על "פרנהייט 451", של ריי ברדבורי, הוצאת "כנרת, זמורה ביתן" (מאנגלית: נועה מנהיים)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פחדנו מאורוול של "1984" ושכחנו את האקסלי של "עולם חדש, מופלא", טען חוקר התקשורת ניל פוסטמן בספרו "בידור עד מוות". חששנו מדיכוי מבחוץ, אך לא חששנו מספיק מפני עצמנו, מפני רצוננו להתבדר ולהיטמטם. "מי שהפחידו את אורוול היה מחרימי הספרים. מה שהפחיד את האקסלי היה היום שבו לא תהיה עוד כל סיבה להחרים ספר שכן לא יהיה עוד מי שירצה לקרוא בו", כתב פוסטמן.
על הציר שבין אורוול להאקסלי, בין רודנות כפויה לבין השתעבדות מרצון לעיקרון העונג, ניצבת היצירה הדיסטופית הזו מ-1953, של הסופר האמריקאי ריי ברדבורי. בעולם העתידני של "פרנהייט 451" מסממים בני אדם בתוכניות טלוויזיה ופרסומות מטופשות. בכך ברדבורי הוא חלק אינטגרלי מגל אינטלקטואלי ששטף את אמריקה בשנות החמישים, שחשש ממה שכונה אז באימה "חברת ההמונים" (חנה ארנדט ודייויד רייזמן, למשל; הסוציולוג, דניאל בל, מחה בספרו המפורסם מ-1960 "קץ האידאולוגיה" על המגמה ההיסטרית הזו, לטעמו). אבל בעולם של הרומן גם מפעילים אמצעי כפייה. בראש ובראשונה שריפת ספרים. שם הספר הינו מעלת הטמפרטורה שבה נייר עולה באש וגיבורו הוא גאי מונטאג, "כבאי", שמשרת ביחידה מיוחדת לביעור ספרים מהארץ, אך אמונתו בשליחותו מתערערת.
הייחוד של הרומן המעניין הזה אינו נעוץ בעלילתו או בלשונו או בכושר ההמצאה שלו באשר לעתיד הרחוק (כן, ברדבורי חוזה טלפונים סלולריים, פקסים, תכניות ריאליטי, מסכים מקיר לקיר בתלת-מימד ועוד). הייחוד הוא בהתמקדות של הרומן בספרים, שהיעדרם והדאגה להכחדתם הם ליבה של הדיסטופיה שהוא מתאר. חששתי בתחילת הקריאה שהטיפול של ברדבורי בסוגיה יהיה סנטימנטלי, ארכאי ושטחי, כלומר שהוא יבטא איזו תפיסה נאיבית ושמרנית ופטישיסטית באשר לתפקידם של הספרים בעולם. אבל ברדבורי מציע עושר של תפיסות באשר לחשיבותם של הספרים.
ובכן, מהי בעצם חשיבותם של הספרים? הנה כמה תשובות המלוקטות מחלקי הספר השונים. הקפטן ביטי, מפקדו של מונטאג, מבאר מה המוטיבציה לשריפתם. כאשר הופיעו אמצעי התקשורת ההמוניים, כדוגמת הסרטים, הרדיו ולבסוף הטלוויזיה, הבינו מנהיגי החברה כי שליטתם הבלעדית של אמצעים אלה היא הדרך להאחיד את החברה ולהשקיט את סתירותיה. תכונתם של אמצעי תקשורת אלה לפשט, לתקצר, ולהתאים למכנה המשותף הגדול ביותר, הייתה כך בעלת תכלית פוליטית. ההאחדה הזו הוצגה גם כמחווה דמוקרטית: "קלאסיקות […] שנחתכו כדי שניתן יהיה לתאר את הספר בשלושים שניות". מורכבותם של הספרים הפכה מכשול בהאחדתם של בני אדם. בפרפרזה, כמדומה, על דוסטוייבסקי ב"שדים" (שכתב שתולדות המין האנושי נחלקים לשניים: מהקוף ועד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף ואז כל הדרך בחזרה), מסביר ביטי את הפילוסופיה של העולם החדש האמיץ: "מגן הילדים עד למכללה ושוב בחזרה לגן הילדים, זה הדגם האינטלקטואלי כבר חמש מאות שנה". במקום אחר נטען כי הספרים הם אוצרי הזיכרון של המין האנושי והיכרות איתם מסייעת למיננו לא לחזור על טעויותיו: "הספרים נועדו להזכיר לנו איזה חמורים טיפשים אנחנו". ואילו פאבר, הזקן שעוזר למונטאג להצטרף לאנשי המחתרת, גורס כי חשיבותם של הספרים נעוצה בשטח הפנים העשיר שלהם, כלומר בהימלטותם מקלישאות שהנן בעצם הכללות: "ככל שירבו הנקבוביות, ככל שירבו פרטי החיים האמיתיים בכול סנטימטר רבוע של דף נייר, כך הוא יותר 'ספרותי'. זו ההגדרה שלי, בכל אופן. לספר פרטים, פרטים רעננים. הסופרים הטובים נוגעים בחיים לעתים קרובות […] אז עכשיו אתה מבין מדוע הספרים מעוררים שנאה ופחד? הם חושפים את הנקבוביות בפני החיים". מה שמעניין במחשבה הזו אינו רק שהספרים נתפסים כהכרחיים מפני שנאמנותם לאמת החיים תדרבן את בני האדם לשינוי תנאי חייהם. מה שנרמז כאן הוא שעצם ההכרה בממד הלא נעים של החיים הופכת את הקיום לטראגי ולכן לנסבל, בעוד העמדת הפנים שהקיום מאושר וחסר דאגות, אותה מעודדת הטלוויזיה הבידורית, מעודדת דווקא דיכאון. הטלוויזיה בעולם של "פרנהייט 451" אינה מעודדת חשיבה עצמאית, אלא "אומרת לך מה לחשוב ומחדירה זאת פנימה". עוצמתו של הייצוג הטלוויזיוני היא-היא זו שמדכאת חשיבה.
אם כי, פאבר גם מעיר שייתכן ואמצעי המדיה השונים יכולים לספק עקרונית גם את מה שמספקים הספרים: "את אותה ירידה לפרטים ואותה מודעות היה אפשר להעביר דרך הרדיו והטלוויזיה, אך אין עושים זאת". יחלפו רק שנים אחדות לאחר צאת הספר הזה והתיאורטיקן מרשל מקלוהן, משיח הטלוויזיה, יטען כנגד הספרים כי הם מבודדים אותנו מבני אדם אחרים וממגע בלתי אמצעי עם המציאות, הם מחנכים אותנו לחשיבה מופשטת ומסודרת מדי ומסכלים את יכולתנו לקלוט את המציאות באופן רב-רובדי ובו-זמני. ויהיו תיאורטיקנים שיסכימו עם הניתוח של מקלוהן רק ייהפכו את כל המינוסים שלו לפלוסים. כלומר, יימצאו ב"מדיום" הספרותי כשלעצמו את "המסר" ההומניסטי. אבל ברדבורי לא נכנס לזה.
הספר הזה רלוונטי אולי שבעתיים כיום, בעידן שזונח את המסורת ההומניסטית ומשתעבד לטכנוקרטיה ול"מדע" מצד אחד ולבידור מטמטם מצד שני.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איציק  On יוני 17, 2013 at 10:43 PM

    ספרים זה דבר חשוב בשביל ללמוד על החיים בזמן שכל השאר רואים האח הגדול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: