על "מפגש עם חוליית הבריונים", של ג'ניפר איגן, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: יואב כ"ץ)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הספר הזה, עטור הפרסים (הוא זכה בפרס פוליצר וב"פרס הלאומי של מעגל מבקרי הספרות" בארה"ב ב-2011), מורכב משלושה עשר סיפורים המתרחשים בתוך פרק זמן בן כחמישים שנה, משנות השבעים של המאה ה-20 ועד שנות העשרים של המאה ה-21. הדמויות הראשיות בפרקים מסוימים מופיעות, לעתים, כדמויות משנה בפרקים אחרים וההיפך. חלק מהפרקים מסופרים בגוף שלישי וחלקם בגוף ראשון ופרק אחד אף בגוף שני, הנדיר, המתפקד כגוף ראשון ("אתה מביט בדרו מבעד לשכבות של עשן חשיש"). את איגן מעניינות סוגיות של הצלחה וכישלון, תהפוכות הגורל והזדקנות, לפיכך היא פורשת את סיפוריה על פרק זמן ארוך כל כך, שבו דמויותיה בהתאם מזדקנות או עוברות מהצלחה לכישלון וההיפך, ולפיכך גם חלק ניכר מהדמויות עוסקות במקצועות שבהם הנעורים חשובים במיוחד והפערים בין הצלחה לכישלון רחבים בהם במיוחד: תעשיות המוזיקה הפופולרית והקולנוע. או שהיא עוסקת במקצוע שנועדו לסייע בשימור תדמית של הצלחה ונעורים: יחסי ציבור. כך, למשל, באחד הסיפורים, מבקש כוכב פאנק לשעבר, שנשכח והזדקן וחלה והשמין, מהיחצ"נית שלו לארגן לו סיבוב הופעות אחרון, במהלכו מן הסתם יתמוטט. "סיבוב ההתאבדות" ייקרא לפיכך הסיבוב הזה, ובו תשוב התהילה ולו לרגע, כמו בשעה שמוטט שמשון העיוור את ארמון הפלישתים על ראשו ברגע אחרון סופי של תהילה.
המוזיקה הפופולרית אינה רק משלח יד בו הנעורים נתפסים כהכרחיים. הרוקנרול הראשוני, אולי עד עידן הפאנק, נתפס בתרבות כמבטא אותנטיות ואינדיבידואליזם, כביטוי מאוחר למרד הרומנטי של מפנה המאה ה-19. איגן משתמשת לפיכך בדמויות המוזיקאים ואנשי תעשיית המוזיקה שלה לעסוק בתמה נוספת שמעניינת אותה: אותנטיות.
באחד הסיפורים מסופר על עיתונאי שמראיין כוכבנית בת תשע עשרה ותוקף אותה בעיצומה של הכתבה מתוך "זעם על כך שלפתיה התמימה הזאת יש, מסיבות בלתי מוצדקות בעליל, הרבה יותר כוח בעולם משיהיה לי אי-פעם". בפרק הזה עוסקת איגן בשתיים מהסוגיות שמעסיקות אותה בספר כולו בבת אחת, הצלחה פנומנלית ואותנטיות: "לקיטי ג'קסון יש אותו סוג של פרוסה תחתונה שהיא מן הסתם 'היא' […] מעל לפרוסה זו נמצאת תגובתה יוצאת הדופן ואולי אפילו הפסיכוטית מעט לפרסום […] – המילוי של הכריך – ומעל לזה מצוי הניסיון מצדה לשחזר בקירוב את השכבה הראשונה באמצעות הדמיה של העצמי הנורמלי, או הקודם, שלה". בחלקים העתידניים ברומן מביעה איגן את החשש שעולם העתיד יאבד את ההבחנה בין אותנטיות לזיוף. בעולם זה, עולם אינטרסנטי ומזויף, נושא מחקר אקדמי יהיה "מילים ריקות" שהאנגלית מלאה בהן, מילים כמו "'חבר' ו'אמיתי' […] שרוקנו ממשמעותן עד שנותרו מהן רק תרמילים ריקים".
הטון של הסיפורים טוב לב וקומי, סאטירי לעתים אך באופן לא צורב. הספר נכתב בריאליזם, אבל באופן דומה מאד לג'ונתן פראנזן מותחת איגן את הריאליזם שלה עד קצהו, כשהוא קרב כבר לגבולות הפנטזיה או הריאליזם הפנטסטי. באחת הפעמים, ואכן כמו ב"התיקונים", היא עושה זאת במדינת עולם שלישי על מנת לומר משהו על העולם הראשון (ב"התיקונים", כזכור, יצר פראנזן מליטא, המפריטה כל מה שזז כולל את מורשתה הלאומית המקודשת, משל לעידן ההפרטה של שנות התשעים). יח"צנית-על אמריקאית נשכרת על ידי רודן דרום אמריקאי לעצב לו תדמית רכה ומחליטה לשדך לו, ברומן שכולו קנוניה של יחסי ציבור, את אותה כוכבת קולנוע מהפרק המוזכר לעיל, כוכבת שהקריירה שלה נתקעה לימים. איגן משעשעת ורבת המצאות בסיפוריה. הנה דוגמה: בחלק המתרחש בעתיד מוגש לנו פרק בצורת מצגת שמכינה ילדה, פרק שממחיש אולי חשש אחר של הכותבת בנוגע לעתיד, החשש מצמום מיומנויות הכתיבה והקריאה. הרעיון מקורי מאד אם כי הפרק לא טורח מספיק להסתיר את המרוצות העצמית ממקוריותו. ככלל, הסופרת מגלה יכולת טכנית מרשימה, ו"טכנית" בפרוזה הינה המקבילה של שמן במכונאות רכב, כלומר רכיב הכרחי לנסיעה חלקה, לנסיעה נקודה, והספר עוסק בפקחות בכמה מהנושאים החשובים מכל (כאמור: הזדקנות, אותנטיות, משחק הסולמות והחבלים שמשחקים בנו החיים, משמעותה של הצלחה). אבל איכשהו הספר אינו מתעלה לדרגת חשיבותם של הנושאים. איכשהו הספר נטול חומרה ומשקל של יצירה גדולה. קשה לשים את האצבע ולומר מה בדיוק חסר. ואולי זה העניין: ביצירות שעוסקות באופן ביקורתי בתשוקת תהילה ובהצלחה (במובן המקובל של המילה, איני רוצה לומר "השטחי"), בפנטזיות גדוּלה שמלובות באקלים התרבותי העכשווי ושמעסיקות את חלקנו (איני רוצה לומר "רובנו"), יצירות שמעוניינות להיות בעלות משקל, על הקורא להרגיש שהסופר עצמו השתחרר מעולם האשליות שאותן הוא תוקף, או, לחלופין, שהוא מיואש עד דכא מאי יכולתו לעשות כן. כאן אין תחושה כזו.