פורסם במוסף לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
באמצע הרומן החדש של דן בראון מתפנה מחבר רב המכר הגדול של העשור הקודם לעקוץ את מחברת רבי המכר הגדולה של העשור הנוכחי. רוברט לנגדון, "חוקר סמלים" ופרופסור בהרווארד, שאינו מודע כנראה לכך שהוא גיבורו של ספר בשם "צופן דה וינצ'י" שמכר עשרות מיליוני עותקים, המנסה לחמוק מרודפיו, פונה למו"ל האמריקאי שלו ומבקש שיארגן לו מטוס פרטי. "רוברט, אנחנו בענייני מו"לות, אין לנו גישה למטוסים פרטיים". לנגדון טוען בתגובה שהמו"ל מתחמק מסיוע לסופר שלו. המו"ל נאנח ומודה באי דיוק: "בסדר, תרשה לי לנסח את זה מחדש. אין לנו גישה למטוסים פרטיים בשביל סופרים שכותבים על היסטוריה דתית. אם אתה רוצה לכתוב 'חמישים גוונים של איקונוגרפיה' יש על מה לדבר". בראון מתנשא קלות (ובחינניות), באמירה המרומזת שהוא סופר רציני יותר מאי.אל.ג'יימס ופנטזיות המין הבורגניות שלה. הוא עוסק בדת – לא בסקס! מה שהופך את האמירה הזו למעניינת שבעתיים היא הקשר ההדוק והמפתיע בין "התופת" של בראון ליצירה אמריקאית מרכזית אחרת של תקופתנו, הפעם יצירה של "תרבות גבוהה": הרומן "חירות" של ג'ונתן פראנזן. שני הרומנים מציבים במרכזם את הדאגה לעתיד כדור הארץ בגין התפוצצות האוכלוסין. כך אפשר בקלות ליצור היררכיה ספרותית של תחילת העשור השני לאלף השלישי: בתחתית הרשימה – סקס וכל הגועל נפש של אי.אל.ג'יימס. מעליה – בראון, שעוסק בנושאים "רציניים", אך באופן לא רציני, כלומר מותחני ולא אמין. ובראש הפירמידה – סופר שעוסק בנושאים "רציניים" באופן ריאליסטי, קרי פראנזן. למען הסר ספק: אני מעדיף את פראנזן על פני השניים האחרים. אבל לא בגלל "רצינות" "המסר" שלו. וסקס, אגב, הוא נושא רציני לא פחות מהתפוצצות האוכלוסין, אם כי הוא אכן אינו בלתי קשור אליה.
אז ככה. לנגדון מוצא את עצמו בבית חולים בפירנצה, כשהוא לא יודע כיצד הגיע אליו ולא זוכר בכלל מה הוא עושה באיטליה. לאט לאט – כלומר, מהר מהר, בעקבות ניסיון התנקשות בו במיטת בית החולים – הוא מבין שחייו בסכנה, ובסיועה של רופאה אנגליה בשם סיינה, הוא נמלט על נפשו. הוא גם מבין לאט לאט, הפעם לאט באמת, שרודפים אחריו משום שהוא היחיד שיכול לסכל את תכניתו של מדען גאון ומטורף להפיץ מגפה כלל עולמית שתמנע את קצב הגידול המואץ של האוכלוסייה בעולם ואת תוצאותיו הרות האסון. המדען המטורף הוא מעריץ של דנטה, המשורר הפלורנטיני הגאוני בן המאה ה-14 ויצירתו "הקומדיה האלוהית" המתארת, בין השאר, מסע בגיהינום, ב"תופת". כך שהמרדף של לנגדון ושל הרודפים אחריו אחרי המבחנה המסוכנת שעתידה לזרוע חורבן בעולם רווי בפיענוח רמזים מתוך יצירתו וחייו של דנטה, רמזים שמפזר המדען השרוט. זו, כמובן, האי-ריאליסטיות הבולטת הראשונה של הטקסט: לו הייתם מדען הנחוש להציל את המין האנושי מעצמו, גם במחיר של מגפה כלל עולמית שתדלל את האוכלוסייה, הרי לא הייתם משאירים רמזים מתוחכמים שיסייעו לסופרים כמו דן בראון לגמור את החודש ואת הרומן, ליצור יצירה "תרבותית" ו"מותחת". אבל למה המירכאות בעצם? כל מי שיקרא בספר ירכוש ידע לא מועט על דנטה ובכלל והספר אכן מותח מאד ונקרא בשטף. אבל אני, כבד שכמותי, מתקשה ליהנות באמת מיצירה שביסודה היא לא רצינית. לא רצינית בגלל שהיא, אהה, אכן לא ריאליסטית, מלאה טריקים מלוכלכים של תהפוכות עלילתיות "מסמרות שיער".
כתופעה ספרותית בראון הוא שולי. כלומר הוא כותב מותחנים מיומן שמעניק קצת ידע היסטורי-תרבותי וחוויית תיירות לקוראיו (בספר הזה: פירנצה, ונציה ואיסטנבול). מין ג'יימס בונד לחנוּנים. אבל כתופעה תרבותית ספריו מעניינים מאד. הם מבטאים ניסיון להכניס מסתורין דתי לעולם המחולן שלנו; מבטאים געגועים לדת בעולם מדעי וקר. כך היה ב"צופן דה וינצ'י" וכך גם כאן. בראון מנסה ללכד בספריו את ההווה המדעי והמתוחכם טכנולוגית שלנו, עם הלך רוח, סמלים ופולחנים דתיים מהעבר. הרי גם עצם המחשבה הקונספירטיבית שעומדת בלב הספר, לפיה יש מישהו אחד שזומם להמיט שואה על העולם, היא דתית באופייה. בראון בספריו גם מייצג את הקסמותה של ארה"ב מאירופה. ב"צופן דה וינצ'י" היה גוון מיני להיקסמות (והרתיעה) הזו: הגבר האמריקאי הפרוטסטנטי, הפוריטני והפמיניסטי מוקסם ונרתע מיחסם של הקונטיננטליים לנשים. ואילו ב"התופת", כמו בקודמו, נתפסת אירופה כמקום מופרע אך מסקרן, ספוג עבר היסטורי, בניגוד לאמריקה חסרת השורשים, האופטימית, הבריאה, המעודכנת טכנולוגית אך המשעממת (לנגדון, למשל, עונד שעון מיקי מאוס, לסמל את אמריקאיותו, כלומר את ילדיותו הנאיבית; כשהוא בוחן פסל עירום איטלקי המתאר היאבקות שכוללת 'אחיזת פין' הוא, כאמריקאי פוריטני, "מתכווץ בכל פעם"; איסטנבול, מנקודת מבט אמריקאית, היא "הגשר מהעולם הישן [אירופה] לעולם ישן עוד יותר [אסיה]". ויש עוד דוגמאות רבות). כלומר ישנה חפיפה בין הניסיון של בראון לאחד בין העבר ההיסטורי-הדתי להווה הטכנולוגי-מדעי לבין ניסיונו לגשר על הפער בין אירופה לארה"ב. המבט של בראון האמריקאי על אירופה הוא – כמה מפתיע – מבט "אוריינטליסטי", שכפי שטען אדוארד סעיד מאפיין את "המזרח" כלא רציונלי, חושני ונחשק. במובן הזה, "התופת", כמו "צופן דה וינצ'י", הוא מסמך תרבותי מרתק.
מבקר חופשי 