על "יומן חורף", של פול אוסטר, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: אברהם יבין)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"יומן חורף" הוא ממואר של פול אוסטר, שמשלים את הממואר המוקדם שלו, "המצאת הבדידות", ספרו המשמעותי ביותר, אם כי לאו דווקא המהנה ביותר, מתוך אלה המוכרים לי. בגיל ששים וחמש התיישב אוסטר לכתוב את זיכרונותיו באופן לא רציף ולא שיטתי במכוון, ובדרך מקורית מאד לעיתים (הוא, למשל, מונה את כל הבתים שגר בהם, עשרים ואחד במספר, מינקותו כילד יהודי בניו ג'רזי ועד ביתו הנוכחי בברוקלין, ומתאר מעט את מה שהתרחש בתקופת מגוריו בכל אחד מהם). כמו כל חיים שמסופרים ביושר, בענווה, בבהירות וביכולת ניתוח משמעותית, התוצאה מעניינת מאד. ישנו עונג מיוחד בהפיכת החיים לטקסט, תהליך שמגדיר ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות. הוא נובע מכך שהחיים שהפכו לטקסט כבר אינם כואבים כמו החיים שנחיו, ולעומת זאת הם עדיין מעניינים. ואילו הקורא חש במתיקות מיוחדת כשהוא קורא ממרחק בטוח על חייו וייסוריו של אדם אמתי שאינו הוא. על התנאים הבסיסיים הללו לכתיבת ביוגרפית מוצלחת יש להוסיף את יכולתו של אוסטר לכתוב כתיבה מרוחקת מעט ולא רגשנית ועם זאת לכתוב כתיבה חמה.
אוסטר פרסם לאחרונה חליפת מכתבים בינו לבין זוכה הנובל הדרום אפריקאי, ג'.מ. קוטזי, חליפת מכתבים שמעניין לבטח יהיה לקוראה בעברית (חליפת מכתבים, הז'אנר שבמפתיע לא נכחד לחלוטין, מעניינת אחרת, זו שבין מישל וולבק לברנאר הנרי לוי, אמורה להתפרסם בעברית בקרוב, למיטב ידיעתי). ואכן, יש יסוד קוטזיאני בנימה ש"יומן חורף" כתוב בה, נימה שמזכירה את הטון המאופק, היבש המרוחק במתכוון עד כדי התאכזרות עצמית, של קוטזי ביצירתו האוטוביוגרפית ("נערות", "עלומים"). ולמרות שקיים דמיון, אוסטר, כאמור, יותר חם.
לא מזמן פרסמתי כאן ביקורת אוהדת על "יומן של גוף", רומן של הסופר הצרפתי דניאל פנק, הבוחר לספר את קורותיו של אדם מפרספקטיבה של גופו. מעניין לראות שאוסטר נוטה לאותה פרספקטיבה כשהוא כותב לנו פרקים מחייו. כך, למשל, הוא מתבונן בצלקות שעל גופו ונזכר בנסיבות היווצרותן, או שהוא הולך ומונה, באופן קטלוגי כמו את רשימת בתי המגורים המוזכרת, את פעילויות גופו השונות לאורך השנים: "גופך בחדרים קטנים ובחדרים גדולים, גופך עולה ויורד במדרגות, גופך שוחה בברכות, באגמים, בנהרות ובאוקיינוסים, גופך משתרך בשדות בוציים […] נכנס לאמבטים חמים, יושב על אסלות, מחכה בנמלי תעופה ובתחנות רכבת" וכן הלאה עוד לא מעט. ישנה נחמה מיוחדת בהתמקדות הזו בגוף, שאוסטר ופנק מבטאים בדרכים דומות. בעוד הסביבה שבה אנו חיים משתנה בקצב מואץ, המכשירים שאנו משתמשים בהם מזדקנים במהירות שיא ומתחלפים תדיר בחדשים – הגוף אתו נולדנו נותר עמנו לאורך כל שנות המסע הקיומי שלנו. הוא אמנם משתנה אבל השתנותו האטית מותאמת להשתנותנו אנו. השתנותו של גופנו היא, ובכן, אנושית. יש לפיכך בהסבת המבט לגוף היציב יחסית, ואפילו בהתבוננות בהזדקנותו, הפחתתה של חרדה. ההתמקדות בגוף גם מעוררת בנו תחושה דמוקרטית עמוקה: כולם שווים בפני הגוף, ולכולם רק גוף אחד שחי ומת, גם העשיר והחזק ביותר לא יוכל לחיות בני גופים. ביחס להזדקנות מספר אוסטר אנקדוטה מנחמת. כשהיה אוסטר בן חמישים ושבע פגש בערב הקראה מספריו בשחקן הצרפתי הגדול ז'אן-לואי טרנטיניאן ("לפתע ביום ראשון" של טריפו, "אדום" של קישלובסקי, "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י ועוד). השחקן השתקן, ששכל את בתו בפרשיית רצח, נוכח במלנכוליות שמשרה הגיל על אוסטר וחש לומר לו משפט אחד ויחיד: "פול, יש רק דבר אחד שאני רוצה להגיד לך. אני בגיל חמישים ושבע חשתי זקן. עכשיו, בגיל שבעים וארבע, אני חש הרבה יותר צעיר משחשתי אז".
עוד בממואר: תאונת דרכים בברוקלין שאוסטר חש עצמו אחראי חלקית לה ומאז התנזר מנהיגה. סיפור מותם של אמו ואביו של הסופר, כולל תיאור התקף הפניקה שלקה בו לאחר מותה של האחרונה. תיאור מגוריו בצרפת וחוות דעתו על האופי הצרפתי. יחסיו עם נשים, בכללן זונות פריזאיות. אהבתו הגדולה לאשתו מזה שלושים שנה, הסופרת סירי הוסטווט.
הכנות כאן, היא במיוחד, המרעננת. ודוגמה בולטת לכך, שמייצגת את כוחו של הספר הקטן הזה, היא זכרונו של אוסטר מלווייתו של קנדי, אליה נסע בגיל שש עשרה עם שניים מחבריו: "אבל מה שמצאתם באותו אחר הצהריים היה קהל של טיפשים פעורי עיניים ומתוחי צוואר, אנשים יושבים בעצים ומצלמות בידיהם, אנשים ההודפים אנשים אחרים מדרכם כדי שיוכלו לראות טוב יותר, ויותר מכל זה הזכיר לכם את האווירה בעת תלייה פומבית, הריגוש שעדים לו כשמוציאים מישהו להורג. אתה היית שם, ראית את הדברים האלה במו עיניך, ואף על פי כן, בכל השנים שעברו מאז, לא שמעת אפילו פעם אחת מישהו מדבר על מה שקרה באמת".