך. זה נראה לי אחד האתגרים הגדולים של האינטלקטואלים היום.

עוד בכתב העת: שירים של אמיר מנשהוף, רעואל שועלי, מיכל זכריה, רייסקינדר, יואב עזרא, יונדב פרידמן, שלי חן, נוית בראל, עומר ולדמן, ופרוזה של רועי כספי וגבריאל מוקד. כמו כן כמה שירים של משוררים הכותבים באנגלית.

זה כתב עת שקשוב מאד לצייטגייסט ועוסק בכמה מהסוגיות העכשוויות החשובות ביותר. קראתי פעם מסאי אמריקאי מעניין מאד שטען כי הבעיה בפוסטמודרניזם, כלומר בטענה שאנו נכנסים לעידן היסטורי חדש, שעליו יש לשוש כי הוא מאפשר "משחק" בין זהויות וכו', הייתה שמצדדיו של העידן ההיסטורי החדש הזה התעלמו מהעובדה שהוא לא שוויוני, ובו לא כולם באורח שווה יכולים לחלוק בהתפתחויות החדשות. הרוח של "הבה להבא" היא רוח מהפכנית, מבשרת אף היא על עידן חדש ומייחלת לו, אבל התחושה היא שחבורת כתב העת אינה עיוורת לעוולות ולסכנות שיכולים להיווצר מהעתיד הממשמש ובא עלינו, וגם לא מתעלמת מאי השוויון הקיצוני שהוא יכול להביא בכנפיו.

בכל מקרה, רוח מרעננת נושבת מעלי כתב העת, קול צעיר בכל המובנים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קרן  On אפריל 22, 2013 at 8:29 AM

    תודה אריק, נקרא מעניין מאוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: