פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
בֶּרנלֶף הוא שם העט של הסופר ההולנדי יאן מַרסמָן (1937-2012) ו"חזיונות שווא" מ-1984 הוא אחד מספריו המפורסמים ביותר. הרומן המצוין הזה (המתורגם גם היטב בידי רן הכהן) מתאר את תהליך פריצת השיטיון והתקדמותו המהירה אצל מארטן קלֶיין, הולנדי בן שבעים ואחת החי כבר שנים רבות באזור בוסטון בארה"ב. אט אט – ואז מהר יותר ויותר – שוכח מארטן אירועים מכוננים בצד פרטים יומיומיים מחייו, מילים בצד פרצופים, או מחליף בין זמני התרחשותם של אירועים ובין פרטים ופרצופים שונים – והרומן מלווה את התהליך העצוב הזה. לשם הדגמת תהליך ההידרדרות המתואר כאן: אם בעמוד 27 מבקר מארטן את אשתו ורה על בחירתה בגרדרובה האמריקאית: "בארץ הזאת מצופה מאדם מבוגר שייראה כמו בן עשרים, לפחות מבחינת הלבוש", ואנו תופסים את ההקנטה של האירופאי, שחי בארצות הברית ומבקר את הערצת הנעורים שלה, כתקפה ומשעשעת – הרי שבעמוד 70, כאשר מארטן מבקר את הנימה המתנשאת כביכול שבה פונה אליו הרופא: "נראה שהוא חושב שאני משוגע. הנימה הרווחת כאן כשמדברים אל מישהו שעבר את גיל שישים. התנשאות חביבה מעורבת בסלידה" – אנחנו כבר יודעים שמארטן חולה וביקורתו על היחס של האמריקאים לזקנים אינה מוצדקת במקרה שלו-עצמו.
ההברקה הבסיסית של הרומן הזה הינה תיאור של השיטיון מבפנים; כלומר, ההחלטה של הסופר לכתוב את סיפורו של מארטן בגוף ראשון שלו-עצמו. כך אנו מקבלים הצצה מפתיעה לתהליך השיטיון, שלרוב – אם לא תמיד – העדות התבונית היחידה שניתן לתת עליו היא מבחוץ. זאת כיון שהלוקה בשיטיון, הנו, איך לומר, שוטה – ולכן לא נאמן לעדות.
אבל ההברקה הזו לא רק מאפשרת לנו לחזות בתיאור ריאליסטי מהימן של תהליך פריצת והתגברות השיטיון בראשו של אדם. כלומר, העונג שהספר הזה מסב לנו אינו רק עונג מימטי-חיקויי, או תיאור קליני מדויק מאד בגלל שהוא ניתן, כאמור, "מבפנים". הבחירה בסיפור בגוף ראשון הופכת את הקריאה למשחקית ולמענגת. למה הכוונה? הגם שהנושא של הרומן חמור וקודר, הרי שחלק נכבד מהנאת הקריאה כאן הינה איתור הרגעים בהם הסיפור של מארטן כוזב, הגם שלא באשמתו. זאת משום שבעוד שברגעים מסוימים חוזר מארטן בראשו לילדותו בהולנד, או לבחרותו בזמן מלחמת העולם השנייה, או לסצנות מעבודתו ב"ארגון הבין-ממשלתי לייעוץ ימי" – כל אלה רגעים שבהם ברור לנו מיד שהשיטיון דובר אלינו מפיו ולא האמת, כי מארטן כבר פנסיונר זה כמה שנים, וחי כאמור בארה"ב – הרי ישנם רגעים אחרים בסיפורו של מארטן שרק הקורא הדרוך והקשוב יזהה את אי נכונותם, את היותם חזיונות שמעלה בתוכו השיטיון. כך נוצרת חוויית קריאה משחקית, כמו יושב הקורא רכון על זמזם דמיוני ומצפה לרגע בו "יתפוס" את מארטן באי דיוק ואז ילחץ על הזמזם בקול תרועה.
למעשה, הרומן הזה הוא מצד אחד יצירה חמורה ועצובה מאד על מחלה נוראה ואיומה ומצד שני תרגיל ספרותי מבריק וייחודי בבנייה של מה שמכונה בתורת הספרות "מספר בלתי מהימן". "מספר בלתי מהימן" הינו בדרך כלל דמות מספרת שמשקרת במצח נחושה או מתוך תשוקה או פתולוגיה שמעוותת את ראייתה הנכוחה. במקרים כאלה על הקורא להיות פעיל ולנסות להבין מהי האמת "מתחת" לסיפור שמספר לנו אותו מספר בלתי מהימן. ברנלף יצר כאן "מספר בלתי מהימן" מסוג מיוחד במינו: כי הוא אינו מהימן אמנם – אבל הוא כזה בעל כורחו וללא מודעותו – ובגין המחלה.
הבחירה בשיטיון כנושא לרומן נעשתה גם ברומן האחרון והיפה של מאיה ערד, "חשד לשיטיון" שמו המפורש. וגם שם השתמשה ערד במספרת שאולי אינה מהימנה ובשיטיון כמשחק ספרותי. זאת משום שבשלב כלשהו ברומן של ערד אנו חושדים שהמספרת, החושדת בבעלה בשיטיון, לוקה בשיטיון בעצמה – כך שתיאוריה את בעלה אינם אמינים, אלא מעידים דווקא על אבדן בוחן המציאות שלה-עצמה. נדמה לי שאין זה מקרי שסופרים בשלהי המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת בוחרים בשיטיון כנושא לרומן, אם מותר להכליל מעט בפראות משני הרומנים הללו (אבל ישנן עוד דוגמאות, כמדומני). ניתן לומר שלכל עידן ישנן את מחלות ומצוקות הנפש המאפיינות את תפיסות הנפש והמציאות שלו. אם העידנים העתיקים תיארו שיגעונות ככניסתם של שדים על-טבעיים לנפש האדם, אם בעידנים הרומנטיים נתפס השיגעון כעדות ליוצאוּת הדופן החיובית של המשוגע, אם בתקופה שמלכו בכיפה ההשפעות של התיאוריה הפרוידיאנית נתפסו מחלות הנפש כעתירות משמעות, כלומר כמי שמספרות סיפור, אומרות משהו, מבטאות את "הלא מודע" באופן כזה או אחר – הרי שלעידן שלנו, שמתייחס למוח כמו מכונה משוכללת או מחשב, נוח להתמקד בשיטיון. זאת משום שלשיטיון אין משמעות ואין עומק והוא לא מעיד ומספר על דבר – הוא אינו אלא "קלקול" אווילי של המנגנון המוחי.
מבקר חופשי 
תגובות
אריק, אם אפשר לשאול שאלות/להעיר על הביקורת הזאת: 1. לא הבנתי את המשפטים הללו: " זאת משום שבעוד שברגעים מסוימים חוזר מארטן בראשו לילדותו בהולנד, או לבחרותו בזמן מלחמת העולם השנייה, או לסצנות מעבודתו ב"ארגון הבין-ממשלתי לייעוץ ימי" – כל אלה רגעים שבהם ברור לנו מיד שהשיטיון דובר אלינו מפיו ולא האמת, כי מארטן כבר פנסיונר זה כמה שנים, וחי כאמור בארה"ב – הרי ישנם רגעים אחרים בסיפורו של מארטן שרק הקורא הדרוך והקשוב יזהה את אי נכונותם, את היותם חזיונות שמעלה בתוכו השיטיון." האם שיטיון אינו מתאפיין בדיוק במסירת הזיכרונות של אירועים מהעבר הרחוק? או שלא הבנתי את המשפטין או אולי יש כמה דרכי התבטאות למצב הרפואי הזה וזה בוודאי תלוי גם בשלב של המחלה.
2. בספר של מאיה ערד אני דווקא התרשמתי שחוסר המהימנות נובע ממצבה הרגשי המעורער של הדמות, אני התרשמתי שהיא נכנסה למצב פרנואידי.
3. המצב הלא תקין הרווח לפי מה שאני רואה בספרות ימינו הוא אספרגר/אוטיזם בתפקוד גבוה, כמו בספרים "פרויקט רוזי", "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", ספר חדש מאוד של כותב ישראלי שכותב על דיבור שגדל בקיבוץ, "מהירות החושך" / אליזבת מון – מומלץ, יש עוד. ובסרטים: "הבלון השחור" – סרט אוסטרלי מומלץ, "מוצרט והלוויתן".
כיוון שזה עתה קראתי את הספר, אענה לוורד על מה שאריק לא ענה, בתקווה שכיוונתי לדעתו של אריק: 1. ברוב המקרים שמארטן חוזר לאירועים מן העבר הרחוק, הוא סבור שהם ההווה. לכן "השיטיון דובר אלינו מפיו". 2. ההשערה לגבי רותי בספר של מאיה ערד מעניינת, אך חייבים לומר שמצוין בסוף הספר במפורש שבעלה חושד שיש לה שיטיון. 3. שמו של הספר הישראלי על הילד שגדל בקיבוץ הוא "ההשערה של מיסטר אספרגר", מאת עמי דביר.
לורד – הערה מעניינת מאד ותובעת מחשבה היא הערתך על שכיחות האוטיזם בספרות העכשווית. אבל אולי הדבר גם נובע (מלבד, הסנטימנטליות שמעוררת התופעה) מכך שאכן יש עלייה בשכיחות האוטיזם באוכלוסייה בעשורים האחרונים? אני לא סבור שישנה עלייה דומה בשכיחות מקרי השיטיון בחברה העכשווית (אלא אם כן הדבר כרוך בעלייה בתוחלת החיים) – ואם השערתי – הפרועה מעט, זה נכון – נכונה, המשיכה לעיסוק בנושא נובעת מתפיסת עולם אופיינית לזמננו באשר למהות מה שכונה בעבר "הנפש".