על "השביל שביער" של אדלברט שטיפטר ו"סוזנה" של גרטרוד קולמר, הוצאת "זיקית" (מגרמנית: נועה קול ועפר ניימן)

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המבקר ברוך קורצווייל, שהחשיב מאד את הסופר האוסטרי בן המחצית הראשונה של המאה ה-19, אדלברט שטיפטר ("מפעלו נמנה בין שיאי התרבות הבורגנית"), טוען בספרו "מסכת הרומן" "שכל מפעלו הספרותי של שטיפטר הוא ניסיון אמנותי נועז לשלול את תהליך ההתפתחות שבדמות האזרח, מתוך ידיעה עצורה של הסכנות שבה". כלומר: שטיפטר אינו איזה אידיליקן תמים, שספריו מציגים בתמימות את הגאולה שבטבע בניגוד לאורח החיים הבורגני ("האזרחי"), אלא הוא פונה אל עולם הטבע מתוך בריחה ובהלה מהסכנות שהוא מזהה בקיום המודרני המתפתח והולך, על יצריו הכבושים המחכים להזדמנות להשתולל. במובן זה, כך קורצוייל, דומה שטיפטר לעגנון: זה פנה אל עולם הדת וזה אל עולם הטבע, אבל לא מנאיביות, אלא, להיפך, מהבנה טובה מדי של בלהות העולם המודרני ("האידיליקה והתמימות אצל שטיפטר הן פרי ניסיון אמנותי מיואש להעמיד חומת מגן בפני תהומיות המתפרצת לחיי חברת זמנו"). קורצווייל אף עורך השוואה בין שטיפטר לבלזאק: יצירת שטיפטר כמו נסוגה לאחור אל שלוות הטבע והריסון התרבותי אל מול האופציה של הגיבורים הבלזאקיים משולחי הרסן, שמבטאים את התרבות הבורגנית בשלב השני שלה, זה המנוון.

חמוש בזכרון הדברים הנלהבים של קורצווייל על שטיפטר, דבריו של אחד מגדולי מבקרינו ובן בית בתרבות הגרמנית, פניתי בסקרנות רבה לקרוא את הנובלה "השביל שביער" של אדלברט שטיפטר שראתה אור זה לא כבר. אלא שעם תום הקריאה בנובלה אני מבין טוב מאד, טוב מדי, את אזהרותיו של קורצוייל שהתרה בנו לא לראות בשטיפטר סופר נאיבי. אמנם קורצוייל מתייחס ליצירות אחרות של הסופר ("שלהי קיץ", שלא תורגמה כמדומני), אבל אזהרתו רלוונטית גם לנובלה המתורגמת אך אני, בניגוד למבקר הגדול, לא הצלחתי למצוא בה את מה שהוא מוצא בשטיפטר מעבר לחזית התמימה.

הסיפור הוא "סיפור פשוט למדי", כפי שמצהיר בפתחו אף מחברו, על אוסטרי עשיר בשם תיאודור ("ראוי לציין שבעיית הכסף אינה קיימת בסיפור דנן", כותב קורצוייל על "שלהי קיץ" דברים שרלוונטיים גם ל"השביל שביער", "רכוש, אמצעים כספיים גדולים, הם הנחה המובנת מאליה בחיי גבורי הסיפור"). תיאודור זה הוא טיפוס נוירוטי והיפוכונדרי שסובל כל הזמן אם כי לא ברור ממה. הוא גם טיפוס שכלתני שמחפש בספרים תיאורים של מחלתו המשוערת ומרפא לה. לבסוף הוא מחליט לנסוע למרחצאות מרפא על מנת לנסות להירפא שם, אבל גם שם הוא לא זונח את האינטלקטואליות הנוירוטית שלו: "עכשיו הוא הזמין את כל הספרים שעסקו באתר המרחצאות המסוים הזה, כדי שיוכל לקחת אותם אתו ולקרוא אותם שם". כלומר, אתם מבינים, גם את חוויית המרפא הוא לא יכול לחוות ללא תיווך של התרבות, כלומר הספרים. אלא שלמרבה המזל תיאודור פוגש באתר המרחצאות בחורה צעירה ותמה, פוגש בה במעבה היער לאחר שהלך בו כבר לאיבוד. הפשטות והתמימות והנשיות משיבות את נפשו.

יש חינניות מסוימת בסיפור הזה, אבל הוא אכן פשוט ותמים מדי. הדיכוטומיה בין עולם השכל לעולם הרגש, בין עולם התרבות לעולם הטבע, מוצגת בו בצורה בוטה מדי ועם זאת, וזה מעניין, היא לא מספיק מחודדת (אולי כדאי להעמיד בצדו לשם השוואה את היצירה המשובחת של בן זמנו הצעיר ממנו, הנס פטר יעקבסן, "נילס לינה", שעוסקת בנושא דומה ביתר חריפות).

ב"זיקית" הצמידו לנובלה של שטיפטר נובלה של הסופרת היהודייה הגרמניה גרטרוד קולמר (בת דודתו של וולטר בנימין), שנספתה בשואה, ושמה של הנובלה "סוזנה". ההצמדה הגיונית ומעניינת כשלעצמה. כמאה שנה אחרי שטיפטר, מעמידה קולמר מול עולם התרבות גם כן עולם טבעי ולא מושחת, אלא שהפעם העולם הזה אינו הטבע או בת הכפר שבתוכו, אלא נערה יהודייה שנחשבת למשוגעת, אלא ששיגעונה מתבטא בתמימות ובישרות ובישירות. אלה, אם כן, שתי נובלות רומנטיות באופיין, כלומר שייכות לתנועת הרומנטיקה שהיא תנועה שמקורה הוא גרמני, יותר משהוא מצוי בכל תרבות אחרת. אמנם קורצוייל מדגיש ששטיפטר חורג מהרומנטיקה בכך שהטבע האהוד עליו הוא טבע מבוית, לא הטבע הפראי במצבו הקדום – אבל הן שטיפטר והן קולמר מבטאים בנובלות שלהם התנגדות לעולם התרבות השכלתני, תמה רומנטית בסיסית.

דא עקא, ש"סוזנה" דומה ל"השביל שביער" לא רק בתמה שלו, או אף באווריריותו וחנו המסוימים, אלא גם בחולשתו. לקורא בן זמננו יש דבר מה פשטני מדי בראייה החיובית הזו של המשוגעת. או שראייה כזו היא קלישאית מבחינתו של בן זמננו או שהיא מסולפת לטעמו. ולמרות שאחד הנושאים הבוערים ביותר בתרבות העכשווית, לטעמי שלי, הוא הנהרת מעמדם של יוצאי הדופן מבחינה נפשית, זאת משום שהתרבות שלנו משתמשת יותר ויותר בקטגוריות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות לשם מתיחת גבולות ברורים של "הנורמליות", ומכוונת אותנו לראות את החריג מבחינה נפשית או אף את המרדן, ולו המרדן והחריג במקצת, כ"חולה" שיש "לטפל" בו (זאת רק אם הוא לא "הצליח", החולה, כי אם הוא כן – מתבררת "המחלה" כ"גאונות") – לא מהאופן הפשטני שנעשה הדבר ב"סוזנה" תבוא הישועה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: