על "אפר, מחט, עיפרון וגפרור", של רוברט ואלזר, הוצאת "עם עובד" (מגרמנית: טלי קוניס ואילנה המרמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסופר השוויצי, רוברט ואלזר, נולד ב-1878 למשפחה דלת אמצעים. בצד ניסיונו להיות סופר מתפרסם ומפורסם, שהצליח למחצה, לשליש או לרביע, בימי חייו, התפרנס ואלזר משלל עבודות שבהן לא התמיד: משרת בבית עשירים, פקיד בבנק, לבלר ועוד. ב-1929 אושפז ואלזר במוסד לחולי נפש ובו שהה עד מותו מהתקף לב ב-1956.
סיפור החיים המינורי הזה והיצירה שנולדה מתוכו הפכו בעשורים האחרונים לאחד המיתוסים המעניינים והמורכבים של הספרות במאה שעברה. החל משנות השבעים זוכה יצירתו של ואלזר להתעניינות גדולה (אני נעזר בכתיבת הפרטים הללו במידע שעורכת ובוחרת היצירות בטקסט שלפנינו, אילנה המרמן, מספקת). זאת משום שואלזר לא היה רק סופר מינורי, שלא זכה להכרה לה ייחל בחייו. אלא, בשלב מסוים, הוא הפך את השוּליוֹת עצמה, את השאיפה להיחלץ ממנה ואת ההשלמה עמה ואף האהבה כלפיה, לנושא הגדול של יצירתו. ב"יאקוב פון גונטן", אחד משני הרומנים המאלפים שלו שתורגמו לעברית, המספר על קורותיו של יאקוב במוסד מוזר לנערים הלומדים להיות משרתים, מהרהר הגיבור כך: "האנשים שמשתדלים להצליח בעולם דומים זה לזה נורא […] כולם דומים זה לזה בחביבות שלהם, מין חביבות שמתנדפת מהר, ונדמה לי שבגלל החרדה שהאנשים האלה חרדים […] הם חביבים מתוך דכדוך ונחמדים מתוך חרדה. וכל אחד מהם הלא גם רוצה להיות מכובד בעיניו שלו. האנשים האלה קבליירים, ונראה שלעולם אינם מרגישים בנוח ממש. וכי איך יכול אדם להרגיש בנוח אם אותות הכבוד וההצטיינות של העולם חשובים בעיניו?" (תרגמה ל"עם עובד" אילנה המרמן). בדומה למי שהיה ער מאד ליצירתו בזמן אמת והעריכהּ, פרנץ קפקא, הפך ואלזר בעשורים האחרונים לסמלו של איש הספרות כמי שהנו אחד מענווי הארץ ונידחיה. ניתן אולי ובזהירות לומר, שהחזון הגדול והגא של האסתטיקה הגרמנית בתקופת הנאורות והרומנטיקה, במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, חזון שהשפיע על אירופה כולה ומעבר לה, אסתטיקה שראתה באמן מעין שילוב של גיבור וקדוש, מי שמציב אלטרנטיבה עקרונית לאורח החיים הבורגני, "הפיליסטיני", ולתאוות הבצע ולתשוקות העולם הזה שלו, הפך, באגפים מסוימים אך משמעותיים של עולם הרוח, בסוף המאה התשע עשרה עד השליש האחרון של המאה העשרים לתפיסה של האמן כאדם מובס, אשר תבוסתו האישית הופכת אותו לסמלו של האדם הקטן באשר הוא.
הקובץ שלפנינו הוא מבחר מיצירתו הלא רומניסטית של ואלזר: סיפורים קצרים, סקיצות ארס פואטיות, פנטזיות מוזרות באופן מעניין, אנקדוטות, משלים והרהורים פילוסופיים. רובם באורך של שניים שלושה עמודים. הסיפורים חושפים את עולמו הייחודי והמיוסר של ואלזר, עולם של מרי והשלמה, ייאוש מנידחותו ואף שנאה עצמית בצד גאווה על משלח ידו של האמן, בוז להבלי העולם הזה ותשוקה לנחול חלק מהם ומודעות להיטלטלות הזו עצמה. הנה למשל משל שמוצא ואלזר לשוליותו: "פעם כתבתי חיבור על אֵפר שזיכה אותי בשבחים לא מעטים, חיבור שעוררתי בו את תשומת הלב לכל מיני פרפראות משונות מאד, בין השאר להבחנה שאפר אין לו שום כוח התנגדות ראוי לשמו. ואכן, החומר הזה, שלכאורה הוא כל כך לא מעניין, אם רק מעמיקים קצת יותר אפשר לומר עליו לא מעט דברים שאינם מחוסרי עניין כלל וכלל, למשל את הדבר הזה: האפר, כאשר נושפים בו, לא יימצא בו אפילו חלקיק זעיר שבזעירים שלא ייאות להתפרק תכף ומיד ולהתעופף ולהתפזר. האפר הוא התגלמות של הכניעות, פחיתות הערך והאפסיות, ומה שהכי יפה הוא שהוא עצמו אינו מטיל ספק בכך שאין בו שום תועלת". דוגמה לקטע הגותי מרתק היא הרהורו של ואלזר על היחסים הפרזיטיים בין האמנות, במקרה הזה התיאטרון, לחיים, או בין הייצוג למציאות, כמו שאמרו עד לא מזמן: "אנחנו מאביסים עכשיו את הבמה בחיים בְּכמות כזאת, שבאמת לא חסר לה אוכל. אחרון המשוררים הנידחים מגיש לתיאטרון איזו פיסת חיים אחרונה ונידחת. בקצב המסחרר הזה יהיו בקרוב החיים שרועים להם על גבם כמו חולת שחפת, סחוטים ומרוקנים עד לשד עצמותיהם, ואילו התיאטרון יהיה שמן, כבד ומפוטם כל כך". קשר מעניין נמתח בחלק בין הסיפורים בין העוול שנעשה לפרולטרים לבין חייו הקשים של האמן הלא מצליח בחברה. לכך קשור הסיפור של ואלזר על סופר קלאסי אחר שגורלו גם הוא היה טראגי, היינריך פון קלייסט, "קלייסט בְּתוּן [עיר בשוייץ]" שם הסיפור. "אחותו" של קלייסט העני, מספר ואלזר, "מעזה לדבר בזהירות על מציאת תעסוקה הולמת בקרוב".
נדמה לי שמי שמכיר כבר את ואלזר ומיתוס ואלזר יתעניין בקובץ. אולם מי שזו לו ההיכרות הראשונה עם ואלזר מוטב לו שיתחיל ברומנים שתורגמו לעברית, אותו אחד שהוזכר לעיל ו"עוזר לכל עת".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נירגל  On אוגוסט 2, 2013 at 11:53 AM

    מעולה וכול כך רלבנטי: "אנחנו מאביסים עכשיו את הבמה בחיים בְּכמות כזאת, שבאמת לא חסר לה אוכל. אחרון המשוררים הנידחים מגיש לתיאטרון איזו פיסת חיים אחרונה ונידחת. בקצב המסחרר הזה יהיו בקרוב החיים שרועים להם על גבם כמו חולת שחפת, סחוטים ומרוקנים עד לשד עצמותיהם, ואילו התיאטרון יהיה שמן, כבד ומפוטם כל כך" (אמנם 'המשוררים' ובטח הרחוקים מהצלחת, לא חולמים שמישהו יעלה טקסט שלהם, זה לא יקרה, אבל גם 'המצליחים' שבהם בד"כ לא מתבססים מהעיסוק הזה). זאת לדעתי אמירה על התרוקנות החיים ככול שהבידור מתפוצץ מעוצמה (על הקשר בין החיים לבידור).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: